גיבור - פעם ראשונה

די, נמאס. נמאס לי שאף אחד לא שם לב אלי, או גרוע מזה - לא מתייחס. אני לא איזו מפלצת, אין לי קרניים או ניבים חדים. לא עיניים יוקדות ואני לא יורק אש. אז נכון אני לא מושלם אבל לכל אחד יש מגרעות כאלה ואחרות ואני כמו כולם, בערך.

מה בסך הכל רוצה בן אדם, קצת יחס, מילה טובה פה ושם, כבוד מינימלי? לא בקשות מוגזמות לדעתי, אבל אני אין לי דבר מכל אלה. אני יכול לעבור ברחוב הומה אדם או בשוק, או בכל מקום אחר ואיש לא יתייחס אלי, כאילו הייתי רוח רפאים, כאילו אני אוויר.

פעם כולם ידעו מי אני. עשו כבוד, הייתי גיבור לאומי, דמות מוערכת ודוגמה. מקור לחיקוי והשראה לרבים. ספרים נכתבו עלי, על מעללי והשירות שעשיתי למען המולדת, גם מעבר לקווי האויב. נו טוב, הייתי אז צעיר ואפילו די נהניתי מהיכולת הזו שלי, אבל מאז שפרשתי נשארתי רק בלתי נראה וגם הראייה נחלשה כך שעכשיו אני בעיקר לא רואה ובלתי נראה.

שלכם

דני דין.

בית גיל הזהב.

©   כל הזכויות לרשומה זו שמורות לכותב הבלוגgilad2012

שגעון - פעם חמישית

לא מצאתי את האפיקומן. חיפשתי בכל הבית אפילו במקומות שלא הגיוני שיהיה שם. עברתי חדר אחר חדר, כשמאחורי פוסעים כמה מהאורחים שערכו ביניהם התערבות אם אמצא או לא. את חלקם הגדול של האורחים לא זיהיתי, את אלה שכן זיהיתי אני לא מחבב, במיוחד את אלה שבאים פעם בשנה בפסח לאכול לנו את הקניידלך והחרוסת ונעלמים שוב לשנה. והאפיקומן, כאילו בלעה אותו האדמה או אחד האורחים...

"נו ילד, מצאת משהו?" שמעתי פרצוף לא מוכר מאחוריי.

ילד עלק, אני כבר כמעט בן שמונה וחצי והוא אומר לי ילד. אם לא הייתי עסוק עכשיו הייתי מראה לו מה זה ילד...

מתחת למיטה ומאחורי הארון בחדר שינה של ההורים לא היה דבר, גם לא במקלחת ובשירותים. התנור שבמטבח היה ריק אבל מתחת למקרר מצאתי עשר אגורות, שרוך של נעל התעמלות ורבע פיתה יבשה. נראה שמישהו כאן התרשל עם הניקיון...

אז עשיתי ביעור חמץ מהיר שהשאיר סימן שחור על הקיר ותגובות נפעמות מצד האורחים. אבל אני מה אכפת לי, עלי למצוא את האפיקומן ויהי מה.

אבל איפה הוא יכול להיות?

אפילו בתוך הזקן של סבא חיפשתי וכשהדודה מפתח תקווה לא שמה לב מיששתי לה את הפאה, אבל אפיקומן אין.

מתחת לכרית של סבתא אי אפשר לבדוק. היא לא מרשה לאיש לגעת, שלא לדבר על להזיז אותה. אחרי שנים של ניסוי והטעיה היא הגיעה לזווית היחידה שמאפשרת לה לישון בשקט אחרת היא עייפה, עצבנית ורוטנת כל היום. אם מישהו יעז לגעת לה בכרית היא עלולה לרצוח אותו. לא שהיא כבר רצחה מישהו, אבל הפוטנציאל ישנו.

המשכתי להזיז דברים, להפוך כיסאות, להוריד תמונות מהקירות, לזרוק בגדים מהארונות וכשלא ראו בדקתי בתיקים של האורחים. כלום, שום דבר, נדה כמו שאמא אומרת וגורנישט כדברי סבא.

