יום ראשון, 1 במרץ 2015

תקווה - פעם חמישית

איזה תור, פשוט לא להאמין. מלא מכוניות עומדות זו אחר זו. שיירה אין סופית של קוביות בשלל צורות וצבעים, צמאות למעט נוזל חייהן - הדלק. 
כולם ממתינים, אף אחד לא מתקדם כמעט. מדי כמה דקות יש תזוזה קלה. מנועים מתעוררים משנתם, נוהמים בחוסר חשק, מגלגלים את קופסאות המתכת כמה צעדים ומיד שבים לתרדמתם. הסוף לא נראה באופק.
בחדשות אמרו שהלילה בחצות יעלו המחירים. יותר מזה לא היה צריך. ניתן האות לצאת ולהסתער על היעד. תוך זמן קצר מרגע ההודעה הדרמטית התמלאו התחנות. 
מי שלא שמע על ההתייקרות יכול היה לחשוב שמחלקים כאן משהו בחינם. אבל לפי מצב העניינים נראה שרוב העם נחשף למידע ועכשיו תקוע בפקק עם תקווה קלושה לחסוך כמה שקלים, לפני שיגמר הדלק או שתגיעה שעת חצות.
בצדי הדרך פוסעים אלה שנואשו מלשבת מאחורי הגה ללא מעש. כשבידיהם ג'ריקנים, בקבוקים ריקים או כל כלי כיבול אפשרי אחר, עושים המיואשים את דרכם לעבר התחנה הקרובה, בשורה ארוכה וחרישית. פה ושם דולקות מדורות קטנות ולידם אלה שעייפו מההליכה המפרכת. נדמה כאילו הכל נלקח מתוך סרט אסונות עתיר תקציב ורווי אפקטים. המוני פליטים ששרדו את השואה האטומית או אסון טבע גדול ממדים, כמו שרק בהוליווד יודעים לעשות ונראים כמו עדר אבוד ללא מנהיג, ללא עתיד, ללא דלק, רק לעבור עוד יום.
ככל שחולף הזמן והדקות זוחלות לאט אבל בטוח לכיוון חצות עולה מדד הלחץ. סבלנות הולכת ופוקעת. המצב מתדרדר במהירות ואפשר להבחין בסימנים ברורים של איבוד עשתונות. צפירות עצבניות, צעקות, דחיפות ומהלומות. מדי פעם נשמע קול זכוכית נשברת. אפילו ניידת משטרה עם שלושה שוטרים שהגיעו למקום לא מצליחים להשתלט על הבלגן. המצב נפיץ ואם לא יעשה דבר מה בנידון ומהיר יקרה כאן אסון אמתי. 
אני משתדל להתרחק ממצבים כאלה, לבחון את המתרחש מהצד, לתעד אם אפשר, כמו שאני עושה עכשיו. בקיצור לא להיות חלק מהעדר. לא לפעול בלי לחשוב, בצורה אוטומטית, בגלל שכולם עושים כך. לא להיגרר אחרי ההמון. להישאר נאמן לעצמי, לאינדיבידואל, לייחודיות. 
ועכשיו תסלחו לי, הגיע תורי לתדלק. לא, לא בשביל לחסוך כמה שקלים, זה רק כדי שאוכל להתרחק מהעדר בשביל לשמור על האינדיבידואליות...


©   כל הזכויות לרשומה זו שמורות לכותב הבלוגgilad2012 


אין תגובות:

פרסום תגובה