יום ראשון, 6 בדצמבר 2015

חנוכה - פעם ראשונה

מבוסס על מקרה אמיתי
.................................



"לא מסתובב, מה תעשה לי?"
"אבל אתה סביבון..."
"נו אז?"
"אז זה מה שאתה אמור לעשות."
"וואלה?"
"וואלה."
"ואם לא בא לי?"
"מה זה לא בא לך?"
"לא בא לי, וחוץ מזה זה עושה לי סחרחורת."
"לא מבין מה הבעיה שלך."
"אין שום בעיה."
"אז מה קרה השנה?"
"סתם, נמאס לי."
"אבל זה מה שאתה אמור לעשות!"
"מי אמר?"
"ככה זה מאז ומתמיד."
"וזה אומר שזה נכון."
"כן, אתה סביבון!"
"אתה, יש לך דעות קדומות אתה."
"מה קשור דעות קדומות?"
"בטח קשור. את הלביבה אתה לא מסובב אה?"
"ברור..."
"בטח שברור, יושב כל הערב ומלטף אותה כמו איזה סוטה."
"מה סוטה? כולה לביבה."
"עכשיו אתה גם גזען."
"תגיד לי, השתגעת? בסך הכל רציתי לסובב אותך קצת. לא רוצה, לא צריך."
"בטח לא צריך. אחרי שהשפלת אותי לפני כולם אתה בורח כמו איזה פחדן."
"אתה יודע מה, תשכח מזה, הרסת לי את החג."
"אתה יודע מה, שכחתי."
"יופי."
"יופי."
"לפחות נשארה לי סופגניה אחת מתוקה."
"הלו, למי קראת מתוקה? שוביניסט..."


©   כל הזכויות לרשומה זו שמורות לכותב הבלוגgilad2012



יום שישי, 30 באוקטובר 2015

דמעות - פעם שלישית

התעוררתי עם סכין בגב. כנראה שאיבדתי את ההכרה כי לא זכרתי דבר מהאירוע. 
אף פעם לא העליתי בדעתי שזה מה שעלול לקרות לי. נכון, לקחתי על עצמי מדי פעם סיכונים, גם כאלה שהיו לעיתים מאוד קיצוניים, כמו קרבות רחוב או מעשי אלימות אחרים. אבל לקבל סכין בגב ודווקא מהקרובים אלי, זאת לא לקחתי בחשבון. 
לאורך ההיסטוריה יש מלא סיפורים על חיים שקופחו מידי חברים שבגדו, חיילים נאמנים שהפנו עורף למפקדיהם, עובדים מסורים שזיהו הזדמנות להשלטת על העסק, תוך סילוקו של המנהל, מתנקשים על רקע דתי, רעיוני, נקמני או פסיכוטי ועוד דוגמאות לרוב. אבל רק כשזה נוגע בך, ועוד מצד מכריי, אתה מבין את גודל הבגידה. עצוב שזה המצב. דמעות של כאב אבל בעיקר של עלבון חונקות את גרוני. 
אני חייב לציין שהאחראים כאן לקחו בחשבון אפשרות שדבר כזה עלול לקרות מתישהו ולזכותם יאמר שנעשו הכנות מראש כדי לפחות לנסות ולמנוע ככל הניתן את האלימות. הפרידו בין המחנות ועוד אמצעים גלויים או סמויים.
לצערי גיליתי על בשרי שכל מה שנעשה לא הספיק והתעוררתי עם סכין בגב. 

מתוך "יומנו של מזלג".

בפרק הבא: סיפורה של כפית שסובלת מסחרחורות.




©   כל הזכויות לרשימה זו שמורות לכותב הבלוגgilad2012 


יום שני, 19 באוקטובר 2015

דמעות - פעם שנייה

קיבלתי מלא כדורים. בחיים לא חשבתי שאצטרך כל כך הרבה. כדורים בכל מני צבעים וצורות. לבנים, כחולים, צהבהבים או ירוקים. כדורים גדולים, קטנים או קטנים מאוד. מאורכים, ביצתיים או עגולים. שטוחים, שמנמנים, מחוספסים או חלקים. בעלי שמות ארוכים, קצרים, מסובכים, פשוטים, מתחכמים או מטופשים. כל כדור למחלה אחרת. כל אחד ותפקידו לטפל בסימפטום כזה או אחר. לרפא, לתחזק או להגן על גוף חולה.
היה לי ברור שאקבל תרופות אבל לא תיארתי לעצמי שזו תהיה הכמות. 
אני בכלל נגד זה ולא ממש אוהב כדורים. במידת הצורך אעדיף קודם כל לנסות להתגבר לבד. אם אין ברירה אלך על משהו לא קונבנציונלי, הומיאופתי או תוספי מזון ורק במקרים קיצוניים כמו הנוכחי, וכדי שהעסק 'ימשיך לתפקד', אסכים לקחת את כל מה שהביאו לי. 
אז עכשיו אני מוצף בתרופות וכבר הודיעו לי שאקבל עוד בימים הקרובים, שיהיה במלאי ולא יחסר פתאום. אני חושב שאין לי אפילו מקום לכול הקופסאות. מכה רצינית.
מזל שאני מרגיש היום טוב ויכולתי לבוא לעבודה. לבכות ולהתלונן לא יקדם אותי לשום מקום ודמעות לא יעזרו במקרה הזה. הרי מישהו צריך לעשות את העבודה השחורה ולסדר את כל הסחורה על המדפים. רציתי בית מרקחת וזה חלק מהעניין. אם הייתי פותח חנות בגדים או נעליים או אפילו דוכן אביזרים לסלולרים, שכל כך נפוץ בימים אלה, אולי היה לי קל יותר. אבל רציתי בית מרקחת, רציתי להיות שונה. אז זה מה יש...

© כל הזכויות לרשומה זו שמורות לכותב הבלוגgilad2012





יום רביעי, 7 באוקטובר 2015

רכבת - פעם ראשונה

בדרך לירושלים, מצד ימין, איפה שנמצא היום אזור תעשייה גדול, יש מפעל קטן שמייצר עשן רכבות. עשן לבן, מסולסל וסמיך כמו של פעם.
לא הרבה מכירים את המקום, אבל אז, לפני שנים, לפני שבנו רכבות חשמליות בלי ארובות, שמו של המפעל דהר לפניו. מכל רחבי תבל כמעט הגיעו הזמנות לעשן נקי, טהור ואמיתי והמפעל הקטן בקושי הצליח לעמוד בהספק. מאז עברו הרבה מסילות מתחת לקרונות. הכל הפך לחשמלי וההזמנות פסקו. 
גיליתי את המקום ממש במקרה. יום אחד עליתי לירושלים. לא שהיה לי מה לעשות שם. סתם ככה, החלטה של רגע ספונטאני ומצאתי את עצמי נוסע בכביש מספר אחד. 
היה זה יום בהיר ושמשי. מכוניתי הישנה משכה בקושי בעליות, כמו סוסה זקנה ונאמנה שהובילה את העגלון המנומנם. ברדיו השמיעו שירים לא מוכרים. אבל זה כבר סיפור אחר ולכן אעשה פניית פרסה ואשוב לעניינינו. 
עם הזמן הדרך לבירה הורחבה ונוספו לה שני מסלולים רגילים ואחד מהיר. גם אזור התעשייה הישן שינה את פניו. עסקים רבים הוקמו במקום. מגדלי משרדים מבריקים צמחו לגובה ובתי חרושת משוכללים נמתחו לרוחב והמפעל הקטן שמייצר עשן רכבות לבן מסולסל וסמיך כמו של פעם, נבלע בתוך כל אלה.
אבל אם מאטים קצת, או יורדים לשוליים ועוצרים בצד, אפשר עדיין להבחין בארובה הדקה והארוכה, מסרבת להיכנע לתכתיבי הזמן וממשיכה לפלוט עשן של רכבות. למען המסורת, למען ההיסטוריה ולמען הדורות שלא הכירו קטרים ישנים שנסעו על פחם. 
לאחרונה שמעתי שליד המפעל הקטן שוכן בית מלאכה, בו מייצרים רהיטים ישנים בעיקר מעץ, בסגנון ויקטוריאני. מאחורי בית המלאכה ישנה מעבדה קצת הרוסה, שם מתקנים שואבי אבק ובחצר מאחור יש חדר סודי עם מכשיר מיוחד שיכול למחוק את הצבע מסרטים, כדי להפוך אותם לקלאסיים. 
יום אחד אסע לשם ואם תבטיחו לי לשמור סוד אולי אספר לכם בפעם הבאה מה ראיתי...


