שלמות - פעם שמינית

היא ישבה מולי, כלומר שני שולחנות ממני. שיערה בהיר, גולש ומוקפד, שנראה כאילו רק לפני דקות ספורות יצא ממגזין עיצוב אופנה. איפור עדין ורך נח על פניה החלקות, הבהירות שנראו כאילו יצאו זה עתה מקליניקה שמזריקה בוטוקס. על גופה החטוב שמלה אדומה, רקומה, עם פרחים קטנים שנראתה כאילו נתפרה למידותיה.

היא קראה בספר שנקנה באותו בוקר. על אפה הסולד, שעבר ניתוח הקטנה לפני שנה בערך, נחו משקפי ראיה עם מסגרת אדומה ודקיקה שהגנו על עיניה הירוקות והגדולות.

גם כל יתר הדברים היו בדיוק איפה שהם אמורים להיות כדי להתקרב לשלמות. היא היתה רגועה ושלווה כמו שרק אחת כזו יכולה להיות.

תנועותיה אמרו שירה. מבטיה ריחפו כמו ציפור יפת כנף, בזמן שסקרה את יושבי בית הקפה – מסעדה, (תלוי בשעה של היום).

על השולחן מולה עמדה צלחת מעוטרת בהדפסי ערבסקה, שהובאה במיוחד ממרוקו יחד עם כל שאר הכלים והקישוטים במקום.   

בתוך צלחתה צפה לה שקשוקה חמה, מעט חריפה, המנה המומלצת והכי טובה, לפי מדור ביקורת מסעדות של השבועון של העיירה.

פיתות די גדולות יחסית, עשויות קמח מלא שנאפו דקות ספורות קודם לכן בטבון של בית הקפה – המסעדה, (תלוי בשעה של היום), והעלו ריח נפלא, התקררו להן לאיטן על מפית רקומה שבתוך סלסלה כפרית תואמת בצבעיה לאווירה הכללית.  

ואז האישה הרימה פיתה אחת, קרעה אותה בדיוק באמצע, העבירה במרכז הצלחת בתנועה נחושה ובלתי מתפשרת, ובלי לחשוב פעמיים, הכניסה את כל החצי לפיה. בלי ללעוס, בלי למצמץ, בלי רחמים. 

עוד לא הספקתי לצאת מההלם וגם החצי השני מצא את סופו בדיוק באותה דרך אלימה, שהשאירה סימנים אדומים על שפתיה וסנטרה. היא נראתה כמו ערפדה רעבה, כמו בתו האבודה של דרקולה, כמו הדרקולה עצמו.

באותה נחישות היא לקחה מפית, ניגבה בעדינות את פיה והעלימה את כל הראיות במחי יד. אחר כך ניערה את שערה הגולש ושקעה שוב בספר, אבל רק אחרי שהזמינה מהמלצר מנה של חומוס עם גרגרים, ביצה קשה ופול מצרי. אה כן, היא ביקשה עוד מהפיתות מהקמח המלא שנאפו בטבון של בית קפה – מסעדה, (תלוי בשעה של היום).

אני לא אתאר את המראות הקשים להם הייתי עד כשחיסלה את מנת החומוס. גם לא אוסיף מילה על מה שעשתה לעוגת הפירורים שהזמינה לקינוח. רק אספר שבסוף האירוע היא יצאה אל מחוץ לבית קפה – מסעדה, (תלוי בשעה של היום), עלתה על האופנוע שחיכה לה ליד העץ, שאת ענפיו גזמו לא מזמן והוא נראה ערום ובודד, ונעלמה לה מעבר לאופק המאובק...

מבוסס על מקרה אמיתי (אבל רק מה שמבוסס הוא אמיתי, כי כל היתר לא).

