שלמות - פעם שביעית

האנגלים האלה, עד שכבר קורה אצלם משהו, לא ערוכים כראוי.  

ממלכה שיודעת להמליך מלכים, לכבוש מדינות, לשלוט בכדורגל העולמי (טוב, לא בשנים האחרונות), שעוצרת את חייה לשעת תה וזוללת פיש אנד צ'יפס בעמידה בתום יום  עבודה, לא מוכנה לאירוע רב נפגעים כמו שקרה אמש בתיאטרון.

אז נכון שהיו שם מחלצים, מכבי אש, שוטרים. אבל ריבונו של עולם – אף לא כתב חדשות שמשדר מהשטח. מזל שהיה שם  פקיסטני שנקלע למקום במקרה והפך לעד ראיה יחיד לקריסת היציע. כך זכה האיש להיות מרואיין טלפוני בכל רשתות החדשות.

איזה בזיון, איזו בושה. אין ספק שהאנגלים האלה צריכים ללמוד מאתנו איך מסקרים אירוע. לנו זה לא היה קורה. אצלנו גם נפיחה קלה של חתול רחוב מוזנח ועזוב הופכת להילולה תקשורתית.

תוך שניות, לעיתים אף פחות מזה, כל גופי התקשורת הרלוונטיים פרוסים במקום. כתבים זריזים בהתלהבות ילדותית מטפסים על גגות ניידות השידור. צלמים פולשים לבתים סמוכים ומתמקמים על מרפסות וגגות, והכל כדי להביא לצופה מבט כולל ומקיף של הזירה.

מבזקי חדשות עם אותות מוזיקליים מפחידים וגרפיקה בצבעי מלחמה שהוכנה מבעוד מועד, מציפים את מסכי הטלוויזיה ובאולפנים נערכים מיטב פרשנים, דוברים ושאר כתבים, שהוזנקו למלא את זמן המסך.

"לחתול שלום" יסכמו בסופו של דבר את יום השידורים המיוחד.

"חייבים ועדת חקירה ממלכתית" יסכימו משתתפי הדיון.

אין ספק, אנו עולים בהרבה על ידידינו האנגלים. אבל אם הם רק יבקשו אפשר להלוות להם את אור הלר או ניר דבורי. אפילו את נוסבאום נשכיר להם לתקופה בלתי מוגבלת. כי אצלנו יודעים לסקר אירועים, כי אצלנו כל אירוע זה חוויה...

©   כל הזכויות לרשומה זו שמורות לכותב הבלוגgilad2012 

פריחה - פעם ראשונה

הייתה לי פריחה. יום אחד גיליתי אותה ממש במקרה. אפילו לא שמתי לב איך ומתי בדיוק היא השתלטה עלי. זה היה סיוט מהסרטים. כל מה שעשיתי כדי להיפטר ממנה לא צלח. עם מי לא דיברתי, עם מי לא התייעצתי, ביקשתי עזרה, טיפים, משהו, אבל הפריחה בשלה - לא הראתה כל סימן שהמצב הולך להשתפר. פריחה מעצבנת, מציקה, מגרדת, שלא יורדת מהגב, מהכתפיים, מהראש, מהנשמה. אבל חוץ מהעניין האסתטי היא פגעה לי גם באיכות החיים. התביישתי להראות את עצמי איתה בציבור או להזמין אנשים הביתה.

הימים חלפו, פריחתי ואני צמודים זה לזו, עד שערב אחד הגיעו מים עד נפש. הושבתי אותה מולי ואמרתי לה "לא עוד, לא עוד לקים מפוזרים בכל הבית, לא עוד אייל גולן וליאור נרקיס בקולי קולות וכמובן שלא עוד מועדוני לילה וחפלות רועשות בגינה הציבורית שמול הבית."

מיד אחר כך התחילו ריבים, ויכוחים אין סופיים, שתיקות רועמות. היה ברור שמערכת היחסים הזו מתקרבת לקיצה וזה רק עניין של זמן עד שניפרד סופית.

כמובן שהדבר לא התקבל יפה בעיניי בני משפחתה, שראו אותנו קושרים את חיינו לעד, ובעיקר בעיניי אחיה שהשתחרר כמה ימים קודם לכן מהכלא. אבל לבסוף עם פנס בעין, שן שבורה, שריטה עמוקה על זרוע שמאל וסדרה של בדיקות שכללו צילומים של צלעות וגולגולת, תם הסיוט.

הפריחה הלכה לדרכה ואני נשארתי עם מוסר השכל: מכל דבר אפשר ללמוד כי גם אם קשה או לא נעים, עם הרבה סבלנות, התמדה וטיפול רפואי נאות אפשר להיפטר מהפריחה ומכל מה שבא איתה.

נ.ב

תובנה שהגעתי אליה בעקבות תחקיר לסיפור הנ"ל: לפרחות לא קר בחורף.    

©   כל הזכויות לרשומה זו שמורות לכותב הבלוגgilad2012