‏הצגת רשומות עם תוויות חלום. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות חלום. הצג את כל הרשומות

יום שבת, 30 ביולי 2016

חלום - פעם שלישית

הרגע הזה, השנייה של המבט החטוף ואתה יודע שכל חייך עומדים להשתנות. משהו בעיניים שאי אפשר להסביר, אבל הלב יודע, יודע הכי טוב. הלב מרגיש שזאת אהבת חייך, פשוט ככה. 
היא מתקרבת אליך עם הג'יפ האדום והנוצץ שלה כאילו זה עתה יצא מפס ייצור אין סופי של ג'יפים אדומים ונוצצים. 
שיערה הבהיר אסוף בקוקו מהודק ומוקפד היטב, כאילו זה עתה יצא מפס יצור של תוספי שיער בגוונים שונים. 
איפורה עדין, בלתי מורגש כמעט, מרוח על פניה כאילו זה עתה יצאו מתחת ידיה של מאפרת מקצועית באחת העמדות בסופר פארם.
חיוכה רחב, מבליט שיניים צחורות, כאילו יצאו זה עתה מטיפול אצל מומחה פה ולסת בכיר.
נדיר, אם בכלל, לפגוש כך סתם מישהי איתה תרצה לפרוש לאי בודד, בלי לקחת אפילו את שלושת הדברים שתמיד תכננת להביא, במקרה שישאלו אותך את השטות הזו. 
נדיר, אם בכלל, לפגוש את האחת, בשבילה תהיה מוכן לעשות הכל. לקטוף את הירח ולהביא לה כמה כוכבים. או לפחות לסחוב את הקניות מהמכולת הקרובה, בכל פעם שתחפוץ בדבר מה, או כשיגמרו המצרכים בבית. 
מישהי איתה תהיה מוכן להתחתן בלי לחשוב פעמיים. להוליד ארבעה ילדים, שלושה בנים ובת, כולם דומים לה כמו חמש טיפות מים זכים מנחל סודי ברמת הגולן . להיכנס שותף לעסק משפחתי של אביה. לנהל בשבילו בית קפה מקומי עם מחירים מופקעים, או מפעל אזורי של קרטונים לאריזה, המיוצאים בעיקר לסין. מישהי שאיתה תהיה מוכן לפרוש לפנסיה מוגדלת עם תנאים מועדפים ובסוף למות מאושר זה בזרועות זו, אחרי חיים מלאים באהבה אין קץ. 
כמה שלמות בחבילה אחת. והנה סוף סוף זה קורה. כל סנטימטר שהיא מתקרבת הופך את החלום, שתמיד הזית בהקיץ, למציאות קורמת עור וגידים. הלב פועם חזק, מאיים לפרוץ את סורגי הצלעות ולקפוץ החוצה בשמחה עיוורת, כיאה לאהבה ממבט ראשון. 
עוד קצת, עוד שנייה. 
איזו התרגשות. 
היא כבר פותחת את החלון. 
הרגליים רועדות. אני נמס.
היא מושיטה יד ענוגה.
עוד מילימטר למגע הבלתי נמנע שישנה את עולמי לעד. 
ואז היא מושיטה לי שקל. שקל אחד קטן ומסכן. לא מטבע של חמש או שטר כמו אלה החדשים שהודפסו לאחרונה. 
אחרי כל השנים יחד. אחרי כל מה שעשיתי בשבילה, בשביל המשפחה שלה. את הנשמה נתתי, את החיים שלי וזה מה שהזונה מביאה לי. 
יאללה סעי, סעי מפה קמצנית אחת. מי צריך אותך בכלל. הרמזור התחלף וכך כמו שהופיעה היא נעלמה מחיי. איזה דכאון. שוב לבד. אבל לא להרבה זמן כי מיד צצה תקווה חדשה, יושבת מאחורי הגה של טויוטה לבנה. 
הרגע הזה, השנייה של המבט החטוף שאתה יודע שכל חייך עומדים להשתנות... 

מתוך "סיפורו של הומלס שמתאהב בקלות"

