יום ראשון, 23 בספטמבר 2012

שעון - פעם שנייה

עברו כבר כמעט יומיים ובחיי שאני לא מבין מה כל העניין עם שעון החורף שכולם מדברים עליו. הכל עבד בסדר וכמו שאני תמיד אומר, מה שעובד בסדר לא צריך לשנות. אבל מה, לא הקשיבו לי, אף פעם לא מקשיבים לי, אז החליטו שצריכים בכל זאת להזיז את השעון.
אמרתי לעצמי, אוקיי, מה כבר יכול להיות. אולי גם אני צריך לנסות את זה, אולי פעם בחיים אהיה כמו כולם.
התעוררתי בדיוק חמש דקות לפני השעה שתיים בלילה. חיכיתי בסבלנות עד שהשעה התעגלה ובלי לחכות שניה נוספת הזזתי את השעון אחורה, כמו שאמרו בחדשות שצריכים לעשות.
אז אמרו. בפועל שום דבר לא קרה. המתנתי עוד כמה דקות ואחר כך עוד. הלכתי לשירותים. שתיתי כוס מים. אפילו זפזפתי בין ערוצי הטלוויזיה בארץ ובעולם. לא הבחנתי בשינוי כלשהו.  
אמרתי לעצמי אולי אני עומד הפוך אז הזזתי את השעון קדימה. גם כאן לא היה כל שינוי.  
הזזתי ימינה ושמאלה ושוב ימינה. אפילו הורדתי למטה והרמתי את היד למעלה, הכי גבוה שאני יכול. חוץ מזה שנתפס לי השריר ביד כלום לא קרה, נדה. הכל בדיוק כמו שהיה קודם.
שיניתי גישה. ניערתי את השעון בעדינות, אחר כך בפרעות. זרקתי באוויר איזה חמש או שש פעמים. כנראה בגלל השריר התפוס פספסתי את השעון והוא נשמט לי, נפל והתרסק בקול חד על הרצפה. הברגים הקטנים התגלגלו לכל עבר, הקפיצים ניתרו ודילגו ואפילו הספרות נמרחו על הרצפה והקירות.
עכשיו אין לי שעון ואני עצבני. מה בכלל אכפת לי קיץ או חורף אני רק צריך לדעת את השעה כי בשש וחצי בדיוק באה האחות הראשית.
היא בסדר, תמיד מחייכת אלי ומדברת יפה. אני מקווה רק שהשעון שלה בסדר והיא תביא את הכדורים בזמן...

 ©   כל הזכויות לרשימה זו שמורות לכותב הבלוגgilad2012

ים - פעם ראשונה


אמרו לי 'אל תתרחק יותר מדי, אף פעם אי אפשר לדעת איזה סכנות מחכות לך שם.' אחר כך ציידו אותי במפות ובמשקפת ועוד כל מיני אביזרים שלא אלך לאיבוד. בסוף אמרו לי 'קח מעיל ובגדים חמים שלא תתקרר' ועטפו אותי בצעיפים מכף רגל ועד ראש. בקושי הצלחתי לראות משהו.
כשלא שמתי לב אימא הכניסה לי לתיק המון אוכל שלא אהיה רעב או צמא או סתם שיהיה מה לנשנש בדרך ואבא שלשל לכיסי כמה מטבעות 'שיהיה למקרה חירום.'
כשהגיע הזמן הם ליוו אותי דרך השוק ההומה אדם, בין דוכני הירקות הטריים והדגים המסריחים. השמיים היו כחולים, אף ענן לא נראה בהם. באופק שטו סירות קטנות. הכל רמז שהולך להיות יום מוצלח במיוחד.
אחר כך באו שכנים, דודים מהכפר הסמוך וכמה אנשים שלא הכרתי וכולם הביאו פרחים ואז אבא חיבק אותי ואימא נפנפה במטפחת והזילה דמעה וקראה "קולומבוס, קולומבוס יקירי, תחזור בשלום." 
אוף, נמאס לי, כל יום אותה סצנה. מתייחסים אלי כמו לתינוק. אבל אני כבר בן שבע, הבית ספר ממש קרוב לכאן ובכל מקרה אחזור בצהריים הביתה. 