© כל הזכויות לרשומה זו שמורות לכותב הבלוגgilad2012

יום רביעי, 23 בספטמבר 2015

סליחה - פעם שלישית

איזה קשה היה כיפור השנה. ממש קשה. הרבה יותר משנים קודמות. תמיד זה עבר בקלות יחסית אבל כמו שהרגשתי הפעם, לא קרה לי מעולם.
ניסיתי לא לחשוב על זה יותר מדי, להתעלם, לא לספור כמה זמן עוד נשאר עד צאת החג. ויתרתי על כל פעילות גופנית לא הכרחית, כמו לצאת לצומת ולהסתובב עם כל השכונה הלוך ושוב, כמנהג המקומיים, שלא אתעייף יותר מדי. נשארתי בבית, במזגן. ניסיתי אפילו להירדם, שהשעות יעברו יותר מהר. כלום לא עזר. 
סיימתי לערוך חשבון נפש. פתרתי כמה תרגילים עם שני נעלמים. שיננתי את לוח הכפל, אפילו חישבתי מרחקים מכאן לכוכבים רחוקים בגלאקסיה. אבל הקושי נשאר. 
לקחתי ספר הרפתקאות, שכבר קראתי בעבר ותכננתי בהזדמנות ראשונה לחזור אליו. לא הצלחתי להתרכז. הדלקתי מחשב וכתבתי סיפור קצר וחמשיר וכמה בדיחות, שבהתחלה הצחיקו אותי ואחר כך הרבה פחות. גם זה לא הועיל.
אז ראיתי מלא סדרות שהורדתי מאינטרנט לפני כמה ימים ושלושה סרטים ללא תרגום שמצאתי בערוצים זרים. נכון, גם זה לא עזר והקושי רק הלך והתגבר. 
בכל יום כיפור היו רגעים כאלה אבל לא כמו השנה. אולי זה בגלל מזג האוויר החם מהרגיל. אולי הגיל עושה את שלו והמערכות בגוף פועלות אחרת מבעבר. בחיי שאני לא מבין מה הסיבה לכך וזה רק הוסיף לתסכול והקשה עוד יותר, בעיקר בשעות האחרונות. 
השמש החלה לשקוע וחשתי חולשה, מלווה בסחרחורת. הייתי חייב לשכב, לנשום, להירגע ולאסוף את עצמי מחדש. עוד מעט זה ייגמר, אפשר כבר לראות את הסוף, של החג אני מתכוון. 
אחרי שהתאוששתי מעט שתיתי כוס מים ואחר כך קפה ועוגה קטנה וכריך עם פסטרמה ומיץ תפוזים סחוט וטרי שמצאתי במקרר. ככה למעשה החזקתי מעמד עד הסוף. 
לסיכומו של עניין. למרות כל הקשיים, הצלחתי לא לצום. אבל בפעם הבאה נראה לי שיהיה הרבה יותר פשוט וקל לצום כמו כולם. 

.
© כל הזכויות לרשומה זו שמורות לכותב הבלוגgilad2012




יום שני, 7 בספטמבר 2015

שגעון - פעם שמינית

אני בחור מדליק, כולם אומרים לי את זה. כל מי שמכיר אותי וגם כאלה שלא, שרק שמעו עלי, כולם פה אחד אומרים ככה. מאז שאני זוכר את עצמי אני כזה. 
אף פעם לא הלכתי עם הזרם, תמיד עשיתי דברים בדרכי. זה הרגיז לא מעט אנשים. הייתי אחר, שונה, מיוחד, מקורי הרבה יותר מאחרים. 
לא היה קל. לא כולם קיבלו את מעשיי, אבל נשארתי נאמן לעצמי, לדרכי, לטוב ולרע. 
עכשיו אני גדול, עצמאי, יודע את מקומי. עם השנים השלמתי גם עם החסרונות. אני מקבל את עצמי כמו שאני ואין לי בעיה להודות בזה שאני מדליק. 
יש לי אפילו אסמכתא על כך מבית משפט. השופט ששלח אותי להסתכלות אמר שאני מדליק. במחלקה הסגורה כמובן שקיבלו את זה שאני מדליק. הם אפילו רשמו בתיק האישי שלי וציינו שאני פירומן בעל אישיות גבולית ועוד כל מני שמות מוזרים שלא הבנתי, בעיקר את אלה שהסתיימו בפט. 
לילה אחד התגנבתי לתחנת האחיות, פתחתי את התיק האישי ובמו עיניי ראיתי מה כתבו עלי. אז שרפתי את התחנה, וגם את חדר הרופאים, וגם את המחסן עם הציוד וקצת מחדר האוכל. עכשיו אין להם תיק אישי עלי ואני סתם בחור מדליק, כמו שאני אוהב. 


