שלמות - פעם שביעית

האנגלים האלה, עד שכבר קורה אצלם משהו, לא ערוכים כראוי.  

ממלכה שיודעת להמליך מלכים, לכבוש מדינות, לשלוט בכדורגל העולמי (טוב, לא בשנים האחרונות), שעוצרת את חייה לשעת תה וזוללת פיש אנד צ'יפס בעמידה בתום יום  עבודה, לא מוכנה לאירוע רב נפגעים כמו שקרה אמש בתיאטרון.

אז נכון שהיו שם מחלצים, מכבי אש, שוטרים. אבל ריבונו של עולם – אף לא כתב חדשות שמשדר מהשטח. מזל שהיה שם  פקיסטני שנקלע למקום במקרה והפך לעד ראיה יחיד לקריסת היציע. כך זכה האיש להיות מרואיין טלפוני בכל רשתות החדשות.

איזה בזיון, איזו בושה. אין ספק שהאנגלים האלה צריכים ללמוד מאתנו איך מסקרים אירוע. לנו זה לא היה קורה. אצלנו גם נפיחה קלה של חתול רחוב מוזנח ועזוב הופכת להילולה תקשורתית.

תוך שניות, לעיתים אף פחות מזה, כל גופי התקשורת הרלוונטיים פרוסים במקום. כתבים זריזים בהתלהבות ילדותית מטפסים על גגות ניידות השידור. צלמים פולשים לבתים סמוכים ומתמקמים על מרפסות וגגות, והכל כדי להביא לצופה מבט כולל ומקיף של הזירה.

מבזקי חדשות עם אותות מוזיקליים מפחידים וגרפיקה בצבעי מלחמה שהוכנה מבעוד מועד, מציפים את מסכי הטלוויזיה ובאולפנים נערכים מיטב פרשנים, דוברים ושאר כתבים, שהוזנקו למלא את זמן המסך.

"לחתול שלום" יסכמו בסופו של דבר את יום השידורים המיוחד.

"חייבים ועדת חקירה ממלכתית" יסכימו משתתפי הדיון.

אין ספק, אנו עולים בהרבה על ידידינו האנגלים. אבל אם הם רק יבקשו אפשר להלוות להם את אור הלר או ניר דבורי. אפילו את נוסבאום נשכיר להם לתקופה בלתי מוגבלת. כי אצלנו יודעים לסקר אירועים, כי אצלנו כל אירוע זה חוויה...

©   כל הזכויות לרשומה זו שמורות לכותב הבלוגgilad2012 

פריחה - פעם ראשונה

הייתה לי פריחה. יום אחד גיליתי אותה ממש במקרה. אפילו לא שמתי לב איך ומתי בדיוק היא השתלטה עלי. זה היה סיוט מהסרטים. כל מה שעשיתי כדי להיפטר ממנה לא צלח. עם מי לא דיברתי, עם מי לא התייעצתי, ביקשתי עזרה, טיפים, משהו, אבל הפריחה בשלה - לא הראתה כל סימן שהמצב הולך להשתפר. פריחה מעצבנת, מציקה, מגרדת, שלא יורדת מהגב, מהכתפיים, מהראש, מהנשמה. אבל חוץ מהעניין האסתטי היא פגעה לי גם באיכות החיים. התביישתי להראות את עצמי איתה בציבור או להזמין אנשים הביתה.

הימים חלפו, פריחתי ואני צמודים זה לזו, עד שערב אחד הגיעו מים עד נפש. הושבתי אותה מולי ואמרתי לה "לא עוד, לא עוד לקים מפוזרים בכל הבית, לא עוד אייל גולן וליאור נרקיס בקולי קולות וכמובן שלא עוד מועדוני לילה וחפלות רועשות בגינה הציבורית שמול הבית."

מיד אחר כך התחילו ריבים, ויכוחים אין סופיים, שתיקות רועמות. היה ברור שמערכת היחסים הזו מתקרבת לקיצה וזה רק עניין של זמן עד שניפרד סופית.

כמובן שהדבר לא התקבל יפה בעיניי בני משפחתה, שראו אותנו קושרים את חיינו לעד, ובעיקר בעיניי אחיה שהשתחרר כמה ימים קודם לכן מהכלא. אבל לבסוף עם פנס בעין, שן שבורה, שריטה עמוקה על זרוע שמאל וסדרה של בדיקות שכללו צילומים של צלעות וגולגולת, תם הסיוט.

