מלחמה - פעם רביעית

הסיטואציה היא כזו: אני בסופר פארם מחכה שהרוקחת תסיים עם הלקוח שלפניי. כשמגיע תורי אני שולף את המרשם ופוסע לכיוונה. תוך כדי ההתקדמות אני מבחין במישהי הולכת אחרי, פולשת למרווח הפרטי שלי ונעמדת ממש בצמוד אליי. 

את הקו הכחול שמסמן היכן עליה להמתין כדי לאפשר פרטיות ללקוח שלפניה היא חצתה בלי להניד עפעף ואת השלט המבקש זאת במפורש לקחה כהמלצה בלבד. ממש חוצפנית. 

בעיקרון אין לי מה להסתיר, אבל בכל זאת לא נעים שמישהו מתיישב לך על הווריד. אז דבר ראשון ובצורה מנומסת אני מנסה לרמוז לה במחוות גופניות קטנות, זז מצד לצד, מסובב אליה חצי גוף. היא לא מבינה את הרמז. אני עובר למבטים חטופים, אחר כך לנוקבים יותר ולבסוף נועץ בה את העיניים. גם את זה היא לא קולטת. 

בשלב הבא אני מנסה אסטרטגיה חדשה ומניף את תיק הגב. היא לא זזה ממקומה. אני מגדיל את הרדיוס וכמעט פוגע בכתפה. זה אמנם מושך מעט את תשומת ליבה אבל נראה שהיא מחכה שאתנצל על כך. אני לא מוותר ולמרות שאני בבסיסי פציפיסט אין מנוס מלעלות שלב. אם קונבנציונלי לא עובד אני עובר לביולוגי ומשחרר שיעול כבד וליחתי במיוחד תוך הפניית ראש, מה שלא משאיר מקום לספק בקשר לכוונתי. כשנשימתי שבה אלי והעננה מתפזרת אני מבין שגם מהלך זה לא עובד. היא ניצבת במקומה כאילו חסינה מפני הכל ומה שמעניין אותה זה להרוס את פרטיותי. 

אז קונבנציונלי לא עזר, גם ביולוגי לא. אין לי ברירה, נשארה רק אופציה אחת אחרונה - נשק יום הדין שלי, שלא חשבתי שאצטרך להשתמש בו אי פעם במצב כזה. 

אני עושה הכנות אחרונות. אורז את התרופה ומכניס לתיק. משלם את מה שצריך לשלם ולפני שמתפנה משם, כדי לא להיפגע בעצמי, עובר למתקפה כימית. 

אני לא יודע מה נגמר עם הקרצייה, מה שכן, כשיצאתי מהסופר פארם ראיתי כמה רכבי חילוץ והצלה עושים את דרכם למקום. 

אהה כן, כמעט שכחתי לספר איזו תרופה קניתי. זה היה משהו נגד גזים. 

אז שימרו מרחק ועל תפלשו למרחב פרטי של אף אחד. מי יודע איזה נשק מסתובב שם בחוץ... 

©   כל הזכויות לרשומה זו שמורות לכותב הבלוגgilad2012 

מזג אוויר - פעם שלישית

אני לא אשם במה שקרה, בחיי שאני לא אשם. חוץ מזה אמרתי לה מראש, הזהרתי, ביקשתי, תירצתי, שום דבר לא עזר, היא התעקשה שארקוד איתה. אמרתי שאני לא יודע לרקוד, שכואבת לי הרגל, שחייב ללכת כי מחכים לי באיזו פגישה ואפילו אמרתי שאני לא מרגיש טוב. אבל היא בשלה, לא מוכנה לוותר, לוקחת את ידי ומושכת אותי לרחבת הריקודים.

מחוסר ברירה עשיתי כמה תנועות רק כדי לצאת מידי חובה. היא שמה לב לכך ושלחה אלי מבט שלא השתמע לשתי פנים.

'תשתדל יותר יקירי' אמרו עיניה 'אחרת...'

נכנעתי, יהיה מה שיהיה. ואכן זה קרה. התחיל לרדת גשם. בהתחלה טיפות קטנות שהפכו לגדולות יותר שהפכו למבול של ממש.