© כל הזכויות לרשומה זו שמורות לכותב הבלוגgilad2012 







יום שישי, 21 באוגוסט 2015

שגעון - פעם שביעית

ברחו לי כל הרעיונות. אפילו אחד לא נשאר. שכחתי את הראש פתוח לשנייה אחת אומללה וזה הספיק לקטנים השובבים האלה לקפוץ החוצה ולהתפזר בכל הבית. 
עכשיו אני צריך לאסוף את כולם וזה לא קל כי יש ביניהם כאלה שיודעים להסתתר טוב מאוד ולהסוות את עצמם. 
אז התחלתי עם הרעיונות הקלים, הלא מפותחים, אותם מצאתי ללא כל קושי. הם ישבו מבולבלים על הרצפה ולא ידעו לאן לברוח. אספתי אותם מיד ודחפתי בחזרה לראש. גם את העייפים והאיטיים היה קל לתפוס. נראה היה שחלקם אפילו די שמחו לחזור למקומם הטבעי. עם המתוחכמים היה קצת יותר קשה. יחד עם הערמומיים הם ניסו כל תחבולה והטעיה. העקשניים עמדו על שלהם ולא חסכו בוויכוחים. אבל לא וויתרתי. גם אני יודע להתווכח ולהיות עקשן. 
עשיתי ספירת מלאי מהירה. עדיין היו חסרים כמה רעיונות. המשכתי לחפש. עברתי מחדר לחדר. הפכתי כל פינה והתוצאות לא איחרו להגיע. 
רעיון אחד גדול גיליתי על המנורה בסלון. הוא התנדנד בכבדות להנאתו מעלה ומטה ונראה כמו דוב פנדה מדושן וחמוד, מסתכל עלי בעיניים מנומנמות. אבל עלי זה לא עבד. תפסתי אותו בזנב ותלשתי בכוח, חרף אי שביעות רצונו הגלוי מהמצב. רעיון אחר הסתתר בתוך מכונת כביסה וניסה להידמות לחולצה. לא היה לו סיכוי. צבעו הכתום בלט מבין הסדינים הלבנים. 
כמה רעיונות קטנים גיליתי מתחת למיטה בחדר שינה. התקרבתי אליהם על קצות האצבעות. הם עשו את עצמם ישנים. לא עברו חמש שניות והמתחזים המשיכו לעשות את עצמם בראשי. 
לפתע הבחנתי ברעיון זריז וחמקמק רץ בכל הבית. הוא לא מצא איפה להתחבא והתרוצץ הלוך ושוב. הייתי חייב לדחוק את השובב לפינה, לחסום את דרכו וללכוד אותו לפני שיחמוק ממני שוב. 
אחד אחר הסתתר מאחורי ארון. משכתי אותו בעדינות. הוא עשה פרצוף מובס ונכנע ללא התנגדות. שלושה נוספים התחבאו ברוב טיפשותם במקרר, בין מיונז לגבינה לבנה. המסכנים כמעט קפאו. רועדים וחיוורים הוצאתי אותם בזהירות רבה שלא ישברו. אחרי שהפשרתי אותם קצת גם הם הושבו למקומם. 
את הרעיונות הישנים חשבתי להשאיר בחוץ, אבל האמת, די נקשרתי אליהם ורק מתוך רחמים לקחתי אותם אלי. 
הרעיונות השאפתנים, ניסו לברוח החוצה מבעד לחלון ונתקעו בזכוכית העבה. הם שכבו פצועים על הרצפה. הגשתי להם מיד עזרה ראשונה, בכל זאת היה להם מעוף. כשראיתי שלא נגרם נזק רציני אספתי גם אותם. 
נראה לי שזהו, יש לי שוב את כל הרעיונות שברחו מראשי, אולי חוץ מאחד, הרעיון החשוב ביותר שאני צריך כרגע וזה איך לסיים את הסיפור. אז אם מישהו ימצא אותו, בבקשה תודיעו לי. זה יכול מאוד לעזור לי...


©   כל הזכויות לרשומה זו שמורות לכותב הבלוגgilad2012


יום שישי, 24 ביולי 2015

תקווה - פעם שישית

ראיתי את יוסי גונב חול. תפסתי אותו על חם. בלי בושה הוא בא עם משאית גדולה, העמיס כמה שניתן וברח מהמקום כל עוד נפשו בו.
אני לא אוהב כאלה שחושבים שהכל מותר להם. לוקחים מה שבא, מתי שבא ומצפצפים על החוק.
אנחנו כקהילה החיה במדינה דמוקרטית, חייבים להוקיע תופעות כאלה. אם כל אחד יעשה כאוות נפשו לאן נגיע? לאיזה תהומות תתדרדר החברה, המוסר, הכבוד? החול הזה שייך לכולם והוא, הפושע הקטן והנתעב, לא מתחשב ופוגע בזולת, במיוחד כשהזולת הזה הוא אני וזה מצב בלתי נסבל. לכן לאחר התייעצות קצרה התארגנו כמה חברים והחלטנו לעשות מעשה. מישהו הרי צריך לקחת יוזמה ואם לא אנחנו אף אחד לא ידאג לאינטרסים שלנו. לנו יש את הכוח, לנו התקווה לעתיד טוב והוגן יותר בשביל כולנו. 
מינינו שני שומרים שישהו במקום וימנעו מגורמים לא רצויים להתקרב, שלא לומר לגעת או לגנוב מהחול. בחרנו דובר ופנינו לערכאות המתאימות.
פתרון מידי לא הושג, במקום זאת קיבלנו הבטחה מהגננת שתדבר עם אימא של יוסי על העניין. היא גם הבטיחה שתכסה את ארגז החול כדי שאפילו החתולים לא יגעו בו בלילה כשהגן סגור. 


©   כל הזכויות לרשומה זו שמורות לכותב הבלוגgilad2012




יום רביעי, 24 ביוני 2015

סליחה - פעם שנייה

ראיתי אותו שוכב על הגב. מהזווית בה ישבתי לא היה ברור אם הוא ישן, מעולף או גרוע מכך. עוברים ושבים חלפו על פניו בלי לעצור, בלי לבדוק מה מצבו או לפחות להגיש או לקרוא לעזרה.
גם איש מיושבי בית הקפה לא הניד עפעף לנוכח המתרחש. איש איש מול צלחתו, עושים את עצמם עסוקים ועל פניהם סלידה על החוצפן שמצא מקום דווקא כאן להשתטח על המדרכה.
כמובן שגם אני לא נהנה מסיטואציות כאלה, ולא מתאים לי אם מפריעים לי לשתות את ההפוך עם הקרואסון. אבל בין זה לבין להתעלם לגמרי, זה כבר חוצה כל גבול מבחינתי.
לא מובנת לי בין אטימות הלב של אנשים, את חוסר האכפתיות. הרי גם לו יש בטח משפחה, הורים או צאצאים שאוהבים אותו ומחכים שיחזור ולמסכן אין אפילו אפשרות לידע אותם שכנראה לא יזכו לראותו בזמן הקרוב, אם בכלל.  
אני יש לי לב חלש במקרים כאלה. פשוט לא יכול להתעלם. ככה חונכתי. לא כל הזמן לחשוב רק על עצמי, על טובתי האישית ואם אפשר לעזור במשהו, כך עלי לנהוג.
אני בטוח שאם כל אחד יעשה דבר טוב אחד מדי פעם, העולם יהיה מקום נעים יותר לחיות בו.
סיימתי את המשקה, לקחתי כמה מפיות, יצאתי מבית הקפה ופניתי לכיוון המסכן שעדיין שכב ללא ניע על גבו.
לא צריך להיות מומחה גדול כדי להבין מעבר לכל ספק שהנ"ל ז"ל.
'סליחה' מלמלתי בעצב מסוים. סליחה בשמי ובשם כל האנשים שלא עשו דבר. אם היו נוהגים אחרת אולי גורלו היה שונה. אבל כרגע זה כבר לא משנה וחוץ מלהצטער על האובדן, על החיים שקופחו בטרם עת, לא נותר הרבה מה לעשות. בזהירות רבה הרמתי את המסכן והשלכתי לפח הסמוך, עליו התנוססה מדבקה גדולה שמודיעה שבאזור נעשה ריסוס נגד חרקים.

