יום שלישי, 26 במאי 2015

איימה - פעם שישית

היא התיישבה עם חברתה שני שולחנות ממני. שיער ג'ינג'י אסוף בקוקו מהודק היטב. גופה הדקיק עטוף בחליפה בהירה ואופנתית שמבליטה את גזרתה החטובה. על כפות רגליה נעלי עור מבריקות כאילו זה עתה נשלפו מקופסה. ידיה עדינות וציפורניה מרוחות בלק ורוד בהיר, שמשתלב היטב עם גוון עורה. על שפתייה אודם תואם ועל פניה החלקות איפור כמעט בלתי מורגש, למראה בריא וטבעי.
יש לה עיניים ירוקות מוסתרות מעט מאחורי משקפיים בעלי מסגרת שקופה. בהחלט רואים שהקדישה זמן למראה החיצוני ואכן התוצאה די קלאסית ומתוחכמת משהו.
על מושב לידה מונח תיק מנהלים מהודר. התיק חצי פתוח ומתוכו מציצים מסמכים שונים וקלסרים צבעוניים.
בזמן שחברתה הלכה להביא את ההזמנה היא הרימה עיתון שנשכח על שולחן סמוך. העיפה מבט מהיר בכותרת הראשית. דפדפה קלות בין דפיו המקומטים והחזירה למקום. אחר כך שלפה טאבלט משוכלל, רשמה דבר מה ביומן, הדקה שוב את הקוקו ומתחה הג'אקט. כל תנועה שלה משדרת סטייל, איכות, ייצוגיות.
ואז חזרה החברה עם צלחת של קרואסונים, בורקסים וכמה מאפים שלא זיהיתי.
נו טוב, מה אגיד לכם. כנראה שהיתה לה נפילת סוכר או משהו דומה, כי אחרת אין שום הסבר הגיוני למה שקרה שם. תוך פחות מעשרים שניות חצי מכמות המאפים חוסלו, משאירים פירורים עצובים כעדות מרה למה שהתרחש. החצי השני של מה שנותר ניסה לנוס על נפשו בזמן שהייצוגית בלעה את הקפה בלגימה אחת כמעט. לא היה כל סיכוי וגם החלק הזה חוסל תוך זמן קצר ביותר. מאותו רגע היא כאילו קיבלה כוחות חדשים ופתחה את פיה. בקול גבוה וצורם שהזכיר לי קצת חריקה של בלמי משאית במדרון תלול, התחילה בתיאור מעלליה באיזו מסיבה מלפני שבוע. לא הצלחתי להבין על מה בדיוק דיברה בגלל חירשות זמנית שנגרמה לי עם תחילת דיבורה.
נראה היה שחברתה לא מתרגשת מהעניין, היא כבר מכירה היטב את התופעה ורק ישבה מולה, הנהנה בראשה וליקטה מהפירורים הבודדים שנחו מפוזרים ומובסים על השולחן ביניהן.
קולה של האיכותית המשיך לצבור תאוצה. בשלב זה היא כבר הפסיקה להשתמש בסימני פיסוק ושמרה על רצף של מלל הולך וגובר.
כמה מיושבי בית הקפה התעלפו. אחרים חשו בחילה וניסו לכסות את האוזניים. מלצרית רצה מבעד לדלת, נתקלה בסועד ששכב שם ללא הכרה ונמרחה על המדרכה שעליה עמדו עוברי אורח סקרנים. ממשרדים סמוכים ירדו אנשים לבדוק מה מקור הרעש. מול בית הקפה נוצר פקק תנועה ובשמיים מעל חלף מטוס, בתוכו תיירים ממדינה אירופית כלשהי וקבוצה של נוצרים אוהבי ישראל שדרשו מהטייס לעשות מיד פניה ולשוב חזרה למדינתם, כי מסוכן כאן מאוד.
אני שונא אנשים שצועקים במרחב הציבורי בחוסר אכפתיות מופגנת. גם בפרטי אני לא מת עליהם, אבל פחות מפריע לי מה שהם עושים בין כותלי ביתם, רחוק ממני. כאן זה כבר סיפור אחר וחייבים לחוקק תקנה שתגביל את רמת הדציבלים במקומות ציבוריים. מי שיחרוג מהנורמה שתיקבע יחושמל אוטומטית. בכל פינה יוצבו עמודים ועליהם מכשירי מדידה מיוחדים שיזהו את מקור ההפרעה, יחשבו את עוצמתה ויגיבו בהתאם עם קרן לייזר. אבל עד שימציאו את הפטנט המיוחל החלטתי לעזוב את בית הקפה כל עוד לא נגרם לי נזק בלתי הפיך ולכן מיד כשהגיעו כוחות הביטחון פילסתי את דרכי החוצה. אחרי כמה דקות מצאתי מקום אחר, נחמד ושקט. גם האוכל נראה לא רע. אבל ממש לפני שהספקתי להזמין דבר מה נכנסו שתי חברות כשאחת מהן עם קוקו אסוף ומהודק היטב, חליפה בהירה ואופנתית, נעלי עור, תיק מנהלים מהודר וכל היתר. דומה מאוד לאסון מבית הקפה הקודם.
בלי לחשוב פעמיים קמתי וברחתי משם כל עוד נפשי בי. מה אני צריך את כל הבלגן הזה שוב.

©   כל הזכויות לרשומה זו שמורות לכותב הבלוגgilad2012 

אין תגובות:

פרסום תגובה