דמעות - פעם ראשונה

פתאום התחילו לרדת לי דמעות. אני לא אחד שבוכה בקלות, ממש לא. גם אי אפשר לומר עלי שאני רגיש או לוקח הכל ללב. הרבה דברים עוברים לידי בלי לגעת בי או להזיז לי בכלל. אבל הפעם לא יכולתי לעצור את הדמעות, פשוטו כמשמעו. 

הפעמים הבודדות שזכורות לי בכי כזה היה כשהייתי קטן. יום אחד על נדנדה בגן הציבורי התנדנדתי חזק וגבוה, כנראה הרבה יותר ממה שהמתקן היה בנוי אליו. לא עבר זמן רב ומצאתי את עצמי מתעופף באוויר, שזה יכול היה להיות בסדר אם לא הגרביטציה. נחתתי על שיח יבש כשענפיו החדים ננעצים בבשרי. הייתי אולי בן ארבע או חמש, כולי שרוט, מדמם ובוכה. 

מקרה אחר היה כשהלכתי לאיבוד בגן חיות. הוריי לא הרבו לקחת אותי לטיולים כאלה ובכלל. כל כך שמחתי לראות את הקופים והפילים וכלל לא שמתי לב שנותרתי לבד, בין האריות והזאבים. הרגשתי חסר אונים, אבוד, משוטט בבכי קורע לב בין אנשים זרים. לבסוף מצאו אותי הוריי, נטוש ומותש ליד משרדי הגן. 

שבועיים אחרי זה אבי נכנס לכלא ואת אימא אשפזו במחלקה סגורה, ואני, אותי שלחו למשפחה אומנת, אבל לא בכיתי, בטח לא כמו שעכשיו. והנה אני, אדם בוגר, חזק נפשית ורגשית, לפחות כך חשבתי עד כה, עומד במטבח והדמעות זולגות לי על הלחיים וכלום לא עוזר. אבל מה אני יכול לעשות, אני אוהב בצל. אחר כך עם עגבנייה זה כבר היה בסדר ובשלב המלפפון לא נותר כל סימן לדמעות. הוספתי פלפל אדום וחסה, תיבלתי בשמן זית ופיזרתי גבינה בולגרית מעל. יצא סלט צבעוני ויפה, שלפחות למראית עין נראה טעים, ממש כמו שאני אוהב, ואם לא הבצל אז הוא בטח גם היה שמח יותר... 

בפעם הבאה: איך דיממתי כשהכנתי ספגטי בולונז עם רסק עגבניות.

© כל הזכויות לרשומה זו שמורות לכותב הבלוגgilad2012

כסף - פעם שלישית

'בוא תהיה מלך' אמרו לי, 'מזמן לא היה לנו אחד והאמת התגעגענו.'

'אני, מלך?'

'כן, אנחנו צריכים מנהיג.'

'אבל למה אני?'

'אתה הכי מתאים.'

'נראה לי שטעיתם בדלת, אתם בטח מחפשים את מנשה מקומה שלוש.'

'לא, לא, אותך אנחנו רוצים.'

'בסדר' אמרתי. גם ככה לא היה לי משהו אחר לעשות. 'מה כולל התפקיד?

'מה שבא לך.'

'ואף אחד לא יגיד לי מה אסור ומה מותר?'

'לא, אתה המלך.'

'גם ללכת לישון אני יכול מתי שבא לי?'

'מתי שבא לך, כן.'

'ולצחצח שיניים או לנקות מאחורי האוזניים?'

'אף אחד לא יגיד דבר.'

'גם אם לא אתרחץ שבוע למשל?'

'גם.'

'ומה עם תנאים סוציאליים?'

'ברור.'

'גם ביטוח מנהלים?'

'מה שתרצה.'

'הוצאות אשל, נסיעות...'

הכל, וגם יהיה לך נהג צמוד עם רכב.'

'ומה עם חברים? אפשר להביא חברים?'

'כמובן.'

'ומוסיקה, אני יכול לשמוע גם מזרחית?'

'אפילו בין שתיים לארבע.'

'מה עם חופשות?'

'יש בשפע, מתי שתרצה.'

'כמה אתם משלמים, מה המשכורת?'

'אתה תחליט כמה לקחת.'

'ומה שעות העבודה?'

'אין שעות עבודה, אם אתה מלך אז זה כל הזמן.'

'אז גם אין שעות נוספות?'

'אין.'

אין שעות נוספות. ידעתי שמשהו כאן מסריח. רוצים לנצל אותי.

'טוב אני כבר יורד אבל תביאו את הכתר מראש.'

'בסדר, רק תחתום פה ופה, וכאן בראשי תיבות, וגם ליד האיקס.'

'אבל לא קראתי את החוזה.'

'זה בסדר, זה חוזה סטנדרטי. חוץ מזה שבתור מלך תוכל לשנות אותו איך שבא לך, כך שזה לא ממש משנה עכשיו.'

'אני מבין שאני יכול לעשות כל מה שבא לי.'

'כן, אתה המלך.'

הכל אני יכול לעשות אבל שעות נוספות לא...

'טוב נו, שיהיה.'