©   כל הזכויות לרשומה זו שמורות לכותב הבלוגgilad2012 

יום ראשון, 21 ביוני 2015

מילים – פעם שלישית

כולם רוצים שאצליח, תומכים, עוזרים, מחזיקים לי אצבעות. ממש לא תיארתי לעצמי שיש כל כך הרבה אנשים שאני חשוב להם, שאכפת להם ממני, שמאמינים בי. כמובן שזה מדרבן, דוחף קדימה ונותן רוח גבית, כמו שאומרים, וגורם לי לרצות ולהתאמץ חזק יותר כדי להוכיח לכולם ובעיקר לעצמי שאני יכול, שאני מסוגל להצליח בכל מה שאבחר. אסור לי להיכשל. אסור לי לאכזב אחרים ואותי.
האמת שכבר היו לי תקופות כאלה בעבר אבל הן הסתיימו בדרך כלל בלי שאגיע למטרה, בלי שאנצל את מלוא הפוטנציאל הטמון בי. אולי כי לא הייתי מוכן להתמודדויות, אולי כי לא האמנתי שזה אפשרי. אבל מסתבר שאנשים המשיכו להאמין בי למרות הכל.
עברו ימים, התבגרתי, התחזקתי ואני מרגיש שהפעם אני בשל יותר להתייצב מול אתגרים חדשים ועם כל מה שיבוא. הפעם, אני בטוח שיהיה אחרת. לא עוד כישלונות צורבים. לא עוד להרים ידיים ולהיכנע לקושי כזה או אחר. אראה לכולם מה אני שווה, אם רק תשחררו לי את האצבעות. תרפו את האחיזה ותנו לי מרחב וחופש פעולה, כי זה קצת מקשה עלי לעשות דברים כשמחזיקים לי את האצבעות.
אז עם כל האהבה הזו כלפיי, למה לקחת את הדברים מילולית כל כך?

בשבוע הבא למה הפסקתי להזמין קפה הפוך.


©   כל הזכויות לרשומה זו שמורות לכותב הבלוגgilad2012 

יום שלישי, 26 במאי 2015

איימה - פעם שישית

היא התיישבה עם חברתה שני שולחנות ממני. שיער ג'ינג'י אסוף בקוקו מהודק היטב. גופה הדקיק עטוף בחליפה בהירה ואופנתית שמבליטה את גזרתה החטובה. על כפות רגליה נעלי עור מבריקות כאילו זה עתה נשלפו מקופסה. ידיה עדינות וציפורניה מרוחות בלק ורוד בהיר, שמשתלב היטב עם גוון עורה. על שפתייה אודם תואם ועל פניה החלקות איפור כמעט בלתי מורגש, למראה בריא וטבעי.
יש לה עיניים ירוקות מוסתרות מעט מאחורי משקפיים בעלי מסגרת שקופה. בהחלט רואים שהקדישה זמן למראה החיצוני ואכן התוצאה די קלאסית ומתוחכמת משהו.
על מושב לידה מונח תיק מנהלים מהודר. התיק חצי פתוח ומתוכו מציצים מסמכים שונים וקלסרים צבעוניים.
בזמן שחברתה הלכה להביא את ההזמנה היא הרימה עיתון שנשכח על שולחן סמוך. העיפה מבט מהיר בכותרת הראשית. דפדפה קלות בין דפיו המקומטים והחזירה למקום. אחר כך שלפה טאבלט משוכלל, רשמה דבר מה ביומן, הדקה שוב את הקוקו ומתחה הג'אקט. כל תנועה שלה משדרת סטייל, איכות, ייצוגיות.
ואז חזרה החברה עם צלחת של קרואסונים, בורקסים וכמה מאפים שלא זיהיתי.
נו טוב, מה אגיד לכם. כנראה שהיתה לה נפילת סוכר או משהו דומה, כי אחרת אין שום הסבר הגיוני למה שקרה שם. תוך פחות מעשרים שניות חצי מכמות המאפים חוסלו, משאירים פירורים עצובים כעדות מרה למה שהתרחש. החצי השני של מה שנותר ניסה לנוס על נפשו בזמן שהייצוגית בלעה את הקפה בלגימה אחת כמעט. לא היה כל סיכוי וגם החלק הזה חוסל תוך זמן קצר ביותר. מאותו רגע היא כאילו קיבלה כוחות חדשים ופתחה את פיה. בקול גבוה וצורם שהזכיר לי קצת חריקה של בלמי משאית במדרון תלול, התחילה בתיאור מעלליה באיזו מסיבה מלפני שבוע. לא הצלחתי להבין על מה בדיוק דיברה בגלל חירשות זמנית שנגרמה לי עם תחילת דיבורה.
נראה היה שחברתה לא מתרגשת מהעניין, היא כבר מכירה היטב את התופעה ורק ישבה מולה, הנהנה בראשה וליקטה מהפירורים הבודדים שנחו מפוזרים ומובסים על השולחן ביניהן.
קולה של האיכותית המשיך לצבור תאוצה. בשלב זה היא כבר הפסיקה להשתמש בסימני פיסוק ושמרה על רצף של מלל הולך וגובר.
כמה מיושבי בית הקפה התעלפו. אחרים חשו בחילה וניסו לכסות את האוזניים. מלצרית רצה מבעד לדלת, נתקלה בסועד ששכב שם ללא הכרה ונמרחה על המדרכה שעליה עמדו עוברי אורח סקרנים. ממשרדים סמוכים ירדו אנשים לבדוק מה מקור הרעש. מול בית הקפה נוצר פקק תנועה ובשמיים מעל חלף מטוס, בתוכו תיירים ממדינה אירופית כלשהי וקבוצה של נוצרים אוהבי ישראל שדרשו מהטייס לעשות מיד פניה ולשוב חזרה למדינתם, כי מסוכן כאן מאוד.
אני שונא אנשים שצועקים במרחב הציבורי בחוסר אכפתיות מופגנת. גם בפרטי אני לא מת עליהם, אבל פחות מפריע לי מה שהם עושים בין כותלי ביתם, רחוק ממני. כאן זה כבר סיפור אחר וחייבים לחוקק תקנה שתגביל את רמת הדציבלים במקומות ציבוריים. מי שיחרוג מהנורמה שתיקבע יחושמל אוטומטית. בכל פינה יוצבו עמודים ועליהם מכשירי מדידה מיוחדים שיזהו את מקור ההפרעה, יחשבו את עוצמתה ויגיבו בהתאם עם קרן לייזר. אבל עד שימציאו את הפטנט המיוחל החלטתי לעזוב את בית הקפה כל עוד לא נגרם לי נזק בלתי הפיך ולכן מיד כשהגיעו כוחות הביטחון פילסתי את דרכי החוצה. אחרי כמה דקות מצאתי מקום אחר, נחמד ושקט. גם האוכל נראה לא רע. אבל ממש לפני שהספקתי להזמין דבר מה נכנסו שתי חברות כשאחת מהן עם קוקו אסוף ומהודק היטב, חליפה בהירה ואופנתית, נעלי עור, תיק מנהלים מהודר וכל היתר. דומה מאוד לאסון מבית הקפה הקודם.
בלי לחשוב פעמיים קמתי וברחתי משם כל עוד נפשי בי. מה אני צריך את כל הבלגן הזה שוב.

