בחירות - פעם ראשונה

התלבטתי, התלבטתי ממש עד לרגע אחרון. חשוב היה לי להיות שלם עם הבחירה, לא לעשות טעות ואחר כך להצטער עליה.

כל כך הרבה אפשרויות. כל כך הרבה הצעות מפתות מונחות מולי. כל אחת מהן מבטיחה, משכנעת, מבליטה את היתרונות ומסתירה את החסרונות.

לא קל. זו אחריות גדולה לבחור נכון, לבחור במה שהכי קרוב לטעמי, להעדפותיי.  

אז דבר ראשון כדי לסנן אני נוקט בשיטת האלימינציה ופוסל את מה שנראה פחות טוב. לאט לאט מצטמצמות האפשרויות ואני נשאר עם שתיים.

חשבתי שככה יהיה לי קל יותר, אבל אני מגלה שטעיתי, העניין עדיין לא פשוט.

הזמן דוחק. חייבת לבוא החלטה. אי אפשר להיות תקוע כאן יום שלם, מה גם שמאחורי מתארך התור והסבלנות מתקצרת.

אני לוקח נשימה עמוקה ובוחר. הפעם אני הולך על פרגיות. למרות שגם הקבב, הבחירה האלטרנטיבית השנייה, נראה לא רע. אבל בחרתי, זהו, פרגיות בפיתה עם חומוס וצ'יפס וקולה.

שיהיה לי בתאבון, אולי אחר כך אלך להצביע, או שלא...

©   כל הזכויות לרשומה זו שמורות לכותב הבלוגgilad2012 

חושב - פעם שנייה

אני לא מצביע. כך כבר הרבה זמן וכנראה שגם בעתיד אנהג בצורה דומה. נראה לי שזה יותר בטוח לכולם.  

זה לא שאין לי דעה, להיפך. אני בוחן את האפשרויות, חוקר, בודק, משווה ומגבש עמדה די מוצקה. אני גם בטוח שלדבריי יש מקום בשיח הציבורי וחשוב שיפלו על אוזניים קשובות. מה גם שזו זכותי המלאה להצביע כמו כל אחד אחר. אבל בעקבות מה שקרה החלטתי שלטובת הכלל אמנע מכך.

זה היה לפני חצי שנה בערך. הצבעתי, הרמתי את היד ועניתי על מה שהמורה שאלה. כלומר חשבתי שאני עונה נכון, אבל טעיתי וכל הילדים בכיתה התחילו לצחוק עלי, גם המורה. הובכתי, הסמקתי והתעצבנתי ובהפסקה הראשונה ניפצתי את כל החלונות בקומה שלנו, וגם כמה בקומה שמתחת, וגם כמה ראשים של ילדים מהכיתה, וכמעט גם למורה אם לא היו תופסים אותי לפני כן.

אחרי שבוע העבירו אותי לבית ספר אחר. מאז אני יושב מאחורה ועושה מה בראש שלי, אבל אף פעם לא מצביע יותר. בשביל מה לקחת סיכון. 

 ©   כל הזכויות לרשומה זו שמורות לכותב הבלוגgilad2012 

שלמות - פעם רביעית

אני לא רואה אף אחד ממטר, ממש אף אחד, ללא יוצא מהכלל. מבחינתי זה גם לא משנה מי עומד מולי. ילד קטן, מוכר במכולת, פוליטיקאי, שופט בבית משפט או שוטר תנועה, כמו זה שעצר אותי לפני שבוע בגלל שעברתי באור אדום, כולם שווים בעיניי מבחינה זו.

לא רואה אותם ממטר זו עובדה ומי שיש לו בעיה יכול...

מצד שני חשוב לי להבהיר, כדי שלא ייווצר רושם מוטעה ויגידו עלי שאני מתנשא או אנטיפת, אני לא כזה. כלומר אני משתדל, מאוד משתדל אבל זה לא תמיד מצליח לי.

אני יכול להעיד על עצמי שעד לא מזמן הכול אצלי היה אחרת. אני לא יכול לשים את האצבע בדיוק על הרגע בו חל השינוי. זה לא היה משבר או אירוע שגרם למהפך הקיצוני. קרוב לוודאי שהתרחש תהליך שלא שמתי לב אליו בהתחלה עד שעברתי את נקודת האל חזור, מאותו רגע כבר מאוחר מדי לתקן ועכשיו אני צריך משקפיים.

עוד מעט יגיע תורי, אני מקווה, אם רק העקומה עם הצמות תפסיק לבלבל לאופטומטריסט את המוח. אז אקבל את המשקפיים החדשים שלי ואשוב לראות את כולם כמו שצריך, גם ממטר.

©   כל הזכויות לרשומה זו שמורות לכותב הבלוגgilad2012 

תקווה - פעם ראשונה

בטח קראתם בעיתון על ההוא שקפץ גבוה. הכי גבוה, הרבה יותר מעל המצופה והפתיע את כולם, אפילו את עצמו.

באותו ערב הוא סיפר בראיון לערוץ הספורט שכולם תמיד אמרו שיש לו סיכוי, ואם רק ירצה בכך יגיע רחוק, ולמרות שלא כל כך האמין להם הוא גם לא רצה לאכזב אף אחד והחליט לקחת את עצמו בידיים וללכת על זה ברצינות ובכל הכוח.