'עכשיו תתארגן ותרד, מחכים לך בחוץ.'

'מי מחכה?'

'כל העם, עם דגלים ושלטים והכל.'

'טוב כבר יורד, תנו לי כמה דקות.'

בזמן שחיכו לי ליד הדלת הראשית, לקחתי את הרב קו וחמקתי מהדלת האחורית. אותי לא ירמו...

©   כל הזכויות לרשומה זו שמורות לכותב הבלוגgilad2012 

איימה - פעם חמישית

כל היום אני שומע אומרים לי תיזהר מקרינה. קרינה פה קרינה שם. משגעים אותי כבר. לאן שאני פונה יש מישהו שמזהיר אותי מפניה. ואני אומר יש סכנות בכל מקום. מה, לחצות כביש זה לא מסוכן? לנסוע ברכב בדרך הערבה באמצע הלילה זה לגמרי בטוח? לאכול במסעדת פועלים מטונפת על גבול יפו בת ים ולקבל קלקול קיבה זו לא התאבדות? אפילו בבית, מבצרו של האדם, גם שם משהו עלול להשתחרר וליפול על הראש. בכל מקום מסוכן, אבל הם לא מפסיקים וממשיכים להזהיר אותי מקרינה.

אני לא בן אדם פחדן ולא מכל שטות עושה עניין. אני גם חושב שידע זה כוח. חשוב להכיר, להבין את הבעיה, לנתח את המצב, כך אפשר להתכונן, להתמגן או לבנות אסטרטגיה כדי שברגע הצורך יהיו לי הכלים הנכונים להתמודד עם הבעיה.

ידוע לי גם שיש רשויות שמטפלות בדיוק בבעיה זו וניתן לפנות אליהן תמיד בשעת הצורך. אבל אני, אם אני לא רואה במו עיניי קשה לי לקבל שקרינה יכולה להיות עד כדי כך מסוכנת. לכן יום אחד החלטתי לבדוק את העניין בעצמי פנים אל פנים, כמו שאומרים, להתייצב מול הסכנה והלכתי לראות אותה. היא עובדת בתור קופאית בסופר השכונתי. לפני כמה שנים הגיעה לארץ. עזבה הכל, משפחה, חברים, את הכלב, ועלתה מברית המועצות, שם הייתה אלופה בהתאבקות חופשית חמש פעמים רצופות.

שורשיה היהודיים משכו אותה לארץ הקודש. גם כאן המשיכה להתאמן ואף לייצג אותנו ודי בכבוד. אבל כמו ספורטאים רבים אחרים לא יכלה להתקיים רק ממלגות ומענקים אז להשלמת הכנסה החלה לעבוד כקופאית.

ממבט ראשון היא לא נראית מאיימת כל כך ומזווית אחת יש לה אפילו חן מסוים, אבל אם מתקרבים אליה מעט, בהחלט ניתן להבחין בשרירי הידיים המפותחים למדי, תוצאה של הורמונים וחומרים אסורים אחרים, ושפמפם קטן מתחת לאפה סולד.

עכשיו אני מבין למה כולם מזהירים אותי מקרינה.

בשבוע הבא הסיפור המלא על מרינה, ויש הרבה מה לספר עליה תאמינו לי. למשל על איך שהרסו לה את הצורה ואחרי שיפוץ כללי היא לא חזרה לעצמה, וגם קצת על היאכטות שעוגנות בתוכה... 

©   כל הזכויות לרשומה זו שמורות לכותב הבלוגgilad2012

איימה - פעם רביעית

אני בשוק, פשוט בשוק, אין מילה אחרת לתאר את המצב. זה מסוג הדברים שאי אפשר לתכנן או להתכונן אליהם. אתה פשוט מוצא את עצמך במצב מסוים ונתון ואין מה לעשות בנידון.

תמיד חשבת שלך זה לא יכול לקרות, שאתה חסין, לא פגיע, חזק וגם אם חלילה יקרה לך משהו דומה תדע מה לעשות באותו רגע ואיך לפעול נכון. אבל כשזה קורה ההלם כל כך גדול שכל התסריטים שלקחת בחשבון נמחקים בשנייה אחת קטנה ואתה נשאר חשוף אל מול המציאות. מכאן והלאה המצב רק הולך ומתדרדר וכל מה שנותר לך לעשות זה לשרוד לא פחות ולא יותר.

יש אנשים שלהם זה מפריע פחות, לא מתרגשים בכלל, אחרים אפילו אוהבים דברים כאלה, אבל עבורי זו חוויה לא נעימה ואני מקווה שלא תחזור על עצמה, לפחות לא בזמן הקרוב. גם ככה יקח לי הרבה זמן להתאושש, אם בכלל. זה השוק הכי גדול שהייתי בו בכל ימי חיי.

וגם אם יותר זול כאן ויש מבחר עצום וטרי בדרך כלל, את הקניות שלי אני עורך בסופר שליד הבית.

הרגל, קיבעון, התמכרות, אולי. מבחינתי זה הכי נוח ותמיד יש חניה קרובה ואני כבר מכיר את כל הקופאיות.