©  כל הזכויות לרשומה זו שמורות לכותב הבלוגgilad2012 

אוכל - פעם שנייה

החומוס עשה הכל כדי שלא אחזיר אותו למקרר. כל מה שניסיתי לא עבד. דיברתי אל ליבו, ביקשתי יפה ובנימוס, התחננתי והפצרתי, אבל הוא בשלו, לא נכנס למקרר וזהו.

מקומו הטבעי הוא בין הגבינה הלבנה וסיר המרק. אין לי שום כוונה לפגוע בו או להעליב. אני לא אשים אותו למשל בתא עם הירקות או ליד הביצים, בכל זאת מדובר בחומוס, אבל עליו לדעת שמה שאני אומר כך צריך להיות.

זה עבד עם הכרוב ועם הרטבים, שלא הוציאו מילה כשהכנסתי אותם למקרר וכך יהיה עם החומוס, ירצה או לא. מה גם שמחוץ למקרר הוא עלול להתקלקל ולמצוא את עצמו בשקית זבל, ויש לו בכלל תעריך תפוגה רחוק מאוד, כך שכל העניין בסופו של דבר לטובתו. אבל לך תסביר בהגיון לחומוס. לכן מחוסר ברירה נאלצתי להפעיל כוח.

אני לא בן אדם אלים אבל כשיש צורך אני גם יודע להיות עקשן. אז בהתחלה הוא עוד הראה התנגדות וניסה עלי מניפולציות שונות. כשראה שזה לא עובד הוא עבר לאיומים וכשגם זה לא נענה מצדי פנה למניפולציה רגשית תוך שהוא מאיים בהתאבדות.

אבל לא אני זה שיכנע לסחיטותיו של ממרח כזה או אחר וכך בייאושו הרב קפץ החומוס מתוך ידי ונחת על הרצפה בחבטה אדירה, כשבדרך הוא מאבד חלק ניכר מתוכנו.

לאחר שאספתי את המפגע הסביבתי, הרמתי את מה שנשאר מהמסכן, הכנסתי למקרר וכיביתי עליו את האור. עוד יכולתי לשמוע אותו ממשיך לקטר, בזמן שעזבתי את המטבח מבלי להביט לאחור.

מה הוא בכלל חושב לעצמו? אני אוכל עשרים כמוהו לארוחת בוקר. טוב, לצהריים. בעצם לערב. נו לא חשוב מתי, העיקר שהבנתם את הרעיון.

©   כל הזכויות לרשומה זו שמורות לכותב הבלוגgilad2012 

סוד - פעם שלישית

כל החיים אתה חי, עושה את הדברים הרגילים, ואז ברגע אחד הכל נחרב, נהרס, מתפורר ואתה היית בטוח שלך זה לא יכול לקרות.

ביום בו גיליתי שאני מאומץ חרב עלי עולמי. לא הבנתי מאיפה זה בא לי פתאום. כל השנים האלה נתנו לי להרגיש חלק מהמשפחה. תמיד דאגו לי, שיתפו אותי, היו איתי בשעת הצורך.

ארוחות משפחתיות כמעט בכל ערב, טיולים בשבתות או בחופשות בחודשי הקיץ החמים. בימים הקרים של החורף היינו מכורבלים תחת שמיכה בסלון, לוגמים שוקו או תה או מים ומכרסמים פופקורן או ביסקוויט או בייגלאך, יושבים מול שידור חוזר של תכנית משעממת בטלוויזיה, כשבחוץ הגשם דופק על חלונות ובפנים כולנו מאושרים עד הגג. לכן ברור מאליו שחשתי חלק טבעי ובלתי נפרד מהמשפחה.

אבל מסתבר שכולם ידעו על הסוד חוץ ממני. כל בני המשפחה, הסבים, הדודות והדודים ואפילו השכנים, כולם ידעו ולא אמרו מילה. אני רוצה להאמין שזה היה מתוך כוונה טובה כדי שלא אפגע.