©   כל הזכויות לרשומה זו שמורות לכותב הבלוגgilad2012 

יום ראשון, 3 במאי 2015

התחלה - פעם רביעית

האמת, לא חשבתי שזה מה שאעשה ביום שישי בצהריים. אני, שבשבילי יותר משלושה אנשים נחשב לאירוע המוני, אני, שמשתדל ככל הניתן להתרחק מהתקהלויות מיותרת, מוצא את עצמי מנסה להשתלב בתוך חבורה קולנית, מגובשת וצהובה מירושלים. גם על המגרש שולט הצבע הזה. הירוקים מראשון בקושי נוגעים בכדור. 
"יאלה בית"ר" צועק מפעיל הקהל, "יאלה נורדיה" מחזירים לו כמעט מאה ומשהו האוהדים שהגיעו למשחק חוץ אחרון לעונה ומיד מתחילים לקפוץ לצלילי תוף מחריש אוזניים וחצוצרה צווחנית. בפעם הבאה גם אני אצעק עם כולם, אני מבטיח לעצמי. כי ככה זה כשאתה אוהד אמתי והולך עם הקבוצה שלך בטוב וברע. 
כבר הרבה זמן אני מחפש קבוצה שאוכל לעודד, לשיר, לקפוץ, לקלל את היריבה וכשצריך גם את השופט. היה לי ברור שברגע שתגיע הזדמנות גם אני אגיע. 
אני פוגש את מאיר, חבר ואוהד ותיק ומסור, שסיפר לי על כל העניין ומתמקם לידו במרומי היציע - מדרגה שלישית. למרות שזה מגרש אימונים צדדי שמשמש קבוצות מליגות נמוכות, השירה שבוקעת מחבורת האוהדים לא הייתה מביישת כל מועדון בליגה בכירה יותר מזו, אם כי איש כאן לא היה עובר אודישנים לכוכב נולד או משהו דומה. 
משמאלי מאיר שר במלוא הגרון, מימיני מזוקן מזייף קשות בדציבלים שמעל המותר בחוק ומתעלל לי בעור התוף. אני מקווה שלא נגרם לי נזק בלתי הפיך. אחרי התאוששות קצרה ובירה קרה אני מוצא את עצמי מנסה לקלוט את מילות השירים הלא מוכרות, שהולבשו על מנגינות ידועות, שעובדו והותאמו ליכולות הווקאליות של המקהלה מהבירה.
לא יודע איך זה בקבוצות אחרות, זה גם לא משנה כרגע, כמו שלא ממש משנה מה קורה על הדשא. הרי גם ככה משחקים מליגות נמוכות בכלל וג' בפרט לא מסוקרות בערוצי הספורט, חוץ ממקרים בהם יש אלימות בין המחנות או נגד השופט. אבל כאן לא נראה שיש בכלל אוהדים של ראשון והשופט נכון לעכשיו די בסדר כך שהכל רגוע מבחינה זו. גם למשחק עצמו אין חשיבות רבה. מהמקום השלישי לא עולים ליגה ונותר רק עוד מחזור אחד לסיום, כך שזה נראה יותר כמו טיול שנתי. אבל אני נהנה ואפילו מצליח לזהות כמה מילים ומשפטים לא ארוכים. 
הזמן עובר, פה ושם הצהובים מנסים להבקיע את החומה המקומית הירוקה. החמצה, ועוד אחת. דחיפה בתוך הרחבה, מעט חילופי דברים ולחיצת יד, זו בערך כל ההתרחשות על הדשא, אבל כאן, ביציע הקטן הפסטיבל בעיצומו. 
מפעיל הקהל, בחור חייכן בסך הכל, אבל אחד שלא בטוח אם היית רוצה לפגוש בסמטה ירושלמית חשוכה כשאין לו מצב רוח, מחלק הוראות. השיתוף פעולה מלא ונראה שכולם נהנים. כל כך נהנים שכמעט פספסנו את השער הראשון. 
התקפה של הצהובים. בלבול ברחבה. מסירה לצד ובעיטה לא חזקה במיוחד. השוער המקומי לא זז. מבטו מלווה בעצב את הכדור המתגלגל ונעצר עמוק בתוך הרשת. הוא רגיל לזה. קבוצתו סוגרת את הטבלה וחוותה הפסדים אין ספור פעמים העונה. אני שם בצד צרות של אחרים ומתמקד בחבורה העליזה. כולם מכירים את כולם ונראים כמו משפחה ירושלמית אחת גדולה.
מאיר עושה לי הכרות עם חלקם. אני בקושי שומע אותו בגלל הרעש, אבל מהנהן בהסכמה. כנראה שהתגובה היתה נכונה כי הוא מחייך וחוזר לקפוץ. 
אוהדת צהובה בשמלה תואמת עוברת בין השורות, אוחזת בקבוק ערק וכוסות פלסטיק. הבקבוק מתרוקן והלב מתמלא. אדי האלכוהול באוויר, כך גם השער השני. לפני שהיא מסיימת סיבוב חלוקה נוסף, הפעם עם פירות יבשים, התוצאה כבר שתיים-אפס. 
כאן אין הילוך חוזר. המשחק מתחדש. לעזאזל הריפליי אני פותח עוד בקבוק בירה. 
כבר לא כל כך אכפת לי מהרעש. גם לא מהעובדה שלא תמיד יש קשר בין התיפוף לשירים. אני אפילו מדקלם שורות עם חרוזים שלא היו עוברים את אישור האקדמיה ללשון. אבל האקדמיה לא פה, החגיגה כן, במיוחד אחרי עוד שער. גם שער מצמק של השמנמנים מראשון לא משבית את השמחה. 
"צעיפים למעלה" מכריז המפעיל. אני לוקח את הצעיף של מאיר ומנפנף בו יחד עם כולם. אולי ארכוש אחד לעצמי. אולי אפילו חולצה עם הציטוט של ז'בוטינסקי על הגב. 
השערים ממשיכים להיכבש. חומות ראשון התמוטטו מזמן. גם שחקניה נופלים מהרגליים. הצידנית עם הבירות כבר ריקה. חלק מהאוהדים די שתויים, אחרים סתם שיכורים מהאווירה. 
אי שם שריקה חרישית מסיימת את המשחק, אבל לא את העידוד שממשיך במלוא המרץ. 
אפילו השחקנים שבאו להודות על התמיכה לא מפריעים. אותם אפשר להחליף, את כולם אפשר, אך לא את הקבוצה, את המועדון, את הסמל. הרוח לעולם תישאר. כי ככה זה אצלנו, האוהדים השרופים.
אז יאללה בית"ר, יאללה ירושלים, יאללה נורדיה. 
אני נפרד מהמשחק, מהאוהדים וממאיר. נתראה בשבוע הבא אני אומר לו ובאמת מתכוון לזה. 


© כל הזכויות לרשומה זו שמורות לכותב הבלוגgilad2012

יום שני, 20 באפריל 2015

גיבור - פעם שנייה

עוד כמה ימים יחול יום העצמאות. בהזדמנות זו הייתי רוצה להודות מקרב לב ובאופן אישי לכל אלה שבזכותם אנחנו כאן. כל הגיבורים שחרפו נפשם כדי שנוכל להתהלך בחופשיות, בבטחה ובשמחה. לכל אלה שהקריבו את חייהם, הלכו בלי לשאול ולא שבו ובדמם אפשרו לנו להמשיך ולהתקיים כדי לחגוג עצמאות כל שנה.
אז תודה וחג שמח לפרות, לעגלים, לחזירים, שבלעדיהם לא היה לנו צלי עסיסי, סינטה דלת שומן, אנטרקוט יקר, צלעות קיומנו, צוואר זקוף, כתף טובה. תודה וחג שמח לעופות למיניהם שבראש מורם ולב על האש, כבד מטוגן, טחול ממולא ואפילו קורקבן קטן, הוקרבו למעננו.
מאחל לכם שתגביהו עוף על כנפיים ברוטב, חזה מוקפץ, כרעיים בתנור. שלא תכו שוק על ירך ושלא תדעו עוד מלחמה.
ותודה אחרונה לפילה המדומה, שלמרות שהוא לא דומה למקור, ראוי לכבוד גם כן.
כל אלה שבמותם ציוו לנו לשמור על גחלת ועל גחלים שלא יכבו, לפחות עד סוף הפיקניק. 
חג שמח, ואם אפשר לשמור לי קצת חומוס או לפחות איזה טחינה, כדי שהפיתה לא תהיה יבשה...