אבל אם אני כבר כאן והתאוששתי מעט מההלם, אקנה לי כמה דברים, בעיקר עגבניות, אולי איזה חסה ערבית ותפוחים ירוקים. אני הכי אוהב את הירוקים. בעצם דווקא נחמד כאן.

לא להאמין אני  בשוק...

©   כל הזכויות לרשומה זו שמורות לכותב הבלוגgilad2012 

בית - פעם ראשונה

נשארו לי כמה דברים אחרונים לסדר וגם הבית הזה מוכן. הוא אמנם יותר קטן מהקודם, אבל לדעתי יפה יותר. יש בו שני מפלסים, חלונות רחבים, גג רעפים ועוד תוספות כאלה ואחרות. הבית משקיף על גינה יפהפייה וירוקה. בקיצור מושלם.

גם הבנייה שלו הלכה לי בקלות יחסית, ואני אומר יחסית כי לא יכול להיות שלא יהיו תקלות אבל בזכות הנסיון והידע שרכשתי לי עם הזמן, התגברתי על כל מכשול והבית נבנה מהר יותר מקודמיו. מה גם שהמיקום הפינתי שלו שאפשר לי גישה נוחה מאוד לאתר הבנייה, כל אלה תרמו למוטיבציה ולקצב המהיר של הבנייה.

ככה אני, ברגע שלוקח על עצמי פרויקט כל שהוא יש לי מחויבות. אני מקצוען אמתי. לא אחד שאומר או מבטיח ובסופו של דבר לא מקיים. כך שגם הפעם סיימתי את הפרויקט כפי שתכננתי.

זמן לא רב אחרי זה נבנו עוד בתים בגדלים וצורות שונות ושכונה של ממש צמחה.

האמת, חשבתי גם להוסיף גם כביש מהיר וכמה דרכי גישה לנוחות כולם אם לא היו נגמרים לי החלקים.

בפעם הבאה אבקש מאימא קופסא גדולה יותר של לגו ואז, אני מבטיח, אבנה גם נמל עם אוניות, שדה תעופה ועוד כל מיני. 

©   כל הזכויות לרשימה זו שמורות לכותב הבלוגgilad2012 

תקווה - פעם שלישית

אמרו לי שמים חמים מסירים השומנים. גם קרים זה בסדר אבל עם חמים יותר טוב. אמרתי אוקיי, אם אומרים, ויש להם ניסיון בדברים האלה אז אולי כדאי לנסות. אני בדרך כלל לא מאמין לכל מה שאומרים אבל הפעם החלטתי לתת  צ'אנס. יהיה מה שיהיה, אני הולך על זה. 

דבר ראשון פתחתי את הברז של החמים עד הסוף. בהתחלה היה לי קצת מוזר, הרי כל החיים אני משתמש במים קרים ופתאום לשנות סדרי עולם זה לא פשוט וגם די שורף. אחרי זמן מה התרגלתי לחום והמשכתי לשטוף. אדים מילאו את החדר אבל לא ויתרתי. שטפתי ושפשפתי ושוב שטפתי אבל השומנים לא ירדו. גם לא עם ספוג, כמו זה שמוכרים במכולת, לא היתה כל תוצאה. בארון הכלים מצאתי ברזלית. נכון, גם זה לא עזר והשומנים נשארו במקומם. המשכתי בכל זאת עוד איזה חצי שעה לפחות. מאבדים את תחושת הזמן במקרים כאלה, גם לא היה לידי שעון ובכל מקרה זה לא העניין כאן. אז בתום הזמן הלא מוגדר של עבודה קשה וסבל סגרתי את הברז, כולי תקווה שמשהו השתנה.

עליתי על המשקל שחיכה לי בפינת החדר ולצערי גיליתי שנשארתי אותו דבר כפי שהייתי לפני כן. אפילו לא גרם אחד פחות מהשומנים.

אני לא יודע מי המציא את המיתוס שמים חמים מסירים שומנים. אצלי, בכל אופן, זה לא עבד בכלל. להיפך, נשארתי עם המון שריטות, שפשופים, שטפי דם פנימיים ועוד סימנים לא מזוהים ומכוערים בעור.

נאלצתי למרוח משחות מסריחות ולשים תחבושות לוחצות במשך הרבה חודשים. אבל אחרי שאחלים אנסה דיאטת הפרדה של שומנים ופחמימות. אני רק מקווה שזה יכאב פחות.

בשבוע הבא: איך ניסיתי להיפטר משערות באוזן. (רמז: ואן גוך)

כל הזכויות לרשומה זו שמורות לכותב הבלוגgilad2012

שלמות - פעם שמינית

היא ישבה מולי, כלומר שני שולחנות ממני. שיערה בהיר, גולש ומוקפד, שנראה כאילו רק לפני דקות ספורות יצא ממגזין עיצוב אופנה. איפור עדין ורך נח על פניה החלקות, הבהירות שנראו כאילו יצאו זה עתה מקליניקה שמזריקה בוטוקס. על גופה החטוב שמלה אדומה, רקומה, עם פרחים קטנים שנראתה כאילו נתפרה למידותיה.

היא קראה בספר שנקנה באותו בוקר. על אפה הסולד, שעבר ניתוח הקטנה לפני שנה בערך, נחו משקפי ראיה עם מסגרת אדומה ודקיקה שהגנו על עיניה הירוקות והגדולות.

