כל היום אני שומע
אומרים לי תיזהר מקרינה. קרינה פה קרינה שם. משגעים אותי כבר. לאן שאני פונה יש מישהו
שמזהיר אותי מפניה. ואני אומר יש סכנות בכל מקום. מה, לחצות כביש זה לא מסוכן?
לנסוע ברכב בדרך הערבה באמצע הלילה זה לגמרי בטוח? לאכול במסעדת פועלים מטונפת על
גבול יפו בת ים ולקבל קלקול קיבה זו לא התאבדות? אפילו בבית, מבצרו של האדם, גם שם
משהו עלול להשתחרר וליפול על הראש. בכל מקום מסוכן, אבל הם לא מפסיקים וממשיכים
להזהיר אותי מקרינה.
אני לא בן אדם פחדן
ולא מכל שטות עושה עניין. אני גם חושב שידע זה כוח. חשוב להכיר, להבין את הבעיה, לנתח
את המצב, כך אפשר להתכונן, להתמגן או לבנות אסטרטגיה כדי שברגע הצורך יהיו לי הכלים
הנכונים להתמודד עם הבעיה.
ידוע לי גם שיש
רשויות שמטפלות בדיוק בבעיה זו וניתן לפנות אליהן תמיד בשעת הצורך. אבל אני, אם
אני לא רואה במו עיניי קשה לי לקבל שקרינה יכולה להיות עד כדי כך מסוכנת. לכן יום
אחד החלטתי לבדוק את העניין בעצמי פנים אל פנים, כמו שאומרים, להתייצב מול הסכנה והלכתי
לראות אותה. היא עובדת בתור קופאית בסופר השכונתי. לפני כמה שנים הגיעה לארץ. עזבה
הכל, משפחה, חברים, את הכלב, ועלתה מברית המועצות, שם הייתה אלופה בהתאבקות חופשית
חמש פעמים רצופות.
שורשיה היהודיים משכו
אותה לארץ הקודש. גם כאן המשיכה להתאמן ואף לייצג אותנו ודי בכבוד. אבל כמו
ספורטאים רבים אחרים לא יכלה להתקיים רק ממלגות ומענקים אז להשלמת הכנסה החלה
לעבוד כקופאית.
ממבט ראשון היא לא
נראית מאיימת כל כך ומזווית אחת יש לה אפילו חן מסוים, אבל אם מתקרבים אליה מעט, בהחלט
ניתן להבחין בשרירי הידיים המפותחים למדי, תוצאה של הורמונים וחומרים אסורים
אחרים, ושפמפם קטן מתחת לאפה סולד.
עכשיו אני מבין למה כולם
מזהירים אותי מקרינה.
בשבוע הבא הסיפור
המלא על מרינה, ויש הרבה מה לספר עליה תאמינו לי. למשל על איך שהרסו לה את הצורה
ואחרי שיפוץ כללי היא לא חזרה לעצמה, וגם קצת על היאכטות שעוגנות בתוכה...
© כל הזכויות לרשומה זו שמורות לכותב הבלוגgilad2012
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה