יום אחד בלי שהתכוננת, ללא התראה מוקדמת או כל סימן אחר שיעיד על הבאות, כאב חד, כמו של סכין קצבים גדולה, מפלח את החזה. כאב שורף, בוער מבפנים שמותיר אותך בהלם, בהפתעה גמורה ומשתק. אתה לא יכול לזוז, לצעוק, להזעיק עזרה. רק מחכה, מקווה שיעבור, שיגמר כבר הדבר ממנו כל כך חששת.
היית בטוח שלך זה לא יקרה לעולם, שאתה חזק, מוגן, שאותך זה לא יכול לתפוס.
שמעת סיפורים, קראת על מקרים דומים שקרו לאחרים, אבל כשזה מגיע ונוגע בך שום תיאור של מישהו אחר לא קרוב למה שאתה חווה באותו רגע קריטי וקטלני. לא יאמן.
אתה מוצא את עצמך שוכב חסר אונים. מסכם את חייך הקצרים, מה עשית ומה רצית עוד לעשות. חושב על כל מי שמכיר אותך ועל זה שלא הספקת להיפרד מאף אחד. והכאב, הכאב מערפל לך את החושים.
מבעד לעננה אתה מרגיש איך מרימים אותך בעדינות. אתה קל קמו נוצה, חסר משקל, רפוי וחלש. שומע דיבורים רחוקים, לחשושים, קולות של צחוק.
האם אתה בדרך לגן עדן?
אבל אז מנערים אותך ובלי מילה נוספת משליכים אותך לתוך ביצה טרופה. הופכים ומנערים ושוב מטביעים בתוך הצהוב ואז במעוף קצר ישר לתוך קערה עם פרורי לחם. הופכים וטפחים ושוב הופכים ולבסוף משליכים אותך לאמבט לוהט של שמן רותח.
מה אגיד לכם, אם יש גיהינום אז בטח הוא נראה כך.
ואם חשבתם שזה סופו של מסע העינויים, טעות בידכם. כדי להרוג סופית מניחים אותך על צלחת לצד פתיתים קטנים, צווחניים ומעצבנים שלא מפסיקים להתלונן. המפונקים האלה בקושי בושלו ויש להם עוד מה לומר. חצופים.
לו רק היה לידי פירה רגוע או לפחות צ'יפס נחמד, הייתי יכול לסיים את חיי בשקט.
מתוך ״יומנו של שניצל שנשאר בחיים כי הילד רצה רק נקניקיות...״
© כל הזכויות לרשומה זו שמורות לכותב הבלוגgilad2012
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה