יום ראשון, 26 באוקטובר 2014

אוכל - פעם שנייה

החומוס עשה הכל כדי שלא אחזיר אותו למקרר. כל מה שניסיתי לא עבד. דיברתי אל ליבו, ביקשתי יפה ובנימוס, התחננתי והפצרתי, אבל הוא בשלו, לא נכנס למקרר וזהו.
מקומו הטבעי הוא בין הגבינה הלבנה וסיר המרק. אין לי שום כוונה לפגוע בו או להעליב. אני לא אשים אותו למשל בתא עם הירקות או ליד הביצים, בכל זאת מדובר בחומוס, אבל עליו לדעת שמה שאני אומר כך צריך להיות.
זה עבד עם הכרוב ועם הרטבים, שלא הוציאו מילה כשהכנסתי אותם למקרר וכך יהיה עם החומוס, ירצה או לא. מה גם שמחוץ למקרר הוא עלול להתקלקל ולמצוא את עצמו בשקית זבל, ויש לו בכלל תעריך תפוגה רחוק מאוד, כך שכל העניין בסופו של דבר לטובתו. אבל לך תסביר בהגיון לחומוס. לכן מחוסר ברירה נאלצתי להפעיל כוח.
אני לא בן אדם אלים אבל כשיש צורך אני גם יודע להיות עקשן. אז בהתחלה הוא עוד הראה התנגדות וניסה עלי מניפולציות שונות. כשראה שזה לא עובד הוא עבר לאיומים וכשגם זה לא נענה מצדי פנה למניפולציה רגשית תוך שהוא מאיים בהתאבדות.
אבל לא אני זה שיכנע לסחיטותיו של ממרח כזה או אחר וכך בייאושו הרב קפץ החומוס מתוך ידי ונחת על הרצפה בחבטה אדירה, כשבדרך הוא מאבד חלק ניכר מתוכנו.
לאחר שאספתי את המפגע הסביבתי, הרמתי את מה שנשאר מהמסכן, הכנסתי למקרר וכיביתי עליו את האור. עוד יכולתי לשמוע אותו ממשיך לקטר, בזמן שעזבתי את המטבח מבלי להביט לאחור.
מה הוא בכלל חושב לעצמו? אני אוכל עשרים כמוהו לארוחת בוקר. טוב, לצהריים. בעצם לערב. נו לא חשוב מתי, העיקר שהבנתם את הרעיון.


©   כל הזכויות לרשומה זו שמורות לכותב הבלוגgilad2012 

אין תגובות:

פרסום תגובה