© כל הזכויות לרשומה זו שמורות לכותב הבלוגgilad2012

יום חמישי, 19 במרץ 2015

התחלה - פעם שלישית


לאור המצב בזמן האחרון ובכלל, אני שוקל לחזור לעשן. שוקל במלוא הרצינות וככל שעובר הזמן יש לי יותר ויותר חשק לעשות את הצעד.
לפני כמה שנים הפסקתי לעשן. אני אפילו לא זוכר למה. נראה לי סתם החלטה רגעית שבסופה מצאתי את עצמי מחויב לתהליך של גמילה. עכשיו יותר מתמיד ברור לי שהתהליך מיצה את עצמו ואני לא מוכן יותר למנוע מעצמי את התענוג ובקרוב מאוד אתחיל שוב.
אולי אני נשמע כמו מכור, אולי חלש אופי, אבל לא אכפת לי. תמיד אהבתי לעשן. אהבתי את ההתעסקות שמסביב, הטקסיות, העשן, הריח. במשך השנים האחרונות לא פעם הרגשתי שחסר לי משהו. מין ריק כזה שלא התמלא בשום דבר אחר שניסיתי. עמוק בפנים ידעתי היטב מה אני צריך ומסתבר שהתגעגעתי לזה מאוד. בקרוב אני הולך לפצות את עצמי בגדול על כל השנים האבודות האלה.
יש אנשים שעדיין מנסים לשכנע אותי לרדת מהעניין, לשכוח מכך, להפנות את כל המרץ לכיוונים אחרים. אבל אני נחוש בדעתי יותר מתמיד.
עכשיו רק מה שנותר לי לעשות זה לחדש את רישיון העסק ולצאת לדרך. אז אם תראו בקרוב בכל רשתות מזון ומרכולים גבינות, נקניקים ודגים מעושנים עם הלוגו והשם שלי מוטבע עליהם תדעו שחזרתי לעניינים.


© כל הזכויות לרשומה זו שמורות לכותב הבלוגgilad2012








יום ראשון, 1 במרץ 2015

תקווה - פעם חמישית

איזה תור, פשוט לא להאמין. מלא מכוניות עומדות זו אחר זו. שיירה אין סופית של קוביות בשלל צורות וצבעים, צמאות למעט נוזל חייהן - הדלק. 
כולם ממתינים, אף אחד לא מתקדם כמעט. מדי כמה דקות יש תזוזה קלה. מנועים מתעוררים משנתם, נוהמים בחוסר חשק, מגלגלים את קופסאות המתכת כמה צעדים ומיד שבים לתרדמתם. הסוף לא נראה באופק.
בחדשות אמרו שהלילה בחצות יעלו המחירים. יותר מזה לא היה צריך. ניתן האות לצאת ולהסתער על היעד. תוך זמן קצר מרגע ההודעה הדרמטית התמלאו התחנות. 
מי שלא שמע על ההתייקרות יכול היה לחשוב שמחלקים כאן משהו בחינם. אבל לפי מצב העניינים נראה שרוב העם נחשף למידע ועכשיו תקוע בפקק עם תקווה קלושה לחסוך כמה שקלים, לפני שיגמר הדלק או שתגיעה שעת חצות.
בצדי הדרך פוסעים אלה שנואשו מלשבת מאחורי הגה ללא מעש. כשבידיהם ג'ריקנים, בקבוקים ריקים או כל כלי כיבול אפשרי אחר, עושים המיואשים את דרכם לעבר התחנה הקרובה, בשורה ארוכה וחרישית. פה ושם דולקות מדורות קטנות ולידם אלה שעייפו מההליכה המפרכת. נדמה כאילו הכל נלקח מתוך סרט אסונות עתיר תקציב ורווי אפקטים. המוני פליטים ששרדו את השואה האטומית או אסון טבע גדול ממדים, כמו שרק בהוליווד יודעים לעשות ונראים כמו עדר אבוד ללא מנהיג, ללא עתיד, ללא דלק, רק לעבור עוד יום.
ככל שחולף הזמן והדקות זוחלות לאט אבל בטוח לכיוון חצות עולה מדד הלחץ. סבלנות הולכת ופוקעת. המצב מתדרדר במהירות ואפשר להבחין בסימנים ברורים של איבוד עשתונות. צפירות עצבניות, צעקות, דחיפות ומהלומות. מדי פעם נשמע קול זכוכית נשברת. אפילו ניידת משטרה עם שלושה שוטרים שהגיעו למקום לא מצליחים להשתלט על הבלגן. המצב נפיץ ואם לא יעשה דבר מה בנידון ומהיר יקרה כאן אסון אמתי. 
אני משתדל להתרחק ממצבים כאלה, לבחון את המתרחש מהצד, לתעד אם אפשר, כמו שאני עושה עכשיו. בקיצור לא להיות חלק מהעדר. לא לפעול בלי לחשוב, בצורה אוטומטית, בגלל שכולם עושים כך. לא להיגרר אחרי ההמון. להישאר נאמן לעצמי, לאינדיבידואל, לייחודיות. 
ועכשיו תסלחו לי, הגיע תורי לתדלק. לא, לא בשביל לחסוך כמה שקלים, זה רק כדי שאוכל להתרחק מהעדר בשביל לשמור על האינדיבידואליות...


©   כל הזכויות לרשומה זו שמורות לכותב הבלוגgilad2012 


יום שישי, 27 בפברואר 2015

מרתון - פעם ראשונה

שעת בוקר מוקדמת. מזג אוויר נעים. לא קר ועדיין לא חם מדי. הרחובות ריקים. אי אפשר לבקש זמן טוב יותר מזה. פשוט מושלם.
סביבי לא מעט אנשים, משוגעים כמוני שהשכימו קום, עזבו את עיסוקיהם הרגילים והתייצבו לאירוע. אנשים מכל גיל. גברים, נשים, ילדים ואפילו כמה קשישים, כולנו ממוקדים במטרה. 
ההכנות הרבות, האימונים המפרכים, ההשקעה הארוכה והקשה כל אלה הכינו אותנו לרגע האמת והרגע הזה הגיע, אני בשיא הכושר, מרוכז ודרוך.
בדרך כלל אני לא מאוד תחרותי. אין לי בעיה לוותר לאחרים כשצריך. אני גם די מאמין שלפעמים ההשתתפות היא העיקר ולא פחות חשוב ליהנות מהדרך, אבל הפעם הרגשתי שיש סיכוי לא רע לעשות תוצאה טובה. אולי לא יהיה קל אבל אני לא מוותר ומבטיח לתת כל מה שיכול. 
לדאבוני גיליתי די מהר ששותפיי לעסק לא מוותרים גם הם בקלות ומהר מאוד האידיליה התחלפה בדחיפות, פה ושם מהלומות אחדות וקללות עסיסיות וככל שקו הסיום הלך והתקרב כך גם גברו החיכוכים והריבים. 
מרחוק אפשר כבר להבחין במאושרים והעייפים, שסיימו את המסלול ופניהם לחניה, לפרוק את העגלות העמוסות. אני לא מבין למה לא פותחים עוד קופה או שתיים. זה יכול היה להוריד את הלחץ והדוחק שיש כאן בסופר בכל יום שישי.
סוף כל סוף הגיע תורי. ארזתי את המצרכים, שילמתי בתשלומים והנה גם אני בדרכי החוצה. עכשיו נראה אם אצליח לצאת בשלום עם כל הפקקים וחסימות הכבישים בגלל המרתון. 