מאותו שלב הוא לא נח לרגע. כל שניה פנויה הוקדשה כדי להשתפר ולהתקדם עוד ועוד לעבר המטרה.

נראה היה שההצלחה עמדה בפתח והנה מגיעה הפריצה שכולם ציפו לה, אבל בגלל קשיים כלכליים ובעיות אישיות נמנעה התהילה. עם הזמן הוא נעלם ונשכח כמעט לגמרי.

אני הכרתי אותו עוד כשהיה ילד קטן וצנום. היינו שכנים, דלת מול דלת. אני זוכר שבהתחלה הוא בקושי הצליח לקפוץ מעל קרמבו כשכל יתר הילדים ניתרו בקלות מעל בקבוקי קולה שוכבים.

שנים לא שמעתי ממנו והנה פתאום כל העיתונים כתבו עליו שהוא חזר לעצמו ואפילו הצליח לקפוץ מעל המצופה.

אין ספק, זו התקווה האולימפית שלנו (אם היה ענף של קפיצה מעל חטיפים.)

בפרק הבא על הרץ שהשיג את הזמן. עקף אותו לקראת סוף המסלול וקבע שיא אולימפי חדש.

© כל הזכויות לרשומה זו שמורות לכותב הבלוגgilad2012

מזג אוויר - פעם רביעית

החזאים הזהירו מפני מזג האוויר, כבישים חלקים ורוחות עזות. ביקשו שמי שאין לו מה לעשות בחוץ שלא יצא מהבית, אבל אני שמח שלא הקשבתי להם ועליתי לירושלים, אפילו שזה רק לכמה שעות.

איזה יפה כל הלבן הזה. גושים גדולים וקטנים, קלים וכבדים, רכים ונעימים ואיזה ריח משגע. לא אכפת לי מקור, לא אכפת לי מכלום. אני מאושר.

זכורה לי היטב הפעם הראשונה שחוויתי אירוע דומה. הייתי צעיר, חסר פחד, מתלהב ומוכן לנסות כל דבר. ראיתי את הלבן הזה מונח לפניי בשורות, אז הלכתי על זה הכי רחוק והכי חזק שיכולתי. הייתי המום מהחוויה. לא האמנתי שארגיש כך, שאתרגש. ממש עפתי. אחר כך באה הנפילה הארוכה ואיתה האשפוז במוסד לגמילה.

עברו הרבה מים בירדן כמו שאומרים. עזבתי את ירושלים, לטובת תל אביב, לטובת מוסד הגמילה בו אני שוהה. אבל היום לא יודע מה קרה לי. לא יכולתי להתאפק. קפצתי מעל הגדר, גנבתי מכונית ועליתי לירושלים, למרות מזג האוויר הסוער, למרות השלג וחזרתי לאותם ימים רחוקים, לחצרות, לסמטאות החשוכות של עברי.

אז עוד שורה מהלבן הזה ואני חוזר לתל אביב, לפני שיסגרו את הכביש. מקווה שאף אחד לא ישים לב כמה אני מסטול.

מתוך הספר "יומנו של חנון בגמילה" בקרוב בחנויות הספרים הנבחרות. (או שלא)

©   כל הזכויות לרשומה זו שמורות לכותב הבלוגgilad2012 

שגעון - פעם רביעית

איבדתי את ההומור שלי. איפה לא חיפשתי. את כל הבית הפכתי. הזזתי רהיטים, בדקתי מתחת למיטה, רוקנתי את הארונות אפילו במקרר הסתכלתי, כלום. אפילו לא פירור אחד קטן ממנו.

מה שכן מצאתי זה הרבה כעס שהצטבר בפינות, מעט עצבנות בין הספרים ודפי החשבונות שלא שולמו עדיין. אפילו תסכול מצאתי, תסכול קטן שכמעט לא נראה לעין, אבל לא את ההומור, הוא נעלם כאילו בלעה אותו האדמה.

חבל לי עליו, זה היה הומור די טוב בדרך כלל. קצת עוקצני, לפעמים סרקסטי או ציני, אפילו מקברי פה ושם. אהבתי אותו, אהבתי מאוד. נו טוב, כל כך הרבה שנים יחד לא הולך ברגל.  

אולי הוא בכלל אבד לי כבר לפני יומיים בקניון כשמדדתי מכנסיים, או בסופרמרקט כשערכתי קניות. אולי הוא נפל לי כשהלכתי אתמול ברחוב ועכשיו הוא מונח בודד על מדרכה.

לפחות אם הייתי יודע שמישהו מצא ואימץ את ההומור שלי, נתן לו בית חם והבין אותו כמו שצריך, מבחינתי זה היה חצי נחמה.

הוא כל כך חסר לי. אז אם במקרה תראו שקית כתומה עם פס כחול עליה, תבדקו בפנים, אולי זה ההומור שלי ולא חפץ חשוד, ובשום פנים ואופן אל תקראו לחבלנים, אלה עוד עלולים לפוצץ לי את ההומור לרסיסים.   

©   כל הזכויות לרשומה זו שמורות לכותב הבלוגgilad2012