מצב לא נעים, מצד שני מה אני יכול לעשות זה לא בשליטתי. ככה זה אצלנו מדורי דורות. אבא שלי, הצ'יפ הגדול, היה כזה גם סבא שלי ואפילו אבא של סבא, שקורקף בגיל צעיר מאוד. אבל בחייו הקצרים הוריד לא מעט מים מהשמיים.

אז עכשיו גשם בחוץ, ובפנים אני מתפרע כמו שלא עשיתי שנים. האמת זה די נחמד. אז מה אכפת לי, אחריי המבול.

©   כל הזכויות לרשומה זו שמורות לכותב הבלוגgilad2012 

מוזיקה - פעם שנייה

האוגר שלי מת. הוא לא היה חולה או סבל ממשהו נראה לעין. הוא לא נפצע בתאונה דרכים או נחנק ממזון. כך שלא היה כל סימן שמשהו טרגי הולך לקרות לו.

ואז בוקר אחד מצאתי אותו שוכב על הגב עם עיניים עצומות וללא רוח חיים. כל ניסיונותיי להחיותו עלו בתוהו ובצער רב נאלצתי לקבוע את מותו.

אני זוכר היטב את היום בו הביאו אותו אלי. הייתי ילד קטן והוא גור פצפון. החיבור בינינו היה מידי ואפשר לומר שמאותו רגע כמעט לא נפרדנו. ממש גדלנו יחד כמו אחים תאומים.

בבקרים, בדרך כלל, היינו הולכים לפארק, פורשים שמיכה ומכרסמים בגטים ומיני מאפה. אחר הצהריים עשינו פעילות גופנית, אני על ההליכון ולידי ידידי הקטן בתוך גלגל, רצים ונהנים מכל רגע.

ובערבים, בעיקר בימי חמישי או אם יצא במוצ"ש, היינו יושבים בסלון מול הטלוויזיה, עטופים בצעיפים וכובעים בצבע צהוב-כחול, מפצחים גרעינים וקופצים משמחה עם כל סל של מכבי תל אביב בדרך לעוד ניצחון מוחץ על קבוצה מתחתית הליגה האירופית.

כך עברו השנים בנחת ובכיף. חלקנו סודות, אהבות, תקוות, שאיפות עד שיום אחד ללא אזהרה מוקדמת תם הכל. קשה, קשה הפרידה מאחי הקטן. שום דבר לא יכול לתפוס את מיקומו ולמלא את החלל שהשאיר מאחוריו. לא האיגואנה שהביאה לי אימא, או הדגים שקנה לי אבא, אפילו לא החתול האפור שמצאה אחותי וסחבה הביתה בניגוד לרצונו ושבלילה אחד אכל את הדגים של אבא.

זכרו של ידידי הקטן יהיה עמי לעולם ועד. לכן החלטתי שבשנה הבאה אני משתתף בדה-וויס. ולמרות שאני לא שר מי יודע מה וגם יש לי פחד במה, אתגבר על הכל. אני רוצה שהאוגר שלי, שיושב למעלה בגן עדן של אוגרים, יהיה גאה בי, ואפילו מאוד.

©   כל הזכויות לרשומה זו שמורות לכותב הבלוגgilad2012 

כאב - פעם חמישית

איזה כאב ראש, וואי וואי, ודווקא בחנוכה. האמת בכל יום בשנה זה נורא, אבל בחנוכה כשיש הרבה אנשים מסביב, עם כל השירים והברכות וכל השאר, זה עוד יותר קשה.

אז הלכתי לרופא משפחה. הוא בדק. לחץ דם בסדר, גם הדופק. מגרנה זה לא כי כל הראש כואב ולא רק חצי והאור לא מפריע כך שאפשרות זו נשללה על הסף.

הנוירולוג שלח אותי לעשות צילום, אחר כך סי טי ובסוף אם אר אי. לא נמצא דבר.

אף אוזן גרון לא ראה בעיה בסינוסים או אלרגיה כלשהי.

הפסיכיאטר לא הבין על מה אני מדבר.

הנטורופת רקח תוספי מזון מגעילים.

הרופא הסיני דקר ודקר, עד שכמעט חורר אותי.

אפילו לווטרינר הלכתי.

כלום לא עזר. 

אבל הראש אלוהים הראש, ממש בוער, וגם כל החנוכה הזה עכשיו, מי צריך את זה בכלל. לפחות אם הייתי שמש ולא סתם נר שלישי, או הכי טוב אם הייתי סביבון.  