©   כל הזכויות לרשימה זו שמורות לכותב הבלוגgilad2012 


יום רביעי, 19 בספטמבר 2012

כאב - פעם ראשונה


כבר שבועיים כואבת לי הכתף הימנית. זה התחיל במיחוש קל, עבר לצריבה וממשיך בכאבים בלתי פוסקים. לא, לא קיבלתי מכה, לא נפלתי או נתקלתי בקיר. גם לא טפחו לי על השכם או צבטו אותי חזק שאתעורר. זה כנראה בגלל המשא שאני מרים שנים. משא שהולך ונעשה כבד יותר מיום ליום.
אני זוכר שפעם, כשהייתי צעיר וחזק, בלי בעיה הייתי מרים משקל אפילו כפול מזה. אבל עכשיו המחשבה על כך מדכאת והנוסטלגיה לא מסיחה את דעתי מהכאב אז אפסיק לנבור בעבר, אמשיך לכאוב בהווה ואשקול את האפשרויות העומדות בפניי בעתיד.
לא פעם עלתה בי מחשבה על פרישה. פשוט לעזוב הכל, לשבת מול הים, ללגום סנגרייה, להאזין לבוב מרלי, לחלום ולהעביר את ימיי בבטלה. מצד שני אין ברירה, יש לי אחריות ואף אחד לא יעשה את המלאכה כמוני ויחזיק יציב, חזק ובטוח את כדור הארץ.
בדיעבד אני מודה שטעיתי. זאוס ביקש מתנדב וכדי להיות מקובל יותר בקרב חבריי לספסל הלימודים הרמתי את ידי. לא פשוט להיות הכי גדול בכיתה, תמיד מאחור או בצד שלא אסתיר, כך שהנחתי שהמעשה יקדם אותי חברתית, מה שלא קרה באמת ורק תקע אותי עם כדור הארץ ועכשיו עם הכאבים.
לכן לאור המצב אני מוכן לעשות ניסיון נוסף. אעביר את המשקל לכתף השמאלית ונראה מה יקרה. אבל אם גם שם יופיעו כאבים אני מתפטר וזה סופי. שזאוס יחפש לו פראייר אחר.


מתוך "אטלס"
המיתולוגיה החדשה, פרק 3


©   כל הזכויות לרשימה זו שמורות לכותב הבלוגgilad2012 

יום שלישי, 18 בספטמבר 2012

אוכל - פעם שלישית


אני לא אוהב את החג הזה, את כל הרעש והמהומה. לא מעניין אותי לקחת חלק בשיחות מסביב לשולחן, להאזין לסיפורים של הדוד מפתח תקווה או לחלוק סודות עם האחיינית מחדרה. אני מעדיף שיעזבו אותי בשקט, שלא יבלבלו את המוח ושלא יאכלו לי את הראש.
מי שאוהב את הבלגן, ויש כאלה לא מעט, שיבושם לו. אני לא שוחה עם הזרם, להיפך.
אז כדי להימנע מאי נעימות אני מתחילת הערב מנסה להוריד פרופיל ולהסתתר מאחורי תפוח אדמה אפוי, בין הגזר והפטרוזיליה. להסוות את עצמי, שיחשבו אותי לירק וכך סיכויי לשרוד יגדלו, למרות שפה ושם אני מבחין בלא מעט צמחוניים שבטעות יכולים לנעוץ בי מזלג. במחשבה שניה לא בטוח שאלטרנטיבה זו לטובתי. מה שכן בטוח זה שהסבא שם עלי עין.
לפני שנה הייתה זו אחותי הגדולה ברבוניה היפה, בעלת הפנים החלקות והסנפירים הדקיקים, שנפלה קורבן על מזבח המנהג. אני זוכר את עיניה שנייה לפני שראשה הופרד מגופה. מראה שנחרט בזיכרוני לעד ולכן החלטתי שהשנה, כל עוד הדבר תלוי בי, אני לא הולך לאבד את הראש.

אז איך הסתיימה הארוחה ומה עלה בגורלי, על כך בפרק הבא של "עלילות אמנון פיש" - הטרילוגיה הבלתי גמורה. 