©   כל הזכויות לרשומה זו שמורות לכותב הבלוגgilad2012



יום שבת, 23 ביולי 2016

חלום - פעם שנייה

הוא ידע שיום אחד יגיע לשם. מאז שהיה קטן וראה בפעם הראשונה את האור המסתורי מהבהב מדי פעם מאחת הפסגות, הבין שזה משהו שיהיה עליו לעשות, גם אם יהיה זה הדבר האחרון בחייו. 
איש מהמבוגרים לא ידע לספר מה מקורו של האור, או שמא הסתירו ממנו את הסוד. אפילו הוריו התעלמו משאלותיו, מה שחיזק אצלו עוד יותר את הרצון לפתור את החידה. 
חלפו שנים והיום הזה הגיע. אבל דבר לא הכין אותו למה שעתיד להתרחש. 
אותו הבוקר נראה רגיל, בדיוק כמו זה שלפניו וקרוב לוודאי שכך גם יהיה למחרת, רק שהוא לא יישאר לבחון זאת, כיוון שיהיה רחוק מכאן, בדרך לאותה נקודת האור המסתורית, שקראה לו כל השנים. 
הוא אכל ארוחה קלה. שטף את הכלים, ניגב והחזיר למקום. 'חשוב לשמור על סדר וניקיון' אמרה לו תמיד אימא. היא גם תמיד אמרה שלא ישכח לקחת סוודר אם יסע רחוק. אז הוא לקח סוודר ושני כריכים, וכמה קופסאות שימורים ושלושה בקבוקי מים. 
אחר כך הכניס מעט בגדים, קיפל את שק השינה, נעל נעלי הליכה נחות, השאיר את חייו בעבר ופנה לעתיד. 
הוא יצא מגבולות המושב. כעבור זמן מה ירד מהכביש הסלול ועלה על שביל הכורכר המתפתל. בגבו נשפו בתי המושב, מולו חלום ילדות ובליבו חשש קל מהלא נודע. מה יגלה שם... מה פשרו של האור המסתורי... האם יתאכזב ממה שימצא... 
אבל כבר היה מאוחר מדי להתחרט. הוא הידק את התרמיל ובצעד נחוש ירד מהשביל המסודר ופנה לכיוון ההר, למקום בו רגלו של איש לא דרכה כנראה מעולם. 
אבנים פצעו את רגליו. שיחים שרטו את גופו הצנום. ענף אחד שבור קרע את חולצתו וכפות ידיו התמלאו נקודות אדומות של דם. אבל הוא לא וויתר. נחוש להמשיך ויהי מה. רק השמש השוקעת הכריחה אותו לחפש פיסת אדמה סבירה להעביר את הלילה המתקרב. 
הוא הניח זרדים יבשים והדליק מדורה. אחר כך פרס את שק השינה ונשכב עליו, מביט בשמיים המתמלאים במרבד כוכבים שכיסה את העולם. גצים שעלו מהמדורה בקולות מתנפצים, התעופפו מעלה, כמו גחליליות, ונבלעו בשמי הליל האין סופים. 
לפני שנרדם עוד הספיק להבחין בנצנוץ מההר, שנראה קרוב מתמיד, אם כי היה לפניו עוד חצי יום לפחות של טיפוס לא קל עד לפסגה. עם מחשבה זו הוא כנראה נרדם, כי הדבר הבא שראה זה את האור הראשון למחרת בבוקר. 
בזריזות כיבה את הגחלים שעדיין העלו עשן, אסף את מה שפוזר וחזר למסע, לדרך שהתבררה קשה הרבה יותר ממה שדמיין לעצמו. 
חלפו שעות וממש לפני שהשמש החלה להדוף את היום לכיוון לילה נוסף, הוא הגיע למקום. סוף סוף, אחרי כל השנים האלה הוא גילה מה מקור ההבהוב המסתורי שעל פסגת ההר...

מתוך "סיפורים שאין להם סוף".



© כל הזכויות לרשומה זו שמורות לכותב הבלוגgilad2012 


יום שישי, 5 בספטמבר 2014

חלום - פעם ראשונה

לא יכולתי להירדם. יש לילות כאלה שהשינה לא מגיעה. אני בטוח שזה קורה לכולם ולכן לא עשיתי מזה עניין גדול ולקחתי כדור. בדרך כלל אני לא נוהג כך אך כיוון ששמעתי שזה עוזר החלטתי גם אני לנסות. 
אחרי חצי שעה בערך של המתנה למעט שינה הבנתי שהכדור לא משפיע עלי. לקחתי עוד אחד. חיכיתי בסבלנות, תוך שאני סופר כבשים, ציפורים ונמלים, אך שום דבר, אפילו לא פיהוק. מחוסר ברירה לקחתי עוד אחד. חוץ מתחושת אי נוחות קלה לא הבחנתי בכל השפעה יוצאת דופן שאולי תבשר על חלומות קרובים. 
השעון כבר מזמן עבר לצד השני של חצות. בצומת שמול הבית חלפו כמה מכוניות עם אנשים שבחרו לא לישון ואני כאן במיטה נלחם בערנות ללא הצלחה יתרה. 
החלטתי לקחת עוד כדור. מה כבר יכול להיות, מקסימום גם זה לא ישפיע. מה שמהר מאוד התברר כנכון. בקצב הזה יגמרו לי כל הכדורים והלילה עוד צעיר. 
יצאתי למטבח ומזגתי כוס חלב. חיממתי במיקרו. שמעתי שגם זה אמור לעזור. מזגתי עוד כוס ואחר כך עוד אחת ליתר בטחון. 
אחרי שעה השלפוחית החלה להציק, וזה בטח לא עזר לכל העסק. 
חזרתי מהשירותים כשאני בקושי מצליח לפלס את דרכי בחדר השינה, שנראה עכשיו יותר כמו מחסן של מרכז ספורט. איכשהו מצאתי את המיטה. העפתי את הכדורסל מהכרית, עם הרגל סילקתי שני כדורי טניס וכדור אחד של פינג-פונג שנתקע לי בגב, ונשכבתי. הלילה הזה כבר יהיה לבן. ולכל מי שטוען שכדורים עוזרים לשינה אני יכול לספר שזה שטויות, לפחות לגביי. 
כיביתי את השעון המעורר עוד לפני שצלצל. הבוקר בקע מבעד לתריסים. קמתי, התארגנתי וכעבור שבע דקות יצאתי מהבית לכיוון העבודה. 
תחילה חשבתי לקחת אוטובוס, אבל הוא היה נורא כבד. גם מונית לא יכולתי להרים אז לקחתי את האופניים שלי והתחלתי לצעוד.


©   כל הזכויות לרשומה זו שמורות לכותב הבלוגgilad2012