© כל הזכויות לרשומה זו שמורות לכותב הבלוגgilad2012






יום ראשון, 22 בפברואר 2015

מכונית - פעם ראשונה

אני חייב לתפוס את המניאק שחתך אותי בסיבוב. בסך הכל רציתי לפנות שמאלה. הבטתי היטב לכל הכיוונים, ואז ברגע שרציתי לבצע את הפנייה הגיע החרא הקטן וחתך אותי. כמעט עשינו תאונה. כלומר, הוא כמעט נכנס בי. מזל שהייתי ערני. בשנייה אחרונה סובבתי את ההגה ימינה ונצמדתי למעקה. זה בוודאי מה שהציל אותי. אני לא רוצה לחשוב אפילו מה היה קורה אילו פעלתי אחרת.
אבל בזה לא תם העניין, ומה שהרגיז אותי במיוחד זה שהנבלה המשיך בדרכו כאילו כלום לא קרה, תוך שהוא מנפנף אלי בידיו ומחייך מאוזן לאוזן, כאילו כל מה שקרה היה בכוונה תחילה.
אני בדרך כלל לא מתנהג באלימות, לא כאן ולא בשום מקום אחר, אבל הפעם זו באמת היתה הגזמה שעלולה היתה לעלות בחיי אדם.
החלטתי שבמקרה הנוכחי אני לא מוותר לפרחח. מישהו צריך לשים סוף לתופעות כאלה אחת ולתמיד ועדיף כמה שיותר מהר.
השתלבתי שוב בתנועה, לקחתי את ההגה לידיים כמו שאומרים ולחצתי על הדוושה בכל הכוח. המכונית זינקה קדימה בעקבות הפושע המשתולל. 
לא לקח יותר מדי זמן והשגתי אותו. הוא ראה אותי ופנה בחדות ימינה. אני אחריו. הוא שבר שמאלה ואני לא מרפה. כל מה שעשה כדי להתחמק ממני, אפילו עקיפה מסוכנת של מכוניות אחרות, לא צלח לו. אני לא מוותר. לבסוף התקרבתי אליו עד לכדי נגיעה.
אין ספק, אני נהג הרבה יותר טוב. כנראה גם בן אדם יותר טוב ממנו. חצופים כמוהו בטח מתנהגים בגסות כזו גם כשהם לא בתוך המכונית. זה אופי ואין הרבה מה לעשות חוץ מללמד אותו לקח מדי פעם והפעם הזו הגיעה. זה עכשיו או לעולם לא. 
עשיתי עוד מאמץ קטן והצלחתי להתיישר במקביל אליו. אבל אז לצערי הרב נגמר הזמן. כל המכוניות נעצרו בבת אחת והמפעיל ביקש מכולם לצאת כדי לאפשר לילדים אחרים להיכנס.
ראיתי אותו בורח לכיוון רכבת ההרים. אני כבר עליתי עליה לפני כן אז הלכתי עם אימא לקנות נקניקיה ומיץ ענבים. אולי יותר מאוחר אחזור למכוניות המתנגשות שוב.


© כל הזכויות לרשומה זו שמורות לכותב הבלוגgilad2012

מילים - פעם שנייה

ידעתי, ידעתי שעשיתי טעות עם העצה שנתתי. אבל מה יכולתי לעשות? ביקשו ממני אז אני אמור לסרב? להגיד לא רוצה?
לימדו אותי שאם מישהו במצוקה יש להושיט יד. גם אם זה לא נוח או בא על חשבון דברים אחרים וחשובים, תמיד צריך לעזור לזולת.
אבל מסתבר שהזולת, בשנה אחרונה במיוחד, ביקש ממני הרבה עצות ואני נתתי בלי לעשות חשבון, לעיתים גם למי שלא ביקש. מה שקרה בפועל זה שבלי שאשים לכך לב נגמרו לי כל העצות. כן, נתתי את האחרונה שלי ועכשיו אני בבעיה, כי ממשיכים לבקש, ועם כל הרצון הטוב המלאי שלי כרגע ריק ולא ברור מתי תגיעה סחורה חדשה.
אז התחילו לבקש ממני דעה. אבל כבר למדתי את הלקח ואני מסרב מיד. את דעותיי אשמור לעצמי בשלב זה.
אחר כך ביקשו המלצות, הערות, טיפים ויחס. נאלצתי לדחות את כולם על הסף.
מה שכן, אם למישהו יש עצה להלוות לי לאיזה יום או יומיים, כדי שאוכל לסיים את הסיפור הזה, אודה לו מאוד.


©  כל הזכויות לרשימה זו שמורות לכותב הבלוגgilad2012 

שעון - פעם רביעית

"אין לי שעון, למה מה תעשי לי?" חוצפנית אחת. הולכת מולי עם חיוך מרוח על שפתיי בוטוקס שלה, מנפנפת בשערה המחומצן ובלי בושה שואלת ומפריעה ככה פתאום באמצע היום, באמצע החיים.
היא ממהרת לקוסמטיקאית לתחזק את פניה ואחר כך למספרה לכסות את שורשיה הכהים המבצבצים מתחת לבלונד השופע, לפני שאלה ישתלטו על כל ראשה. כדי לא לאחר מטרידה את העוברים והשבים לגבי השעה. 
היא לא שואלת מה נשמע, מה קורה, מה חדש או מה שמי. כלום. למה לה שנעשה הכרות? מה אכפת לה ממישהו בכלל וממני בפרט?
אני לא הולך עם שעון. אין לי צורך לדעת מה שעה, גם לא פגישות להגיע אליהן בזמן ואני אפילו מתעורר מתי שבא לי. אבל היא מה אכפת לה. רואה שאין לי שעון ובכל זאת מציקה.
אני מכיר לא מעט נשים כאלה, שחושבות רק על עצמן. מעבר לזה לא מעניין אותן דבר. למרות זאת ביום רגיל אולי כן הייתי עונה לשאלה כזו או אחרת. אני נחמד ובדרך כלל די תקשורתי אבל היום זה לא יום רגיל ויש לכך סיבות מוצדקות, לדעתי לפחות.
מהבוקר אני שקוע במחשבות. זה משהו שקורה לי כל הזמן ובכל מקום, רק שהפעם היה לי רעיון יוצא דופן שלא עולה כל יום בראש. משהו כל כך פשוט ומצד שני גאוני. מוזר שאף אחד לא חשב עליו קודם. רעיון שללא ספק יכול לשנות את העולם או לפחות להשפיע על הרבה דורות קדימה ואחרי שייושם חיינו לא יהיו אותו דבר. כל מה שידענו עד אז יהפוך למיושן ומיותר.
אני חייב להודות שתמיד היו לי רעיונות טובים. את חלקם מימשתי, אחרים ממתינים לרגע המתאים שבטח יגיע. היו גם לא מעט שנגנזו או שהוחלפו בחדשים ומעודכנים יותר. מדי פעם מופיע אחד מדהים באמת, אבל רעיון כמו זה שהופיע ממש במקרה בזמן צחצוח השיניים בבוקר עוד לא עלה לי לעולם.
תאמינו לי אני לא מגזים, ממש לא. אז נכון לפעמים יש לי נטייה להתלהב ולנפח דברים מעבר לפרופורציה, אבל הפעם זה לא המקרה, ממש לא.
מה שכן, עכשיו אני לא זוכר מה היה הרעיון. בגללה קו מחשבתי נותק, רוסק לפיסות מידע מיקרוסקופיות ופוזר לכל עבר, והיא עדיין מחייכת, לא מודעת לזה שהרסה משהו כל כך חשוב. הולכת לה כאילו דבר לא קרה, מסתכלת בחלונות ראווה ולא מודעת לנזק הבלתי הפיך שכנראה נגרם לאנושות כולה והכל בגלל שאולי מאחרת לקוסמטיקאית או למספרה לכסות את שורשיה הכהים שמתחת לבלונד המזויף והמתנפנף ברוח...