גם כל יתר הדברים היו בדיוק איפה שהם אמורים להיות כדי להתקרב לשלמות. היא היתה רגועה ושלווה כמו שרק אחת כזו יכולה להיות.

תנועותיה אמרו שירה. מבטיה ריחפו כמו ציפור יפת כנף, בזמן שסקרה את יושבי בית הקפה – מסעדה, (תלוי בשעה של היום).

על השולחן מולה עמדה צלחת מעוטרת בהדפסי ערבסקה, שהובאה במיוחד ממרוקו יחד עם כל שאר הכלים והקישוטים במקום.   

בתוך צלחתה צפה לה שקשוקה חמה, מעט חריפה, המנה המומלצת והכי טובה, לפי מדור ביקורת מסעדות של השבועון של העיירה.

פיתות די גדולות יחסית, עשויות קמח מלא שנאפו דקות ספורות קודם לכן בטבון של בית הקפה – המסעדה, (תלוי בשעה של היום), והעלו ריח נפלא, התקררו להן לאיטן על מפית רקומה שבתוך סלסלה כפרית תואמת בצבעיה לאווירה הכללית.  

ואז האישה הרימה פיתה אחת, קרעה אותה בדיוק באמצע, העבירה במרכז הצלחת בתנועה נחושה ובלתי מתפשרת, ובלי לחשוב פעמיים, הכניסה את כל החצי לפיה. בלי ללעוס, בלי למצמץ, בלי רחמים. 

עוד לא הספקתי לצאת מההלם וגם החצי השני מצא את סופו בדיוק באותה דרך אלימה, שהשאירה סימנים אדומים על שפתיה וסנטרה. היא נראתה כמו ערפדה רעבה, כמו בתו האבודה של דרקולה, כמו הדרקולה עצמו.

באותה נחישות היא לקחה מפית, ניגבה בעדינות את פיה והעלימה את כל הראיות במחי יד. אחר כך ניערה את שערה הגולש ושקעה שוב בספר, אבל רק אחרי שהזמינה מהמלצר מנה של חומוס עם גרגרים, ביצה קשה ופול מצרי. אה כן, היא ביקשה עוד מהפיתות מהקמח המלא שנאפו בטבון של בית קפה – מסעדה, (תלוי בשעה של היום).

אני לא אתאר את המראות הקשים להם הייתי עד כשחיסלה את מנת החומוס. גם לא אוסיף מילה על מה שעשתה לעוגת הפירורים שהזמינה לקינוח. רק אספר שבסוף האירוע היא יצאה אל מחוץ לבית קפה – מסעדה, (תלוי בשעה של היום), עלתה על האופנוע שחיכה לה ליד העץ, שאת ענפיו גזמו לא מזמן והוא נראה ערום ובודד, ונעלמה לה מעבר לאופק המאובק...

מבוסס על מקרה אמיתי (אבל רק מה שמבוסס הוא אמיתי, כי כל היתר לא).

©  כל הזכויות לרשומה זו שמורות לכותב הבלוגgilad2012 

אוכל - פעם שנייה

החומוס עשה הכל כדי שלא אחזיר אותו למקרר. כל מה שניסיתי לא עבד. דיברתי אל ליבו, ביקשתי יפה ובנימוס, התחננתי והפצרתי, אבל הוא בשלו, לא נכנס למקרר וזהו.

מקומו הטבעי הוא בין הגבינה הלבנה וסיר המרק. אין לי שום כוונה לפגוע בו או להעליב. אני לא אשים אותו למשל בתא עם הירקות או ליד הביצים, בכל זאת מדובר בחומוס, אבל עליו לדעת שמה שאני אומר כך צריך להיות.

זה עבד עם הכרוב ועם הרטבים, שלא הוציאו מילה כשהכנסתי אותם למקרר וכך יהיה עם החומוס, ירצה או לא. מה גם שמחוץ למקרר הוא עלול להתקלקל ולמצוא את עצמו בשקית זבל, ויש לו בכלל תעריך תפוגה רחוק מאוד, כך שכל העניין בסופו של דבר לטובתו. אבל לך תסביר בהגיון לחומוס. לכן מחוסר ברירה נאלצתי להפעיל כוח.

אני לא בן אדם אלים אבל כשיש צורך אני גם יודע להיות עקשן. אז בהתחלה הוא עוד הראה התנגדות וניסה עלי מניפולציות שונות. כשראה שזה לא עובד הוא עבר לאיומים וכשגם זה לא נענה מצדי פנה למניפולציה רגשית תוך שהוא מאיים בהתאבדות.

אבל לא אני זה שיכנע לסחיטותיו של ממרח כזה או אחר וכך בייאושו הרב קפץ החומוס מתוך ידי ונחת על הרצפה בחבטה אדירה, כשבדרך הוא מאבד חלק ניכר מתוכנו.

לאחר שאספתי את המפגע הסביבתי, הרמתי את מה שנשאר מהמסכן, הכנסתי למקרר וכיביתי עליו את האור. עוד יכולתי לשמוע אותו ממשיך לקטר, בזמן שעזבתי את המטבח מבלי להביט לאחור.