הבית שלבש פעם חג פשט אותו די מהר ונראה כמו אחרי הוריקן קטן. לכן פניתי לחניה, אולי זה שם, מתחבא לו במכונית החדשה של אבא או מונח ומחכה רק לי על אחד המדפים שבמחסן הכלים.

כעבור חמש דקות, כמה שריטות בידיים בגלל זכוכיות מנופצות וחור מרגיז במכנסיים מהפגוש שהתעקם, הבנתי שהאפיקומן לא במכונית. גם לא במחסן. מה שכן היה שם פטיש חמישה קילו שנשכח אצלנו אחרי השיפוץ שהיה בקיץ האחרון.

לאור הממצאים החדשים החלטתי לשנות אסטרטגיה ומיד כשחזרתי הביתה תקפתי את הקיר שבין הסלון למטבח, שהראה תחילה התנגדות קלה. אבל היום לא בונים כמו פעם ותוך שניות לא נותר מהקיר דבר חוץ מעננת אבק ושיעולים יבשים של האורחים שעוד לא הספיקו להימלט מהבית.

ראיתי את אבא ממשיך לשבת על מה שהייתה פעם כורסא. הוא נראה די משועשע, אולי בגלל ששתה את כל ארבעת הכוסות בבת אחת בתחילת הערב. אימא רק עמדה לצדו, נדנדה בראשה וצקצקה בלשונה.

"הילד לא בסדר" שמעתי את הדוד מעפולה ממלמל תוך שהוא מפלס את דרכו לכיוון הדלת. אז תקעתי לו מזלג בירך.

"נורא, מה זה ההתנהגות הברברית הזו" קראה הדודה מפתח תקווה. למזלה פספס הפטיש את רגלה השמאלית בכמה מילימטרים וניפץ ברעש גדול בלטה. יותר היא לא הוציאה הגה ונסה על נפשה, אוחזת בראשה כדי שהפאה לא תיפול.

הזזתי את הבלטה השבורה, הזזתי עוד אחת ועוד. כלום, ממש כלום. איזה עצבים.

מים החלו לזרום מאחד הצינורות שנפגע. היה לי ברור שאת האפיקומן כבר לא אמצא השנה וגם קיומו של הסדר לא בטוח, מה שגרם לי להרגיש קצת אשם. יצאתי החוצה לבקש סליחה מהאורחים. בתוך הבית קרסה התקרה ומחוצה לו מצאתי רק את אבא מעשן סיגריה ומתנדנד קלות. אימא עמדה לצדו, נדה בראשה וצקצקה בלשונה. האורחים לא נראו בשטח.  

"אמרתי לך לא להחביא את האפיקומן מתחת לכרית" שמעתי את סבא ממש מאחורי. סבתא חייכה ולא אמרה מילה.

נשבע לכם בשנה הבאה אני לא בורח מהמוסד. עם משפחה כזו אני לא עושה יותר סדר.

©   כל הזכויות לרשומה זו שמורות לכותב הבלוגgilad2012

תקווה - פעם שנייה

הוא בא, היה כאן כמה ימים ונעלם כלעומת שבא. את השפעות הביקור הקצר הזה נראה קרוב לוודאי בימים הקרובים. 

לכולם היה ברור שהוא יגיע בשלב זה או אחר. הסימנים לכך היו באוויר וכשהתברר מתי יקרה הדבר החלו ההכנות הקדחתניות. 

כשהגיע הרגע הגדול נראה היה שהמדינה כולה מדברת רק על זה. בכל הרשתות סיקרו בהרחבה ודיווחו על כל תנועה שלו, לעיתים בהגזמה. הוא פתח את מהדורות החדשות ואף אחד לא נשאר אדיש. כולם התרגשו והאמת גם אני. כן גם אני לא נשארתי אדיש והתרגשתי כמו כולם ואפילו יותר, כי היה לי קשה לנשום והזעתי כמו סוס במסלול מרוצים. 

בדרך כלל אירועים מעין אלה לא מזיזים לי, אבל הפעם לא הצלחתי לשלוט בכך. לכן במשך כל ביקורו לא יצאתי מהבית, הייתי שקוע בכורסא וצמוד למסך הטלוויזיה, עד שסוף כל סוף בישר החזאי התורן שהשרב הראשון של השנה נשבר. הביקור הקצר של מזג האוויר הקשה חלף. רוחות צפוניות סילקו את הדרומיות החמות שנשאו עמן את החול והאבק. השמיים התבהרו ולא נשאר כל סימן לסופה שהייתה כאן עד לפני שעה בערך. אפשר שוב לחזור ולנשום. 

