סליחה - פעם שנייה

ראיתי אותו שוכב על הגב. מהזווית בה ישבתי לא היה ברור אם הוא ישן, מעולף או גרוע מכך. עוברים ושבים חלפו על פניו בלי לעצור, בלי לבדוק מה מצבו או לפחות להגיש או לקרוא לעזרה.

גם איש מיושבי בית הקפה לא הניד עפעף לנוכח המתרחש. איש איש מול צלחתו, עושים את עצמם עסוקים ועל פניהם סלידה על החוצפן שמצא מקום דווקא כאן להשתטח על המדרכה.

כמובן שגם אני לא נהנה מסיטואציות כאלה, ולא מתאים לי אם מפריעים לי לשתות את ההפוך עם הקרואסון. אבל בין זה לבין להתעלם לגמרי, זה כבר חוצה כל גבול מבחינתי.

לא מובנת לי בין אטימות הלב של אנשים, את חוסר האכפתיות. הרי גם לו יש בטח משפחה, הורים או צאצאים שאוהבים אותו ומחכים שיחזור ולמסכן אין אפילו אפשרות לידע אותם שכנראה לא יזכו לראותו בזמן הקרוב, אם בכלל.  

אני יש לי לב חלש במקרים כאלה. פשוט לא יכול להתעלם. ככה חונכתי. לא כל הזמן לחשוב רק על עצמי, על טובתי האישית ואם אפשר לעזור במשהו, כך עלי לנהוג.

אני בטוח שאם כל אחד יעשה דבר טוב אחד מדי פעם, העולם יהיה מקום נעים יותר לחיות בו.

סיימתי את המשקה, לקחתי כמה מפיות, יצאתי מבית הקפה ופניתי לכיוון המסכן שעדיין שכב ללא ניע על גבו.

לא צריך להיות מומחה גדול כדי להבין מעבר לכל ספק שהנ"ל ז"ל.

'סליחה' מלמלתי בעצב מסוים. סליחה בשמי ובשם כל האנשים שלא עשו דבר. אם היו נוהגים אחרת אולי גורלו היה שונה. אבל כרגע זה כבר לא משנה וחוץ מלהצטער על האובדן, על החיים שקופחו בטרם עת, לא נותר הרבה מה לעשות. בזהירות רבה הרמתי את המסכן והשלכתי לפח הסמוך, עליו התנוססה מדבקה גדולה שמודיעה שבאזור נעשה ריסוס נגד חרקים.

©   כל הזכויות לרשומה זו שמורות לכותב הבלוגgilad2012 

מילים – פעם שלישית

כולם רוצים שאצליח, תומכים, עוזרים, מחזיקים לי אצבעות. ממש לא תיארתי לעצמי שיש כל כך הרבה אנשים שאני חשוב להם, שאכפת להם ממני, שמאמינים בי. כמובן שזה מדרבן, דוחף קדימה ונותן רוח גבית, כמו שאומרים, וגורם לי לרצות ולהתאמץ חזק יותר כדי להוכיח לכולם ובעיקר לעצמי שאני יכול, שאני מסוגל להצליח בכל מה שאבחר. אסור לי להיכשל. אסור לי לאכזב אחרים ואותי.

האמת שכבר היו לי תקופות כאלה בעבר אבל הן הסתיימו בדרך כלל בלי שאגיע למטרה, בלי שאנצל את מלוא הפוטנציאל הטמון בי. אולי כי לא הייתי מוכן להתמודדויות, אולי כי לא האמנתי שזה אפשרי. אבל מסתבר שאנשים המשיכו להאמין בי למרות הכל.

עברו ימים, התבגרתי, התחזקתי ואני מרגיש שהפעם אני בשל יותר להתייצב מול אתגרים חדשים ועם כל מה שיבוא. הפעם, אני בטוח שיהיה אחרת. לא עוד כישלונות צורבים. לא עוד להרים ידיים ולהיכנע לקושי כזה או אחר. אראה לכולם מה אני שווה, אם רק תשחררו לי את האצבעות. תרפו את האחיזה ותנו לי מרחב וחופש פעולה, כי זה קצת מקשה עלי לעשות דברים כשמחזיקים לי את האצבעות.

אז עם כל האהבה הזו כלפיי, למה לקחת את הדברים מילולית כל כך?

בשבוע הבא למה הפסקתי להזמין קפה הפוך.

©   כל הזכויות לרשומה זו שמורות לכותב הבלוגgilad2012