מה הוא בכלל חושב לעצמו? אני אוכל עשרים כמוהו לארוחת בוקר. טוב, לצהריים. בעצם לערב. נו לא חשוב מתי, העיקר שהבנתם את הרעיון.

©   כל הזכויות לרשומה זו שמורות לכותב הבלוגgilad2012 

סוד - פעם שלישית

כל החיים אתה חי, עושה את הדברים הרגילים, ואז ברגע אחד הכל נחרב, נהרס, מתפורר ואתה היית בטוח שלך זה לא יכול לקרות.

ביום בו גיליתי שאני מאומץ חרב עלי עולמי. לא הבנתי מאיפה זה בא לי פתאום. כל השנים האלה נתנו לי להרגיש חלק מהמשפחה. תמיד דאגו לי, שיתפו אותי, היו איתי בשעת הצורך.

ארוחות משפחתיות כמעט בכל ערב, טיולים בשבתות או בחופשות בחודשי הקיץ החמים. בימים הקרים של החורף היינו מכורבלים תחת שמיכה בסלון, לוגמים שוקו או תה או מים ומכרסמים פופקורן או ביסקוויט או בייגלאך, יושבים מול שידור חוזר של תכנית משעממת בטלוויזיה, כשבחוץ הגשם דופק על חלונות ובפנים כולנו מאושרים עד הגג. לכן ברור מאליו שחשתי חלק טבעי ובלתי נפרד מהמשפחה.

אבל מסתבר שכולם ידעו על הסוד חוץ ממני. כל בני המשפחה, הסבים, הדודות והדודים ואפילו השכנים, כולם ידעו ולא אמרו מילה. אני רוצה להאמין שזה היה מתוך כוונה טובה כדי שלא אפגע.

ולא רק שכולם ידעו ולא גילו לי, הבנתי שיש לי אפילו שלושה אחים. אחד עובד בקרקס, השני בשמירה והשלישי סתם בטלן, שמעביר את זמנו בעיקר בלא לעשות כלום או ברדיפה אחר נקבות.

אז נכון, לפעמים הרגשתי קצת שונה, אולי לא לגמרי שייך. הייתי נמוך יותר משאר בני המשפחה, הייתי פרוותי יותר, אבל לא העליתי בדעתי ולו לרגע שאני בעצם לא כמוהם.

ערור היום בו נכנסתי הביתה מוקדם מהרגיל ושמעתי את השיחה. זחלתי מתחת למיטה וזקרתי את אוזניי. דמעות עלו בעיניי כשהבנתי שהאנשים הקרובים אלי ביותר החליטו להביא עוד כלב.

כל הגלגולים שעשיתי, כל הקפיצות וה'ארצה', הושטות היד, הכדורים או המקלות שרצתי לתפוס, כל המכתבים שהבאתי, אחרי שהברחתי את הדוור. כל הטיפולים והזריקות שנאלצתי לעבור ועוד דברים. קשה לי עכשיו לדבר על זה כי דמעות חונקות את גרוני, אבל כל אלה כנראה שכבר לא מספיקים להם יותר. הם רוצים דם חדש, צעיר יותר. הפודל עשה את שלו והפודל יכול כבר ללכת, אבל מה איתי, מה יהיה גורלי, האם אזרק לרחוב, האם אורדם על ידי וטרינר אזורי?

מה שבטוח – ל'תנו לחיות לחיות' אני לא הולך ויהי מה!

מתוך הספר "הב, הב טחה – סיפורו של כלב בן כלב" שעומד לצאת בקרוב לאור.

©   כל הזכויות לרשומה זו שמורות לכותב הבלוגgilad2012 

שתיקה - פעם רביעית

על הבוקר הגיעה אלי משלחת. מכל קצוות הארץ התאספו ובאו. נשים, זקנים, ילדים, יהודים, ערבים ועוד מגזרים שלא כל כך זיהיתי. כולם באו, נעמדו לי מתחת לחלון עם שלטים, שירים וסיסמאות בחרוזים, חלקן אפילו די מוצלחות, אחרות מצחיקות אבל הרוב לא משהו.

'צא בבקשה' נשמעו קריאות פה ושם, 'צא ותבשר לנו' ביקשו.

אני בכלל רציתי לישון עוד איזה שעה או שעתיים וחצי. נרדמתי מאוחר בלילה והייתי עייף מאוד בבוקר. בקושי הצלחתי לפקוח את העיניים וגם כאב לי הראש. אבל איך אפשר לישון ברעש הזה.

אחר כך אימא נכנסה לחדר 'קום חמוד, מחכים לך שתבשר' אמרה והלכה להכין לי קפה או שוקו.

מה אגיד לכם, כל שנה אותו סיפור. נמאס לי. אז החלטתי שהפעם אני לא משתף פעולה. אני שותק ושיחפשו מישהו אחר שיבשר להם, אני לא יוצא למרפסת וזהו, מה תעשו לי?

אז נשארתי סגור ככה איזה יומיים בבית אבל הם לא התפזרו, נשארו מתחת לחלון. הדליקו נרות ושרו שירי דיכאון, בעיקר של אביב גפן. אחר כך התחילו להביא מתנות ולשים אותם ליד הדלת.

פרחים, עציצים, שוקולדים וגם פיצוחים. 

החזקתי מעמד עוד יום נוסף ולבסוף נשברתי. אז גם השנה אבשר על הסתיו אבל תדעו לכם שבשנה הבאה אתם יכולים לשכוח ממני. לא אהיה כאן בתקופה זו. חפשו אותי על חופי אפריקה עם הציפורים הנודדות.

שלכם

אלי הנחליאלי

©   כל הזכויות לרשומה זו שמורות לכותב הבלוגgilad2012 

איימה - פעם שלישית

חלום - פעם ראשונה

לא יכולתי להירדם. יש לילות כאלה שהשינה לא מגיעה. אני בטוח שזה קורה לכולם ולכן לא עשיתי מזה עניין גדול ולקחתי כדור. בדרך כלל אני לא נוהג כך אך כיוון ששמעתי שזה עוזר החלטתי גם אני לנסות. 

אחרי חצי שעה בערך של המתנה למעט שינה הבנתי שהכדור לא משפיע עלי. לקחתי עוד אחד. חיכיתי בסבלנות, תוך שאני סופר כבשים, ציפורים ונמלים, אך שום דבר, אפילו לא פיהוק. מחוסר ברירה לקחתי עוד אחד. חוץ מתחושת אי נוחות קלה לא הבחנתי בכל השפעה יוצאת דופן שאולי תבשר על חלומות קרובים. 

השעון כבר מזמן עבר לצד השני של חצות. בצומת שמול הבית חלפו כמה מכוניות עם אנשים שבחרו לא לישון ואני כאן במיטה נלחם בערנות ללא הצלחה יתרה. 

החלטתי לקחת עוד כדור. מה כבר יכול להיות, מקסימום גם זה לא ישפיע. מה שמהר מאוד התברר כנכון. בקצב הזה יגמרו לי כל הכדורים והלילה עוד צעיר. 

יצאתי למטבח ומזגתי כוס חלב. חיממתי במיקרו. שמעתי שגם זה אמור לעזור. מזגתי עוד כוס ואחר כך עוד אחת ליתר בטחון. 

אחרי שעה השלפוחית החלה להציק, וזה בטח לא עזר לכל העסק. 

חזרתי מהשירותים כשאני בקושי מצליח לפלס את דרכי בחדר השינה, שנראה עכשיו יותר כמו מחסן של מרכז ספורט. איכשהו מצאתי את המיטה. העפתי את הכדורסל מהכרית, עם הרגל סילקתי שני כדורי טניס וכדור אחד של פינג-פונג שנתקע לי בגב, ונשכבתי. הלילה הזה כבר יהיה לבן. ולכל מי שטוען שכדורים עוזרים לשינה אני יכול לספר שזה שטויות, לפחות לגביי. 

כיביתי את השעון המעורר עוד לפני שצלצל. הבוקר בקע מבעד לתריסים. קמתי, התארגנתי וכעבור שבע דקות יצאתי מהבית לכיוון העבודה. 

תחילה חשבתי לקחת אוטובוס, אבל הוא היה נורא כבד. גם מונית לא יכולתי להרים אז לקחתי את האופניים שלי והתחלתי לצעוד.

©   כל הזכויות לרשומה זו שמורות לכותב הבלוגgilad2012 

מלחמה - פעם חמישית

אינסטלטור זה כמו מלחמה. גם אם יודעים איך זה מתחיל אף פעם לא יודעים איך זה נגמר.

בשני המקרים מעורבים בסכסוך שכנים, בעיקר כאלה שאהבה גדולה לא שררה ביניהם עוד קודם לאירוע, שרק העצים את האמוציות.

כל צד מאשים את משנהו ומטיל עליו את האחריות למה שקרה, וכמו ברוב הסכסוכים המוכרים משחר ההיסטוריה גם כאן מדובר בבעיות שקשורות למים.

וכך, תקרית דיפלומטים זניחה הופכת במהרה לקרב עקוב מדם כשכל צד טוען לצדקתו. מכאן ועד לאובדן שליטה מלאה הדרך קצרה מאוד.

ניצוצות, מהלומות, שבירות, כל מה שמלחמה שמכבדת את עצמה צריכה. אסטרטגיות, טקטיקות, הסחות דעת, הכול כדי לכבוש עוד חלקת אדמה ולסמן טריטוריה.

ובמלחמה כמו במלחמה יש נפגעים, גם חפים מפשע שנוכחו במקום ובזמן לא מתאים. בקיצור לא סימפטי, מה גם שזה משפיע ישירות על הכלכלה, שמגיבה בעצבנות בהתאם למתרחש.

לרוב לסכסוך טוב מצטרף שכן פנסיונר ומתנשא, שבמסווה של ניטראלית לא מפסיק להתערב ולייעץ, כאילו הוא יודע יותר מכולם מה טוב ונכון לשני הצדדים. הוא גם זה שבהמשך, תוך כדי דילוגים ממקום למקום, ינסה באותה הזדמנות להביא לקץ הסכסוך ההיסטורי.