הפריחה הלכה לדרכה ואני נשארתי עם מוסר השכל: מכל דבר אפשר ללמוד כי גם אם קשה או לא נעים, עם הרבה סבלנות, התמדה וטיפול רפואי נאות אפשר להיפטר מהפריחה ומכל מה שבא איתה.

נ.ב

תובנה שהגעתי אליה בעקבות תחקיר לסיפור הנ"ל: לפרחות לא קר בחורף.    

©   כל הזכויות לרשומה זו שמורות לכותב הבלוגgilad2012 

שגעון - פעם שישית

"הכרטיסים בקופה" אמרו לי "אין לך מה לדאוג, הם יחכו לך שם" הבטיחו בלי להניד עפעף וטרקו את הטלפון.

אני בדרך כלל לא מאמין לאנשים אבל הפעם לא יודע מה נכנס בי, נתתי לזה הזדמנות וכמו שחשדתי מלכתחילה הם לא עמדו במילה. שקרנים בני שקרנים. לך תסמוך על אנשים.

חודש ימים מראש הזמנתי את הכרטיסים, וידיתי שההזמנה נקלטה. אחרי שבוע בדקתי וגם התשלום ירד מהחשבון בבנק. אבל כרטיסים אין.

אז באתי בעצמי לקופה. בהתחלה לא היה קל. אין לכם מושג כמה זה קשה להתפלח לספארי באמצע הלילה. בסוף תפסתי קופה אחת ופתחתי אותה אבל לא מצאתי דבר. ואני בדקתי, תאמינו לי שבדקתי טוב טוב. רוקנתי את המעיים, מיששתי את הטחול ולחצתי על הקיבה, אפילו לתוך הגולגולת הצצתי אבל חוץ מגועל נפש לא היו שם הכרטיסים שלי.

התיישבתי עייף על הספסל מול הכלוב. הערב כבר לא אגיע להופעה של הפילהרמונית. חבל, כי אני מאוד אוהב קונצרטים של מוזיקה קלאסית. זה ממש מרומם את הנפש. עכשיו אני מלוכלך ורעב. אולי אלך לחטוף לי איזה משהו אכיל. מה שבטוח זה שבחיים אני לא מזמין יותר כרטיסים בטלפון.

©   כל הזכויות לרשומה זו שמורות לכותב הבלוגgilad2012

כאב - פעם שמינית

ראיתי את החדשות. מזעזע. חשכו עיניי. עד לאן עוד אפשר להגיע. כמה כאב, לחץ, ממש מציק ומצער שזה ככה.

בהתחלה עוד אמרתי 'אני אנסה' ובאמת שהייתי מוכן לנסות, מה כבר יכול להיות, כולה חדשות. אז ישבתי, פתחתי את הראש כמו שאומרים, נתתי הזדמנות, אבל תוך זמן קצר ביותר הבנתי שזה לא בשבילי.

לא מתחבר, לא מדבר אלי, שלא להזכיר את הצבעים הנוראיים -  כתום עם כחול ופס ירוק בצד. אז מה אם זה כמו של קבוצת כדורגל מברזיל. בעיניי זו זוועה. ולמרות שאני כן צריך חדשות, את אלה לא אנעל לעולם.

מזל שיש פתק החלפה. מחר על הבוקר אני בחנות, מחליף לסנדלים.

©   כל הזכויות לרשומה זו שמורות לכותב הבלוגgilad2012 

כאב - פעם שביעית

פעם היתה לנו שפה משותפת. אפילו לא היינו צריכים לדבר יותר מדי כדי להבין האחד את השני. מבט חטוף, חצי חיוך ושנינו בסנכרון מושלם. גם הלכנו לכל מקום יחד ולא פעם חלקנו את אותן תחושות, מחשבות או דעות, שלא לדבר על חוויות שזה לא המקום לפרט.  

אני יודע שלעיתים זה נראה מוזר בעיניי אנשים והיו כאלה שלטשו עיניים או הצביעו לכיוונינו, אבל לנו כל זה לא היה אכפת כל עוד נשארנו יחד.

