סליחה - פעם שלישית

איזה קשה היה כיפור השנה. ממש קשה. הרבה יותר משנים קודמות. תמיד זה עבר בקלות יחסית אבל כמו שהרגשתי הפעם, לא קרה לי מעולם.

ניסיתי לא לחשוב על זה יותר מדי, להתעלם, לא לספור כמה זמן עוד נשאר עד צאת החג. ויתרתי על כל פעילות גופנית לא הכרחית, כמו לצאת לצומת ולהסתובב עם כל השכונה הלוך ושוב, כמנהג המקומיים, שלא אתעייף יותר מדי. נשארתי בבית, במזגן. ניסיתי אפילו להירדם, שהשעות יעברו יותר מהר. כלום לא עזר. 

סיימתי לערוך חשבון נפש. פתרתי כמה תרגילים עם שני נעלמים. שיננתי את לוח הכפל, אפילו חישבתי מרחקים מכאן לכוכבים רחוקים בגלאקסיה. אבל הקושי נשאר. 

לקחתי ספר הרפתקאות, שכבר קראתי בעבר ותכננתי בהזדמנות ראשונה לחזור אליו. לא הצלחתי להתרכז. הדלקתי מחשב וכתבתי סיפור קצר וחמשיר וכמה בדיחות, שבהתחלה הצחיקו אותי ואחר כך הרבה פחות. גם זה לא הועיל.

אז ראיתי מלא סדרות שהורדתי מאינטרנט לפני כמה ימים ושלושה סרטים ללא תרגום שמצאתי בערוצים זרים. נכון, גם זה לא עזר והקושי רק הלך והתגבר. 

בכל יום כיפור היו רגעים כאלה אבל לא כמו השנה. אולי זה בגלל מזג האוויר החם מהרגיל. אולי הגיל עושה את שלו והמערכות בגוף פועלות אחרת מבעבר. בחיי שאני לא מבין מה הסיבה לכך וזה רק הוסיף לתסכול והקשה עוד יותר, בעיקר בשעות האחרונות. 

השמש החלה לשקוע וחשתי חולשה, מלווה בסחרחורת. הייתי חייב לשכב, לנשום, להירגע ולאסוף את עצמי מחדש. עוד מעט זה ייגמר, אפשר כבר לראות את הסוף, של החג אני מתכוון. 

אחרי שהתאוששתי מעט שתיתי כוס מים ואחר כך קפה ועוגה קטנה וכריך עם פסטרמה ומיץ תפוזים סחוט וטרי שמצאתי במקרר. ככה למעשה החזקתי מעמד עד הסוף. 

לסיכומו של עניין. למרות כל הקשיים, הצלחתי לא לצום. אבל בפעם הבאה נראה לי שיהיה הרבה יותר פשוט וקל לצום כמו כולם. 

.

© כל הזכויות לרשומה זו שמורות לכותב הבלוגgilad2012

סליחה - פעם שנייה

ראיתי אותו שוכב על הגב. מהזווית בה ישבתי לא היה ברור אם הוא ישן, מעולף או גרוע מכך. עוברים ושבים חלפו על פניו בלי לעצור, בלי לבדוק מה מצבו או לפחות להגיש או לקרוא לעזרה.

גם איש מיושבי בית הקפה לא הניד עפעף לנוכח המתרחש. איש איש מול צלחתו, עושים את עצמם עסוקים ועל פניהם סלידה על החוצפן שמצא מקום דווקא כאן להשתטח על המדרכה.

כמובן שגם אני לא נהנה מסיטואציות כאלה, ולא מתאים לי אם מפריעים לי לשתות את ההפוך עם הקרואסון. אבל בין זה לבין להתעלם לגמרי, זה כבר חוצה כל גבול מבחינתי.

לא מובנת לי בין אטימות הלב של אנשים, את חוסר האכפתיות. הרי גם לו יש בטח משפחה, הורים או צאצאים שאוהבים אותו ומחכים שיחזור ולמסכן אין אפילו אפשרות לידע אותם שכנראה לא יזכו לראותו בזמן הקרוב, אם בכלל.  

אני יש לי לב חלש במקרים כאלה. פשוט לא יכול להתעלם. ככה חונכתי. לא כל הזמן לחשוב רק על עצמי, על טובתי האישית ואם אפשר לעזור במשהו, כך עלי לנהוג.

אני בטוח שאם כל אחד יעשה דבר טוב אחד מדי פעם, העולם יהיה מקום נעים יותר לחיות בו.

סיימתי את המשקה, לקחתי כמה מפיות, יצאתי מבית הקפה ופניתי לכיוון המסכן שעדיין שכב ללא ניע על גבו.

לא צריך להיות מומחה גדול כדי להבין מעבר לכל ספק שהנ"ל ז"ל.

'סליחה' מלמלתי בעצב מסוים. סליחה בשמי ובשם כל האנשים שלא עשו דבר. אם היו נוהגים אחרת אולי גורלו היה שונה. אבל כרגע זה כבר לא משנה וחוץ מלהצטער על האובדן, על החיים שקופחו בטרם עת, לא נותר הרבה מה לעשות. בזהירות רבה הרמתי את המסכן והשלכתי לפח הסמוך, עליו התנוססה מדבקה גדולה שמודיעה שבאזור נעשה ריסוס נגד חרקים.

©   כל הזכויות לרשומה זו שמורות לכותב הבלוגgilad2012 

סליחה - פעם ראשונה

מצטער, מאוד מצטער. לא חשבתי שזה מה שיקרה. בחיי שלא התכוונתי. אם הייתי יכול להחזיר את הזמן לאחור או לקחת את דבריי חזרה.

לא על תעני, תני לי לסיים. התכוננתי לזה כל השבוע.

לא, רק עוד שנייה.

שנייה נו, את מיד סותמת לי את הפה. די כבר.

טוב תני לי להתבטא, לומר משהו.

אני יודע בדיוק מה את רוצה לומר.

אבל אני אדבר קודם, את לא תעצרי אותי עכשיו.

נמאס לי, שבי כבר בשקט.

כן, נמאס לי ממך.

פעם אחת לא יכולה לסתום את הפה.

כן, כן את.

מה מי אני? זה לא...? לאן הגעתי? את לא...? אהה, טעות במספר?

אני מבין.

טוב סליחה, אני מצטער. לא התכוונתי, לא חשבתי שזה מה שיקרה. בחיי שלא התכוונתי. אז טעיתי. אבל רגע תני לי לדבר. איזה נודניקית, לא סותמת את הפה. תסתמי כבר...

מבוסס על שיחה ששמעתי (בדמיוני) לפני כמה ימים.

©   כל הזכויות לרשימה זו שמורות לכותב הבלוגgilad2012