אבל כמו שאנחנו מכירים סכסוכים גם מתווכים גדולים ומנוסים לא תמיד מצליחים לגשר על פערים והבדלי תרבות והקרב ממשיך, מפיל קורבנות ושבויים.  

רק בתום יום של קרבות עזים, כשישקע האבק ויתבררו מימדי הנזק, רק אז, כששני הצדדים מותשים, עייפים ונטולי כוחות, יתחיל משא ומתן ארוך ומייגע, כשבסופו של דבר צד אחד ישלם מחיר מופרז. רק אז תהיה הפסקת אש והשקט ישוב, לפחות עד לפיצוץ הבא של צינור.

וכל זה בלי חשבונית בכלל...

©   כל הזכויות לרשומה זו שמורות לכותב הבלוגgilad2012 

שעון - פעם שלישית

אני קם מאוד מוקדם בבוקר, לפעמים אפילו לפני האור הראשון, למרות שבעיר קצת קשה לזהות את הרגע המדויק בגלל כל האורות שמסביב, אבל תאמינו לי שזה מוקדם.

אני מתעורר בלי שעון או כל אביזר אחר, יקיצה טבעית לחלוטין. בחורף הקר והגשום, בקיץ החם והלח או בעונות המעבר, לא חשוב מתי, אני פוקח את עיניי עוד לפני שבעלי מכולות הספיקו להכניס את ארגזי החלב והלחם, לפני שמשאיות הזבל רוקנו את הפחים ואפילו לפני שראשוני המבלים יצאו לדרכם חזרה הביתה ויפריעו את שלוותם של הרמזורים המנומנמים.

האמת די התרגלתי לשעות האלה עם שאריות אור הכוכבים בשמיים המתבהרים והנקיים, ריח של חדש באוויר.

פעם ניסיתי להילחם בזה ולהמשיך לישון. שתיתי מים, השמעתי מוזיקה רגועה, החלפתי מזרון או כרית ואפילו לקחתי כדורי שינה. אבל דבר לא עזר. לבסוף השלמתי עם העניין. ככה אני וזהו. מאז השתפרו חיי ולמרבה הפלא התחלתי ליהנות מהדבר.

מה שכן, לא כולם השלימו עם זה כמוני ולמרות שאני משתדל לא להרעיש, להתארגן בשקט ולא להפריע לשכנים, היו כאלה שאמרו שאני מטריד את מנוחתם ואף איימו לפנות לרשויות להתלונן.

אבל מה שמדאיג אותי באמת ובעיקר בימים אלה של לפני יום העצמאות או ל"ג בעומר וכל חגי ה"על האש" האלה, זה שיום אחד יחליטו להיפטר ממני ויביאו במקומי תרנגול חדש וצעיר ואני אמצא את עצמי בין הבצל לעגבנייה, נצלה לאיטי על מנגל מפויח. ואני בכלל צמחוני...

  

© כל הזכויות לרשומה זו שמורות לכותב הבלוגgilad2012 

כאב - פעם עשירית

כמה דם זרם שם. לא חשבתי שזה מה שיכול לקרות. התחלתי לקדוח לאט ובזהירות. לאחר שהמקדח חדר את השכבה הראשונה הופיעו כמה טיפות זעירות של דם. להפתעתי הכאב היה נסבל והרגשתי בטוח להמשיך עוד. כשהחלפתי למקדח גדול יותר הדבר נעשה מעט מציק, אם כי הכאב עדיין היה נסבל. רק טיפות הדם התחלפו לזרם דקיק וחמים שלא היוו כל בעיה בשלב זה.

עם המקדח הגדול זה כבר הפך לסיפור אחר לגמרי. הרגשתי בחילה קלה ויד ימין החלה לרעוד, אם כי לא בצורה כזו שהפריעה לי לאחוז באזמל.

אחרי המכה השלישית כל העסק נהיה מלוכלך. שטף דם רציני צבע את הכל באדום בוהק. התחלתי לראות כתמים שחורים וסחרחורת תפסה ונדנדה אותי מצד לצד כמו על ספינה בסערה. בשלב זה החלטתי שזה מספיק. שמתי מגבת גדולה ורכה על הראש והידקתי אותה עם נייר דבק.

בקושי רב הצלחתי להרים את התרמיל ולתלות אותו על הכתף ויצאתי מהבית. הלכתי ברגל, לא נראה היה נכון לנהוג במצבי.

איכשהו בצעד כושל הצלחתי להגיע עד לשער המכללה. הכאב כבר היה די משמעותי, הראיה מטושטשת ולא היה כל זכר למגבת הלבנה שהיתה קשורה על ראשי דקות ספורות לפני כן. אבל מה לא עושים למען המטרה...  

מה שכן, השומר בכניסה לא נתן לי להיכנס וכל תחנוניי, בקשותיי, הסבריי ואיומיי עלו בתוהו. יותר מזה אני לא זוכר כלום, רק שהתעוררתי בבית חולים מחובר לצינורות ומכשירים מצפצפים ועל ראשי, במקום המגבת האדומה, תחבושת ענקית.

לא מבין מה השתבש. הרי בפרוספקט של המכללה כתוב בברור 'לבוא בראש פתוח'.