©   כל הזכויות לרשימה זו שמורות לכותב הבלוגgilad2012 


יום שבת, 15 בספטמבר 2012

סליחה - פעם ראשונה


מצטער, מאוד מצטער. לא חשבתי שזה מה שיקרה. בחיי שלא התכוונתי. אם הייתי יכול להחזיר את הזמן לאחור או לקחת את דבריי חזרה.
לא על תעני, תני לי לסיים. התכוננתי לזה כל השבוע.
לא, רק עוד שנייה.
שנייה נו, את מיד סותמת לי את הפה. די כבר.
טוב תני לי להתבטא, לומר משהו.
אני יודע בדיוק מה את רוצה לומר.
אבל אני אדבר קודם, את לא תעצרי אותי עכשיו.
נמאס לי, שבי כבר בשקט.
כן, נמאס לי ממך.
פעם אחת לא יכולה לסתום את הפה.
כן, כן את.

מה מי אני? זה לא...? לאן הגעתי? את לא...? אהה, טעות במספר?
אני מבין.

טוב סליחה, אני מצטער. לא התכוונתי, לא חשבתי שזה מה שיקרה. בחיי שלא התכוונתי. אז טעיתי. אבל רגע תני לי לדבר. איזה נודניקית, לא סותמת את הפה. תסתמי כבר...

מבוסס על שיחה ששמעתי (בדמיוני) לפני כמה ימים.



©   כל הזכויות לרשימה זו שמורות לכותב הבלוגgilad2012 

יום שני, 10 בספטמבר 2012

שגעון - פעם שנייה


שם הרי גולן הושט היד ו... לא הצלחתי. נעמדתי על קצות האצבעות, אפילו קפצתי הכי גבוה שאני יכול. אבל כלום. איפה אני ואיפה הגולן.
התקדמתי קצת, עד לקצה המדרכה, אולי זה יתן לי פרספקטיבה חדשה ו... כמעט נדרסתי.
"הלו!!! אתה בסדר? אתה לא רואה לאן אתה הולך?" הטיח בי הנהג.
"אני בסדר, תודה" עניתי "אני הולך לגעת בהרי גולן..."
"מה גולן מי גולן? מה אתה פסיכי?"
"הנה תסתכל שם" הצבעתי לכיוון ההרים.
"אתה מסתלבט עלי?" רץ אלי עצבני.
לא עניתי כי חשתי עויינות. במצבים כאלה נאמר לי לא להתערב אז סתמתי את הפה, למרות שכן היה לי הרבה מה לומר.
"תעזוב אותו" שמעתי קול נשי מאחורי.
"מה את מתערבת בכלל?" המשיך הנהג בשלו.
התחילה התקהלות. הקולות נחלקו לשניים, בעדי ונגדי. במהרה חילופי הדברים הפכו לדחיפות יריקות, מהלומות. אגרופים עפו לכל עבר, סכינים נשלפו, דחיפות, דם. שתי מבוגרות משכו זו לזו בשיער, חבורה של נערים הכו במרץ גבר ושברו את משקפיו.  
הגיעו ניידות משטרה ופרשים לפיזור הפגנות. מישהו זרק רימון עשן. מעלינו הופיעו מזל"טים וירו מדי פעם טילים. על הגבעות ממול טנקים תפסו עמדות והשיבו בהפגזה. הרוסים פרסו כוחות על הגבול והאמריקאים מצדם נכנסו לכוננות אדומה ושלפו את הנצרות של הטילים האטומים. החלה המלחמה שכולם ניסו להימנע ממנה.
באותו רגע הבנתי שאין עם מי לדבר ובהרי גולן כבר לא אגע היום, אז בלי לומר מילה פניתי דרומה, שם אולי חם אבל לפחות יהיה שקט יותר, כי הכנרת שלי, הוי כנרת שלי...
ובפעם הבאה, אני מבטיח, אבדוק טוב טוב ולא אתבלבל בין הכדורים, זה לא עושה לי טוב וגורם למלחמות. 

©   כל הזכויות לרשימה זו שמורות לכותב הבלוגgilad2012