אחר כך כתב שטח עם שיער פרוע בישר משדה התעופה שעם התייצבות מזג האוויר מטוסו של אובמה יכול להמריא. רק אז יצאתי מהבית.

©   כל הזכויות לרשומה זו שמורות לכותב הבלוגgilad2012 

שלמות - פעם שישית

איזה משחק מדהים היה אתמול. קצבי, מהיר ומדויק. מזמן לא נהניתי כל כך. השחקנים הספרדים כולם נתנו את הופעת חייהם כאילו חיכו רק לרגע זה ממש וכשהוא בא הם התפוצצו. מה לא היה שם. דרמה, מתח, עצבים, שמחה. תענוג, ממש תענוג. 

האמת לפני שהתיישבתי מול הטלויזיה הייתי בטוח שאתאכזב. היה לי ברור איך זה הולך להסתיים אבל מה שקרה בסופו של הפתיע וריתק אותי למסך למשך שעה וחצי.

אני חייב גם להודות שכל השחקנים היו במיטבם אבל היה שם אחד, שכחתי את שמו, משהו שמתחיל במ', שהתעלה מעל כולם. בחור נמוך, ללא כריזמה או נכוחות חזקה שנתן הצגה אדירה וסחף את כולם אחריו.

עד עכשיו לא ממש הכרתי את "ים של אהבה" וערוץ ויוה לא ממש ישב לי דרך קבע בשלט אבל ברגע שהתחיל הפרק לא קמתי מהספה. פשוט לא זזתי עד שעלו כותרות הסיום. הלוואי שיהיו עוד פרקים כאלה. ממש תענוג.

אהה נזכרתי, שמו של השחקן הוא מנואל, ויקטור מנואל.

אחר כך אשתי הביאה פיצוחים ובירה והעבירה לערוץ הספורט.

©   כל הזכויות לרשומה זו שמורות לכותב הבלוגgilad2012

כאב - פעם שישית

אני עייף, כל כך עייף שאין לי אפילו כוח לדבר. לא עצמתי עין כבר כמה ימים רצוף. גם השרירים כואבים לי נורא ונראה שאני הולך להתעלף בקרוב אם לא אשב לנוח קצת.

כשהייתי צעיר יכולתי בקלות להעביר ימים ולילות ללא שינה, ומאמץ כזה לא הזיז לי בכלל. אולי שריר תפוס פה ושם אבל לא יותר מזה. אבל עם חלוף השנים ובגילי המתקדם זה נעשה קשה יותר מיום ליום וכאב שמופיע לא עוזב מהר כמו פעם.

אני עייף, העיניים נעצמות והשכמות הורגות אותי. מאמץ הכי קטן מפלח כמו סכין. כל תנועה מקרינה כאב לגב ומשם עד הרגליים.

בכלל לא רציתי את הבלגן הזה. מבחינתי הייתי נשאר באותו מקום. שמיים כחולים, שמש נעימה, חול רך, מים זכים וטעימים ותולעים עסיסיות במיוחד. מה היה לי רע?

אבל כשהגיע הרגע וכולם התייצבו למסע מצאתי גם את עצמי ביניהם. עכשיו אין ברירה, אני חייב להמשיך, לשמור על המבנה ולדאוג שלא להישאר מאחור, לפחות עד שנגיע ליבשה. שם כבר אחליט אם אני ממשיך או נוטש את הלהקה.

מי בכלל המציא את כל העניין הזה של הנדודים. יותר פשוט לבנות קן ולפני שבא החורף להצטייד במה שצריך. אם קר מדי אז לא יוצאים החוצה כמה ימים, לא נורא.

אני חושב שזה מה שאעשה בשנה הבאה אבל קודם צריך להגיע ליבשה ונראה לי שאני  מאבד גובה וזה לא טוב...

©  כל הזכויות לרשומה זו שמורות לכותב הבלוגgilad2012