ולא רק שכולם ידעו ולא גילו לי, הבנתי שיש לי אפילו שלושה אחים. אחד עובד בקרקס, השני בשמירה והשלישי סתם בטלן, שמעביר את זמנו בעיקר בלא לעשות כלום או ברדיפה אחר נקבות.

אז נכון, לפעמים הרגשתי קצת שונה, אולי לא לגמרי שייך. הייתי נמוך יותר משאר בני המשפחה, הייתי פרוותי יותר, אבל לא העליתי בדעתי ולו לרגע שאני בעצם לא כמוהם.

ערור היום בו נכנסתי הביתה מוקדם מהרגיל ושמעתי את השיחה. זחלתי מתחת למיטה וזקרתי את אוזניי. דמעות עלו בעיניי כשהבנתי שהאנשים הקרובים אלי ביותר החליטו להביא עוד כלב.

כל הגלגולים שעשיתי, כל הקפיצות וה'ארצה', הושטות היד, הכדורים או המקלות שרצתי לתפוס, כל המכתבים שהבאתי, אחרי שהברחתי את הדוור. כל הטיפולים והזריקות שנאלצתי לעבור ועוד דברים. קשה לי עכשיו לדבר על זה כי דמעות חונקות את גרוני, אבל כל אלה כנראה שכבר לא מספיקים להם יותר. הם רוצים דם חדש, צעיר יותר. הפודל עשה את שלו והפודל יכול כבר ללכת, אבל מה איתי, מה יהיה גורלי, האם אזרק לרחוב, האם אורדם על ידי וטרינר אזורי?

מה שבטוח – ל'תנו לחיות לחיות' אני לא הולך ויהי מה!

מתוך הספר "הב, הב טחה – סיפורו של כלב בן כלב" שעומד לצאת בקרוב לאור.

©   כל הזכויות לרשומה זו שמורות לכותב הבלוגgilad2012 

שתיקה - פעם רביעית

על הבוקר הגיעה אלי משלחת. מכל קצוות הארץ התאספו ובאו. נשים, זקנים, ילדים, יהודים, ערבים ועוד מגזרים שלא כל כך זיהיתי. כולם באו, נעמדו לי מתחת לחלון עם שלטים, שירים וסיסמאות בחרוזים, חלקן אפילו די מוצלחות, אחרות מצחיקות אבל הרוב לא משהו.

'צא בבקשה' נשמעו קריאות פה ושם, 'צא ותבשר לנו' ביקשו.

אני בכלל רציתי לישון עוד איזה שעה או שעתיים וחצי. נרדמתי מאוחר בלילה והייתי עייף מאוד בבוקר. בקושי הצלחתי לפקוח את העיניים וגם כאב לי הראש. אבל איך אפשר לישון ברעש הזה.

אחר כך אימא נכנסה לחדר 'קום חמוד, מחכים לך שתבשר' אמרה והלכה להכין לי קפה או שוקו.

מה אגיד לכם, כל שנה אותו סיפור. נמאס לי. אז החלטתי שהפעם אני לא משתף פעולה. אני שותק ושיחפשו מישהו אחר שיבשר להם, אני לא יוצא למרפסת וזהו, מה תעשו לי?

אז נשארתי סגור ככה איזה יומיים בבית אבל הם לא התפזרו, נשארו מתחת לחלון. הדליקו נרות ושרו שירי דיכאון, בעיקר של אביב גפן. אחר כך התחילו להביא מתנות ולשים אותם ליד הדלת.

פרחים, עציצים, שוקולדים וגם פיצוחים. 

החזקתי מעמד עוד יום נוסף ולבסוף נשברתי. אז גם השנה אבשר על הסתיו אבל תדעו לכם שבשנה הבאה אתם יכולים לשכוח ממני. לא אהיה כאן בתקופה זו. חפשו אותי על חופי אפריקה עם הציפורים הנודדות.

שלכם

אלי הנחליאלי

©   כל הזכויות לרשומה זו שמורות לכותב הבלוגgilad2012 

איימה - פעם שלישית