יום רביעי, 24 ביוני 2015

סליחה - פעם שנייה

ראיתי אותו שוכב על הגב. מהזווית בה ישבתי לא היה ברור אם הוא ישן, מעולף או גרוע מכך. עוברים ושבים חלפו על פניו בלי לעצור, בלי לבדוק מה מצבו או לפחות להגיש או לקרוא לעזרה.
גם איש מיושבי בית הקפה לא הניד עפעף לנוכח המתרחש. איש איש מול צלחתו, עושים את עצמם עסוקים ועל פניהם סלידה על החוצפן שמצא מקום דווקא כאן להשתטח על המדרכה.
כמובן שגם אני לא נהנה מסיטואציות כאלה, ולא מתאים לי אם מפריעים לי לשתות את ההפוך עם הקרואסון. אבל בין זה לבין להתעלם לגמרי, זה כבר חוצה כל גבול מבחינתי.
לא מובנת לי בין אטימות הלב של אנשים, את חוסר האכפתיות. הרי גם לו יש בטח משפחה, הורים או צאצאים שאוהבים אותו ומחכים שיחזור ולמסכן אין אפילו אפשרות לידע אותם שכנראה לא יזכו לראותו בזמן הקרוב, אם בכלל.  
אני יש לי לב חלש במקרים כאלה. פשוט לא יכול להתעלם. ככה חונכתי. לא כל הזמן לחשוב רק על עצמי, על טובתי האישית ואם אפשר לעזור במשהו, כך עלי לנהוג.
אני בטוח שאם כל אחד יעשה דבר טוב אחד מדי פעם, העולם יהיה מקום נעים יותר לחיות בו.
סיימתי את המשקה, לקחתי כמה מפיות, יצאתי מבית הקפה ופניתי לכיוון המסכן שעדיין שכב ללא ניע על גבו.
לא צריך להיות מומחה גדול כדי להבין מעבר לכל ספק שהנ"ל ז"ל.
'סליחה' מלמלתי בעצב מסוים. סליחה בשמי ובשם כל האנשים שלא עשו דבר. אם היו נוהגים אחרת אולי גורלו היה שונה. אבל כרגע זה כבר לא משנה וחוץ מלהצטער על האובדן, על החיים שקופחו בטרם עת, לא נותר הרבה מה לעשות. בזהירות רבה הרמתי את המסכן והשלכתי לפח הסמוך, עליו התנוססה מדבקה גדולה שמודיעה שבאזור נעשה ריסוס נגד חרקים.

©   כל הזכויות לרשומה זו שמורות לכותב הבלוגgilad2012 

אין תגובות:

פרסום תגובה