איזו סחרחורת. לא יכול יותר. ממש עושה לי בחילה. שנה שלמה איש לא מתייחס אלי ואז שבוע שלם לא מפסיקים לסובב אותי. די נמאס לי, הלוואי הייתי כד קטן.

אוף הסירחון, שיחליפו כבר את השמן המשומש הזה. עוד יום ואני מתפגר. הלוואי שהייתי סופגנייה.

די כבר, תפסיקו לדחוף לתוכי ריבה ולפזר עלי הררי סוכר. הלוואי שהייתי רעשן.

הלו, מה קורה אתכם? אני מסיפור אחר וגם ככה יש לי מספיק צרות משלי בפורים. 

©   כל הזכויות לרשומה זו שמורות לכותב הבלוגgilad2012

שגעון - פעם שלישית

כשהייתי קטן קיבלתי ליום הולדת של תשע מתנה - סוס חום גדול ויפה. ברור שלא בדקתי לו את השיניים. גם לעולם לא רתמתי אותו לפני העגלה או הובלתי אותו לבאר והכרחתי אותו לשתות ממנה מים. הרבה שנים הסוס היה אצלי, לפחות שבע או שתיים עשרה, כי סוס מנצח לא מחליפים. אז לא החלפתי אותו, פשוט יריתי בו. יריתי גם בזה שהביא לי אותו. אני תמיד רציתי פוני והאידיוט לא הבדיל בין השניים.

אחר כך הפסיכולוג שאל אותי למה הרגתי אותם, הרי ככה נשארתי בלי הסוס ובלי זה שהביא לי אותו, ועדיף ציפור ביד משתיים על העץ ואני חשבתי שעם ציפור אחת ביד הייתי יודע מה לעשות, בניגוד לשתיים שישבו על העץ מחוץ לחלון והטריפו אותי בציוצים כבר מתחילת הפגישה.

אחר כך הוא הוסיף עוד כל מיני שטויות של פסיכולוגים על הילדות שלי ועל זה שאבא רצח את אמא וירה על השוטרים שבאו לעצור אותו ובסוף קפץ מהחלון. הדברים שלי גרמו לפסיכולוג לעשות פרצוף כזה של חשיבה, כמו שמלמדים אותם לעשות בפקולטה לפסיכולוגיה ואז הוא הרכיב משקפיים כמו שמרכיבים כאלה שלא רואים טוב. לסיכום הוא גירד בראש כמו שמגרדים אלה שיש להם זוחלים על הקרקפת. הוא המשיך לגרד ולגרד ואני חשבתי שאם ימשיך ככה עוד יעשה חור בגולגולת ויגיע עד המוח, וזה גם קצת הטריף אותי. בסוף הוא עשה את עצמו כותב משהו במחברת הקטנה עם השם שלי עליה, אבל אני ידעתי שהוא לא כתב כלום. עלי אי אפשר לעבוד וקמתי ללכת משם אבל הוא אמר שיש עוד רבע שעה עד לסוף הטיפול ויש לנו הרבה על מה לדבר והסתכל עלי ככה עקום עם המשקפיים. אבל אני לא יריתי בו, אני זרקתי אותו מהחלון ואז יריתי בשתי הציפורים שהיו על העץ שהטריפו אותי מתחילת הפגישה.

אחר כך יריתי בשני האחים שבאו לקחת אותי חזרה למחלקה וגם באחות שניסתה להרגיע אותי ולהזריק לי משהו מרגיע וגם בפקידה שתמיד מחייכת אלי אבל אני יודע שמאחורי הגב היא צוחקת עלי עם החברות שלה כשהן שותות שוקו חם עם מרשמלו דביק. בדרך גם יריתי בכמה מטופלים שישבו מול הטלוויזיה ובשומר בכניסה שלא נתן לי אף פעם לצאת גם כשמאוד רציתי. ברחוב יריתי בעוברי אורח אבל רק באלה שלבשו מעילים כי היה חם, וכשנגמרו לי הכדורים עשיתי פיו פיו לכל מי שניסה להתקרב אלי וגם טאח טאח ובום בום וכחח כחחח שזה לא ירייה, זה בגלל משהו שנתקע לי בגרון. בסוף כשחיסלתי את כל העיר הכנתי לי תה ירוק חלש מאוד למרות שמאוד רציתי קפה, אבל קפה תמיד עושה אותי לא רגוע.

