יום שבת, 31 במרץ 2012

איימה - פעם ראשונה



"אבל זה עם ג'ק ניקולסון ושלי דובאל" אני אומר לה. לא עוזר, היא פוחדת לראות את הסרט. 
"אבל זה 'הניצוץ', נחשב קלאסיקה" אני מנסה בכל זאת. היא מתיישבת לצידי בציפייה שאעביר ערוץ. היא כבר השכיבה את הילדה לישון ואין לה יותר מה לקרוא. עכשיו פנויה לטלוויזיה.
"זה מה שרואים?" שואלת. לשנינו בשלב זה כבר ברור שלא נראה את ג'ק ומשפחתו מגיעים למלון הסגור עליו הם אמורים לשמור בעונת החורף.
אני עושה עוד נסיון "זה על פי הספר של סטיבן קינג" אולי האהבה שלה לספרים תעשה לי הנחה. 
"לא רוצה, זה מלא דם" היא אומרת.
אכלתי אותה. עכשיו אאלץ לצפות בתוכנית בישול או קשקשת משעממת. אני לא נותן לה את השלט, בינתיים. מבטה לא משתמע לשתי פנים. 'למען שלום בית...' אומרות עיניה. ברגעים כאלה הייתי רוצה עוד טלוויזיה. 'אבל סיכמנו שלא נכניס טלוויזיה לחדר שינה' מהדהד קולה בראשי. אני בבעיה.
גם בראשו של ג'ק מהדהדים קולות. אי שם, הרחק הרחק בערוץ הסרטים, הוא ממשיך לרדוף אחרי שלי אשתו. בידיו גרזן אדום. 
בחוסר חשק אני מדפדף בין הערוצים. אחד, שנים, מוסיקה, טורקיה, ספורט. אני משתהה על משחק של ברצלונה. אני חש במשב של חוסר שביאות רצון מכיוונה.
בעולם מקביל ג'ק מכה בחוזקה בדלת האמבטיה כשבמקביל הדוד הישן שבמרתף עומד להתפוצץ אם לא ישחררו את השסתום. ג'ק מציץ לתוך האמבטיה. אחד משיאיי הסרט. 
אני מעביר לה את השלט בכניעה.
היא מגיעה לערוצים שבחיים לא ידעתי על קיומם ועוצרת על החיים הטובים.
ג'ק הוזה. הוא שומע אנשים ומוסיקה. חדר האוכל מלא אורחים. צוחקים, רוקדים, שותים. גם ג'ק שותה ושותה ושותה. אני לא רואה את כל זה, במקום זאת אני עד למעשיו של טבח עצבני ותזזיתי שמכין מנה שיכולה להשתלב בקלות בסרט האיימה. על צלחת עם עלי נענע, רוטב ופוזה זה בסדר, אבל ביצירת המופת של קובריק זה נחשב לאיימה. אני אומר לה זאת וברור לי שעשיתי טעות, אחיזתה בשלט מתהדקת כדי להבהיר לי מי הבוס.
למזלי אחרי חצי שעה היא מראה סימני עייפות, אולי בכל זאת אספיק לראות את סוף הסרט. 

שלמות - פעם ראשונה



היא היתה כמעט מושלמת.
היה לה שיער בלונדיני ארוך ועיניים כחולות כמו הדוגמניות מהמגזינים.
היתה לה גזרה דקיקה ורגליים שלא נגמרות.
היה לה אבא עורך דין נחשב ואמא מורה ללשון.
היתה לה מכונית חדשה ואופנוע מהיר.
היא למדה פילוסופיה, פסיכולוגיה ומדעי המדינה ותמיד קיבלה מעולה במבחנים.
היה לה חזה שופע וזקוף. נשים קינאו בה ופלסטיקאים התגאו בעבודתם.
היא טיילה בכל המקומות היפים בעולם.
יצאה עם כל הבחורים השווים של העיר.
היא אכלה מזרחי, מערב אירופאי, אמריקאי ודרום אפריקאי וישבה במסעדות נחשבות .
היא ביקרה בתערוכות והוזמנה לכל פרמיירה.  
היא התחככה עם כל המי ומי וכל המי ומי התחכך בה.
היא דקלמה שייקספיר וציטטה ביאליק.
היא לא עישנה, לא שתתה.  
היא שרה, רקדה, ציירה, פיסלה ורקמה.
היא קנתה בחנויות יוקרה ולבשה את מיטב המותגים.
היא התראיינה בתוכניות אירוח או ישבה בקהל.
היא הייתה מנומסת, אסרטיבית, פיקחית ובעלך כושר מנהיגות.
כן, היא היתה כמעט מושלמת.
כמעט, כי היה לה זנב. זנב קטן אבל בכל זאת זנב...


יום שני, 26 במרץ 2012

הרגל, הרגלים, ערגליות.

זה כבר הופך להרגל. אני כותב - אתם קוראים.
נו טוב, על הרגלים כאלה לא צריכים לוותר.
בכל מקרה אתם מוזמנים לדף ביקורת המסעדות ולשמוע רישומים מאת מיץ' מבקר הבית שלנו.
גם בדף 'המוזיקה שלי' ניתן לקרוא סיפור אמיתי שיכול להפוך לשיר ולכבוש את מצעדי הפזמונים.   