©   כל הזכויות לרשומה זו שמורות לכותב הבלוגgilad2012 

יום רביעי, 4 בפברואר 2015

תקווה - פעם רביעית

אני מחכה. האמת כבר די הרבה זמן. יש לי סבלנות, הרבה מאוד סבלנות, למרות שבימים אחרונים עושה רושם שהיא הולכת ופוקעת.
תמיד ידעתי שאני אדם עם הרבה אורך רוח, רק לא ידעתי עד כמה עד שנקלעתי לסיטואציה הזו. 
אני גם מאמין שבסופו של דבר הכל זה לטובה ומה שצריך לקרות יקרה בזמן הנכון, לכן אני ממשיך להמתין. 
לא אכחיש שהשעות הראשונות היו קשות במיוחד אחר כך התחלתי להתרגל. כעבור יומיים הבנתי שאין מה למהר ואחרי כשבועיים זה כבר הפך לחלק בלתי נפרד מחיי. 
כדי להעביר את הזמן ולא להשתגע מצאתי כל מני דברים שאפשר לעשות. המצאתי משחקים. פתרתי אין ספור תשבצים. נהייתי אלוף בסודוקו. בהיתי בטלוויזיה, אפילו בשידורים חוזרים, או סתם נמנמתי, למרות פצעי לחץ שהתפתחו על הגב מרוב שכיבה והציקו מדי פעם. 
שמתי הכל בצד. ביטלתי פגישות. דחיתי קניות. ניתקתי קשרים עם חברים. לקחתי חופשת מחלה בלתי מוגבלת מהעבודה. מטרה אחת ויחידה ניצבת מול עיניי. לא אוותר ולא אכנע. הסבלנות תשתלם בסופו של דבר, אני יודע, לפחות מקווה שכך יהיה. 
חלפו כמה שנים, אני עדיין מחכה על הקו, ממתין בסבלנות שמישהו משרות לקוחות של הוט יענה לי סוף כל סוף. לא מעט אנשים אמרו לי שזה יכול לקחת הרבה זמן, שאולי כדאי לא להיכנס לזה בכלל, פשוט לשכוח מהם. אבל לא האמנתי עד כמה זה באמת בלתי אפשרי לתפוס אותם. 
אני אפילו לא מדבר על חשבון הטלפון שטפח למימדי ענק מאז שהתחלתי את המהלך. אך יחד עם כל זאת הייתי יכול להמשיך כך עוד זמן רב אם לא המוזיקה המעצבנת שחוזרת על עצמה כל עשרים ושתים שניות. אז אם הם שם בהוט רוצים לשמר את הלקוחות, לפחות שיחליפו למשהו יותר נורמלי. 


©   כל הזכויות לרשומה זו שמורות לכותב הבלוגgilad2012 

יום שני, 5 בינואר 2015

אוכל - פעם שביעית

כבר שבוע יש לנו חתול מיילל, מסתתר לו במעלה המדרגות בין הקומה השמינית לגג. כבר שבוע הוא מיילל יום ולילה ולא מפסיק. 
דלת הכניסה לבניין שנשכחה פתוחה, במקרה או לא, על ידי אחד השכנים, קסמה למסכן שניצל את ההזדמנות וחמק פנימה בתקווה למצוא מעט מזון או להסתתר מפני מזג האוויר הקר השורר בחוץ. לצערו הוא לא לקח בחשבון שזו עלולה גם להיסגר ולכלוא אותו בחדר המדרגות. 
כבר שבוע הוא כאן ולא עושה רושם שזה הולך להשתנות. בעיקרון הדבר לא היה מפריע לי, הרי מדובר בסך הכל בחתול די חמוד, ג'ינג'י כזה, מלא פרווה עם עיניים בהירות, ולמרות חוסר אהדתי לחתולים, הייתי יכול לחיות עם הדייר החדש, אם לא היללות הבלתי פוסקות, בעיקר בלילה, מה שהפך את שנתי למקוטעת ואת איכות חיי לירודה בשל כך. 
ומה לא ניסיתי כדי לסלק את המפגע. הבאתי לו מים, חלב וגבינה, הכל כדי לזכות באמונו ולהובילו החוצה להתאחד עם חבריו החופשיים, שוכני בפחים. 
מהחלב הוא שתה, ליקק מעט מים ואת הגבינה חיסל במהירות. אבל כשהתקרבתי אליו שלף החוצפן ציפורניים ובמקום להודות לי על נדיבותי וטוב לבי, כמעט ושרט אותי. אחר כך התמקם בפינה ונעץ בי עיניים מאיימות.
למחרת הבאתי לו נקניק ופסטרמה. חשבתי שתפריט שונה אולי יגרום לו לסמוך עלי יותר. גם מרק, כרעיים, מעדנים וממתקים, בעיקר שוקולדים, כלום לא עזר. הוא לא זז ממקומו וכשהתקרבתי אליו נסוג והתחבא מאחורי ארון עץ ישן שעמד בפינה. 
חלף עוד יום ועוד לילה ללא שינה וניסיתי טקטיקה שונה, אנושית משהו. דיברתי אליו, קראתי לו 'פססס, פססס' אין ספור פעמים, אבל הוא בשלו, מציץ אלי עם עיניי החתול הגדולות שלו ומיילל כל שתי דקות בערך. 
מחוסר ברירה פניתי למוקד העירוני ששלחו וטרינר עירוני, שבא, ראה, התרשם, חשב, בדק והבטיח שיחזור מאוחר יותר בערב עם כלים מתאימים ללכוד את הפושע. 
באותו ערב הוא לא בא, גם לא אחרי שלושה ימים שחורים ושני לילות לבנים. 
ראיתי שכך פני הדברים אז הבאתי רוטוויילר, מפלצת אימתנית וקשוחה שרק מהמראה שלה אפשר לקבל שבץ וזה עזר, בטח שעזר. אז מה אם היו צרחות אימים ורעש מחריש אוזניים וחרחורים מצמררים, לבסוף נדמו היללות. 
אבל מה, מאז אין לי מנוחה בגלל הנביחות...

© כל הזכויות לרשומה זו שמורות לכותב הבלוגgilad2012