©   כל הזכויות לרשומה זו שמורות לכותב הבלוגgilad2012 

סוד - פעם שנייה

אחרי הסיפור האחרון פנו אלי הרבה אנשים שרצו לדעת איפה בדיוק נמצאת חנות החלומות, מה המחירים, האם יש אחריות ותוך כמה זמן אפשר להחזיר את הסחורה ולקבל את הכסף בחזרה. לצערי אני לא יכול לפרט. גם ככה גיליתי יותר מדי. אבל אשמח לספר מה עוד קרה בחנות המיוחדת.

--------

יום אחד נכנסה אישה. היא לא הייתה גבוה מדי ולא קטנה מדי, לא שמנה מדי ולא רזה מדי, לא צעירה מדי ולא מבוגרת מדי, אישה רגילה. האמת אני מכיר אותה, היא באה לכאן לפעמים.

גם הפעם, כמו בפעמים הקודמות, היא הסתובבה בחנות ועשתה את עצמה מתעניינת בהיצע הדל. בסוף עצרה מול תמונת נוף דהויה ובהתה בה כמה שניות. אחר כך הרימה פסלון קטן ובחנה אותו מכף רגל ועד ראש. הבא בתור היה שטיח ישן אותו מיששה ומיששה ורק אז פנתה אלי "ילד, איפה כאן החלומות? שמעתי שמוכרים אצלכם כאלה."

"חלומות?" עניתי "איזה שטויות."

המוכר חייך בהנאה, לגם מהתה וחזר לא לזוז כמעט.

"אני יודעת שיש לכם חלומות למכירה, ככה סיפרו לי ואני רוצה לראות אותם."

"גברת, אין לנו חלומות ומי שסיפר לך לא יודע על מה הוא מדבר" עניתי והמשכתי למיין גלויות ישנות.

אבל היא לא וויתרה "ילד, אני דורשת לראות את המנהל."

ילד היא קוראת לי. אני כבר כמעט בן שמונה. אבל לא אמרתי דבר כי הלקוח תמיד צודק ובמיוחד אם זו לקוחה וגם ככה ראיתי שאין לי סיכוי לשכנע אותה אז אמרתי "טוב, די, מספיק עם שטויות האלה אימא. כל הזמן את עושה לי את אותו הקטע."

אימא חייכה אלי "בפעם הבאה אשתדל להיות יותר מקורית, בינתיים בוא נלך הביתה."

המוכר המשיך לחייך ולא לזוז כמעט, ואנחנו יצאנו מהחנות, עברנו ליד החתול הצולע והפח השבור, עלינו במדרגות האבן השחוקות, חלפנו על פני הקיוסק של הפוזל שמוכר את המיץ הכי טעים בעולם, פנינו שמאלה ויצאנו מהסמטה הצרה לרחבה מוארת עם דוכני אוכל וחנויות של מותגים, ביניהם בלטה חנות אחת חדשה שנפתחה לפני כמה ימים.

מוכרת צעירה סידרה על מדפים את המשלוח האחרון של אשליות שהגיע באותו בוקר. אשליות נוצצות ומבריקות, חלקן עטופות באריזות צבעוניות ומזמינות והכל מוצג לראווה. אין כאן חדר סודי וחשוך, אין לקוחות קבועים ומי שרוצה יכול לקנות מכל הבא ליד, אפילו שהמחירים כאן יחסית גבוהים והאשליות בדרך כלל מתנפצות לרסיסים תוך זמן קצר.

"רוצה משהו?" שאלה אימא כשראתה שאני מציץ לתוך החנות.

"לא, אני מעדיף חלומות" אמרתי "חלומות מחזיקים מעמד יותר זמן, אבל גלידה לא אכפת לי לקבל..."

©   כל הזכויות לרשומה זו שמורות לכותב הבלוגgilad2012 

ציור בהשראת הסיפור `סוד - פעם ראשונה`

תנו כפיים לשי שלום המוכשר 

שיצר את הציור בהשראת 

הסיפור `סוד - פעם ראשונה`