אולי לקחתי את זה מילולי מדי...

©   כל הזכויות לרשומה זו שמורות לכותב הבלוגgilad2012 

מילים - פעם ראשונה

הייתי חייב להחליף איתה כמה מילים. יש דברים שצריכים להיפתר ולא סובלים עוד דיחוי. החלטתי שהפעם אני עושה זאת פנים מול פנים. נמאס כבר מכל המיילים, אסמסים וטלפונים. רציתי שזה יהיה הכי אישי שיכול להיות.

הכנתי תיק. הכנסתי לתוכו כל מה שצריך. גם כריך ובקבוק מים, הרי בכל זאת זו נסיעה לא קצרה. שלושה אוטובוסים ולפחות שעתיים וחצי של דוחק, חום וזיעה של סוף אוגוסט. (אם זה היה בחורף הייתי כותב – בגשם וקור וכו' אבל זה כבר סיפור אחר).

נדחפתי, טולטלתי, נמחצתי ואפילו דרכו על כמה פעמים אבל לא ויתרתי ולבסוף, אחרי זמן שנראה כמו נצח, הגעתי אל היעד.

בעודי מתחיל לפרוק את מטלטלי הבנתי שתקוותי עומדת להתנפץ. כל שתכננתי ובניתי מתערער וקורס וכל מה שאעשה יהיה מיותר. בקיצור לא היו לה מילים להחלפה.

מסתבר שאת הכל היא בזבזה באותו בוקר בקניון עם אחת מחברותיה ועכשיו נותרה עם כמה הברות לא ברורות ושאריות של מילים לא שימושיות.

סתם עשיתי את כל הדרך כשעלי תיקי מלא ועמוס כל טוב. דווקא חבל, היו לי כמה מילים יפות. היו גם כמה מאוד מדויקות או קצרות וקצביות ובאמת שהתכוונתי לתת לה אותן ולהתחדש בשלה, אבל המסע הארוך והמפרך היה לשווא.

נאלצתי לעשות את כל הדרך חזרה בשלושה אוטובוסים ומעל שעתיים וחצי של דוחק, חום וזיעה של סוף אוגוסט.

אם זה היה בחורף כמו עכשיו... אולי באמת הגיע הזמן לעבור לסיפור אחר.

©   כל הזכויות לרשומה זו שמורות לכותב הבלוגgilad2012 

כאב - פעם תשיעית

נפל לי האייפון לאסלה, יחד איתו נפל לי גם הלב. האמת ראיתי את זה בא וכמו בנבואה שמגשימה את עצמה זה אכן קרה. וכך, תוך כדי סיבוב, כשאני שולח יד לידית המים, החליק המכשיר וצלל פנימה.

הזמן כמו עצר מלכת. נדמה היה ששנים עברו  עד שנרגעה המערבולת. מול עיניי חלפו כל האפליקציות שהותקנו או הוסרו ממנו אי פעם.

לפחות הספקתי להוריד את המים, ניסיתי לנחם את עצמי, אחרת המצב היה גרוע יותר. אבל לא היתה בכך נחמה ולבי התכווץ למראה המסכן שנח לו על קרקעית החרסינה חסר אונים.

ביד רועדת שלפתי את הרטוב, המטפטף והחיוור. כולי תקווה שאצליח להציל את חייו. בכל זאת מעל שלוש שנים יחד לא הולכים ברגל. בסך הכל היתה בינינו תקשורת די טובה רוב הזמן. ידענו שיחות ארוכות וענייניות, אחרות היו פחות נעימות. גם קשות פה ושם או לא נעימות. מובנות יותר או פחות. שיחות שהתנתקו באמצע או הופרעו על ידי רעשים. אבל עם כל העליות והירידות בסופו של דבר תמיד נשארנו יחד.

אז נכון, לאחרונה עברה בראשי מדי פעם מחשבה להחליפו בדגם חדש, משוכלל עם מסך גדול וזמן סוללה ארוך יותר. אולי זה מה שגרם לו לרצות לשים קץ לחייו תוך קפיצה למים הסוערים, מי יודע נפש סלולרי...

אני יושב מולו. על פניו נראה שהכל בסדר. מעט הפונקציות שבדקתי עבדו טוב וחוץ מכמה רעשים שבקעו מהרמקולים הקטנים נראה שהכל חזר לקדמותו. נזקים פנימיים אחרים, אם יש, אגלה בטח בשעות הקרובות. בינתיים אני אופטימי.

קראתי שאפשר לעטוף את המכשיר באורז שיספוג את הנוזלים. לייבש אותו עם פן או לפרק ולנגב את החלקים הזעירים שבתוכו. אני מעדיף בשלב זה להשאירו להתייבש ולתפוס קצת שמש לפני שירד החושך על עתידו.

מה שכן נולד לי רעיון לאפליקציה חדשה ומהפכנית – בדיקות שתן וצואה בעזרת האייפון.

אז אם מישהו רוצה להשקיע במיזם החדש והמבטיח מוזמן להשאיר פרטים. 

©   כל הזכויות לרשומה זו שמורות לכותב הבלוגgilad2012