יום שבת, 25 באוקטובר 2014

סוד - פעם שלישית

כל החיים אתה חי, עושה את הדברים הרגילים, ואז ברגע אחד הכל נחרב, נהרס, מתפורר ואתה היית בטוח שלך זה לא יכול לקרות.
ביום בו גיליתי שאני מאומץ חרב עלי עולמי. לא הבנתי מאיפה זה בא לי פתאום. כל השנים האלה נתנו לי להרגיש חלק מהמשפחה. תמיד דאגו לי, שיתפו אותי, היו איתי בשעת הצורך.
ארוחות משפחתיות כמעט בכל ערב, טיולים בשבתות או בחופשות בחודשי הקיץ החמים. בימים הקרים של החורף היינו מכורבלים תחת שמיכה בסלון, לוגמים שוקו או תה או מים ומכרסמים פופקורן או ביסקוויט או בייגלאך, יושבים מול שידור חוזר של תכנית משעממת בטלוויזיה, כשבחוץ הגשם דופק על חלונות ובפנים כולנו מאושרים עד הגג. לכן ברור מאליו שחשתי חלק טבעי ובלתי נפרד מהמשפחה.
אבל מסתבר שכולם ידעו על הסוד חוץ ממני. כל בני המשפחה, הסבים, הדודות והדודים ואפילו השכנים, כולם ידעו ולא אמרו מילה. אני רוצה להאמין שזה היה מתוך כוונה טובה כדי שלא אפגע.
ולא רק שכולם ידעו ולא גילו לי, הבנתי שיש לי אפילו שלושה אחים. אחד עובד בקרקס, השני בשמירה והשלישי סתם בטלן, שמעביר את זמנו בעיקר בלא לעשות כלום או ברדיפה אחר נקבות.
אז נכון, לפעמים הרגשתי קצת שונה, אולי לא לגמרי שייך. הייתי נמוך יותר משאר בני המשפחה, הייתי פרוותי יותר, אבל לא העליתי בדעתי ולו לרגע שאני בעצם לא כמוהם.
ערור היום בו נכנסתי הביתה מוקדם מהרגיל ושמעתי את השיחה. זחלתי מתחת למיטה וזקרתי את אוזניי. דמעות עלו בעיניי כשהבנתי שהאנשים הקרובים אלי ביותר החליטו להביא עוד כלב.
כל הגלגולים שעשיתי, כל הקפיצות וה'ארצה', הושטות היד, הכדורים או המקלות שרצתי לתפוס, כל המכתבים שהבאתי, אחרי שהברחתי את הדוור. כל הטיפולים והזריקות שנאלצתי לעבור ועוד דברים. קשה לי עכשיו לדבר על זה כי דמעות חונקות את גרוני, אבל כל אלה כנראה שכבר לא מספיקים להם יותר. הם רוצים דם חדש, צעיר יותר. הפודל עשה את שלו והפודל יכול כבר ללכת, אבל מה איתי, מה יהיה גורלי, האם אזרק לרחוב, האם אורדם על ידי וטרינר אזורי?
מה שבטוח – ל'תנו לחיות לחיות' אני לא הולך ויהי מה!

מתוך הספר "הב, הב טחה – סיפורו של כלב בן כלב" שעומד לצאת בקרוב לאור.


©   כל הזכויות לרשומה זו שמורות לכותב הבלוגgilad2012 

אין תגובות:

פרסום תגובה