יום רביעי, 4 בפברואר 2015

תקווה - פעם רביעית

אני מחכה. האמת כבר די הרבה זמן. יש לי סבלנות, הרבה מאוד סבלנות, למרות שבימים אחרונים עושה רושם שהיא הולכת ופוקעת.
תמיד ידעתי שאני אדם עם הרבה אורך רוח, רק לא ידעתי עד כמה עד שנקלעתי לסיטואציה הזו. 
אני גם מאמין שבסופו של דבר הכל זה לטובה ומה שצריך לקרות יקרה בזמן הנכון, לכן אני ממשיך להמתין. 
לא אכחיש שהשעות הראשונות היו קשות במיוחד אחר כך התחלתי להתרגל. כעבור יומיים הבנתי שאין מה למהר ואחרי כשבועיים זה כבר הפך לחלק בלתי נפרד מחיי. 
כדי להעביר את הזמן ולא להשתגע מצאתי כל מני דברים שאפשר לעשות. המצאתי משחקים. פתרתי אין ספור תשבצים. נהייתי אלוף בסודוקו. בהיתי בטלוויזיה, אפילו בשידורים חוזרים, או סתם נמנמתי, למרות פצעי לחץ שהתפתחו על הגב מרוב שכיבה והציקו מדי פעם. 
שמתי הכל בצד. ביטלתי פגישות. דחיתי קניות. ניתקתי קשרים עם חברים. לקחתי חופשת מחלה בלתי מוגבלת מהעבודה. מטרה אחת ויחידה ניצבת מול עיניי. לא אוותר ולא אכנע. הסבלנות תשתלם בסופו של דבר, אני יודע, לפחות מקווה שכך יהיה. 
חלפו כמה שנים, אני עדיין מחכה על הקו, ממתין בסבלנות שמישהו משרות לקוחות של הוט יענה לי סוף כל סוף. לא מעט אנשים אמרו לי שזה יכול לקחת הרבה זמן, שאולי כדאי לא להיכנס לזה בכלל, פשוט לשכוח מהם. אבל לא האמנתי עד כמה זה באמת בלתי אפשרי לתפוס אותם. 
אני אפילו לא מדבר על חשבון הטלפון שטפח למימדי ענק מאז שהתחלתי את המהלך. אך יחד עם כל זאת הייתי יכול להמשיך כך עוד זמן רב אם לא המוזיקה המעצבנת שחוזרת על עצמה כל עשרים ושתים שניות. אז אם הם שם בהוט רוצים לשמר את הלקוחות, לפחות שיחליפו למשהו יותר נורמלי. 


©   כל הזכויות לרשומה זו שמורות לכותב הבלוגgilad2012 

אין תגובות:

פרסום תגובה