יום רביעי, 21 במרץ 2012

מזג אוויר - פעם ראשונה



1 אני לא נושם. בחוץ אובך סמיך. רוח מזרחית חמה נושבת, חזקה, לא מתפשרת, לא מרחמת. נושאת עימה חול יבש, מייבש. 

7 הכל צהוב, מגעיל, מחניק. אני סותם את האף ומהדק שפתיים.

12 מחלון ביתי המשקיף אל הרחוב אני מבחין בכמה ילדים ארוזים בצעיפים שמכסים בקושי את דרכי הנשימה.

15 ענפים שהיו פעם ירוקים ורעננים, עפים, נופלים, מתגלגלים על הכביש המכוסה אבק.

23 סימני מצוקה נוקשים לי ברקות, מבשרים כאב מתקרב. עלי לעשות משהו לפני שיהיה מאוחר.

26 אני זז באי נוחות. אגלי זיעה מבצבצים במורד גבי, חם לי וקר לי ופניי לחים ודביקים.

26 ליבי פועם במהירות וסחרחורת קלה מרימה ראשה. האם אני מאבד הכרה?

33 לא אוכל להמשיך כך עוד זמן רב. כל הסימנים מעידים שהקץ קרוב. אין לי אוויר.

37 זהו, אני נכנע. כישלון? תבוסה? ימים יגידו.

42 זה הזמן שהצלחתי להחזיק מעמד בלי לנשום. 42 שניות שלמות. בפעם שעברה זה היה בקושי 31. נראה לי שבכל זאת אני מתקדם. המטרה להגיע לדקה שלמה.  
בחוץ מתחזקת הרוח החמה, החולית. אבל אני מה אכפת לי. בבית נעים וקריר. נראה לי שאמשיך להתאמן עוד קצת.
1 אני לא נושם...

שנמשיך?


התמקמתם? נוח לכם? רוצים להמשיך? ביקרתם כבר בחדרים אחרים בבלוג? אהבתם? שנאתם?
אם עניתם לפחות על שלוש שאלות בכן אתם מוזמנים להמשיך.
אז ככה, זה מה שהולך לקרות: בחדר 'סיפורים ועוד' תמצאו פוסט חדש שקשור למה שהיה כאן בימים האחרונים ואני לא מדבר על פוליטיקה, פיגועים או מצב כלכלי. רמז: אוי כמה מחניק...
בחדר 'ביקורת מסעדות' מבקר הבית מגיע לאחד מסניפי ארומה בתל אביב. ציטוט: גרררררר. כמעט נדרסתי...
ובקרוב גם פוסט חדש בחדר 'מוסיקה שלי'
וכמו שאומרים - אם נהניתם ספרו לחברים וגם אם לא...  

יום חמישי, 15 במרץ 2012

הנה הנה כבר מתחילים


חדר חשוך. מימין ספה ישנה. טלוויזיה דלוקה מרצדת בלי תמונה. משמאל שולחן כתיבה קטן ועליו מחשב מכובה. על הרצפה שטיחון מרופט. מהתקרה תלויה מנורה ומתחתיה כורסת עור ישנה עליה יושב אדם. מאחוריו חלון עם ווילון עבה, דרכו נכנס מעט אור לחדר.
ברקע רעש של מכוניות, אוטובוסים, ניידות משטרה,  רחוב.
אור נדלק במנורה. האיש לא זז. בוהה באוויר.
האיש מנער את ראשו והרעש מפסיק. האיש פוקח את עיניו.  

"אה, אתם כאן? איך נכנסתם? מי הכניס אתכם? אני יודע, אני יודע קניתם כרטיס. אז אתם חושבים שזה נותן לכם את הזכות להציץ לי לתוך החיים? לחדור לי למוח? לגנוב לי את המחשבות?"

האיש קם. מהורהר. עושה סיבוב בחדר. מסדר משהו על השולחן. מושך מתחת למיטה מגירה גדולה, מוציא ממנה תרמיל גדול ומתחיל לארוז.

"אקח את זה. ואת זה אם יהיה קר. גם את זה"

פתאום הוא מפסיק, קם וחוזר לשבת.

"יש לי רעיון. בואו איתי. בואו נצא ביחד למסע. אז לא התכוננתם, אין לכם יעד מוגדר, נו אז מה. כבר קניתם כרטיס ובזמן הקרוב אין לכם משהו אחר לעשות ואני מוכן לפתוח בפניכם את הראש שלי"


(מתוך ספר או מחזה שהתחיל להיכתב לפני כמה שנים ומאוד מתאים לכאן ועכשיו)

יום שבת, 10 במרץ 2012

כרית - פעם ראשונה



כשאני מתעורר מהר כל החלומות נופלים לי על הכרית
ומתערבבים עם כל שאר החלומות מהלילות הקודמים.
אחר כך אני חולם בלגן. אבל זה בסדר כל עוד לא ישנו
לי על הכרית, כי אז מתבלבלים לי החלומות עם חלומות 
זרים וזה באמת בלגן  שלם...

יום רביעי, 7 במרץ 2012

התחלה חדשה

כמו תמיד עולה השאלה מה לכתוב?
בשביל מה לכתוב?
האם זה יעניין מישהו?
האם זה יעניין אותי?
או אולי עדיף לשתוק ולהשאיר את המחשבות במקומן המקורי...
ימים יגידו.


אבל בכל מקרה אם כבר הגעתם לכאן, ואין לכם משהו אחר לעשות,  אתם מוזמנים להיכנס לעולמי.