עם הזמן אפילו נעשינו דומים זה לזה, ולא תמיד יכלו להבדיל בינינו, במיוחד באותם ימים שלבשנו בגדים זהים.

השנים עברו, גדלנו, התבגרנו. תחומי העניין השתנו והיחד שהיה נעים כל כך החל להעיק פה ושם. החיבור ההדוק בינינו הקשה עלינו להכיר אנשים אחרים, חברים חדשים ובעיקר בנות זוג. כך שהיה זה רק עניין של זמן עד שהוחלט על הפרדה.

הניתוח היה מסובך, סיפר לנו הרופא שניתח אותנו, אבל למרות שלא היה לו נסיון רב בהפרדה של תאומים סיאמיים הכל עבר בהצלחה.

עכשיו אין לנו שפה משותפת, יותר נכון יש לנו שפתיים עם צלקות. יחד עם זאת נשארנו בקשר. עבר משותף כמו שלנו אי אפשר למחוק בקלות. לאחרונה הקשר אפילו התחזק במיוחד אחרי שגילינו ששנינו סובלים מאותה רגל קרושה. אבל זה כבר סיפור אחר.

©   כל הזכויות לרשומה זו שמורות לכותב הבלוגgilad2012 

אוכל - פעם שישית

בלעתי זבוב. לא התכוונתי או תכננתי מראש לנהוג כך, באמת שלא. הוא פשוט היה בזמן ובמקום הלא נכון.

מה שקרה זה שהמסכן עמד על אדן החלון והביט החוצה לעבר חבריו שעפו בחופשיות ברגע שהוא כלוא מאחורי זכוכית. למעשה הוא כבר לא זכר מאיפה נכנס לתוך הבית, כך שלא היה לו כל סיכוי למצוא את הדרך חזרה. הוא רק זכר שנישא על גבי ענני ריח מגרה ונפלא של בשר מקולקל ופירות רקובים ונשאב פנימה בלי לחשוב פעמיים או לבדוק דרכי מילוט. הוא גם לא העלה בדעתו שחוסר האחריות הזה עלול לעלות לו בחייו.

לאחר ששבע, כשבטנו מלאה וראשו כבד מעייפות, ניסה לשווא לשחזר את צעדיו אך ללא הצלחה וכאמור, מה שנשאר לו למסכן זה לשבת חסר אונים על אדן החלון בייאוש ובגעגועים לעולם שבחוץ, שזה בעיקרון לא כל כך נורא, אלמלא למזלו הרע בדיוק באותה שניה חלפתי על פניו.

למען האמת הוא אפילו לא ערב לחיכי. טעמו היה שונה ממה שזכרתי. אולי בגלל שזמן רב לא נכנס לפי זבוב. גם הייתי בטוח שהתגברתי על הדחף, אבל התברר לי שמהרגלים ישנים קשה להיגמל, הרבה יותר קשה ממה שחשבתי ומה שלא אעשה אשאר במידה כזו או אחרת כפי שהייתי לפני שהכרתי את הנסיכה.

כבר מהרגע הראשון היא ניסתה לשנות אותי. מה ללבוש, מה לאכול, איך לדבר ועוד כל מיני שטויות של נסיכים, ואני בכלל לא ביקשתי ממנה שתנשק אותי. אז אם עכשיו אני נסיך זה לא אומר שאסור לי מדי פעם לתפוס איזה זבובון קטן אבל רק בתנאי שיהיה טעים ועסיסי יותר מזה של הבוקר.

©   כל הזכויות לרשומה זו שמורות לכותב הבלוגgilad2012 

כותב - פעם רביעית

אני משתדל לשמור על כושר. קם כל בוקר בשש, גם אם זה יוצא שבת או חג. לובש את האימונית. נועל את נעלי הספורט. עושה כמה מתיחות וחימום קל ומתחיל את האימון.

זה לא פשוט כמו שזה נראה. יש ימים שממש לא בא לי להתאמן או שאני עייף מדי והראש טרוד בדברים אחרים. אבל אני לא מוותר לעצמי כי כדי לשמור על כושר צריכים התמדה. אז אני מתחיל עם מילים קלות בנות הברה אחת או שתיים, שמות עצם ופועל וכמה שורשים. אחר כך אני עובר למילים כבדות יותר בעלות משמעות כפולה, אוקסימורונים, אונומטופיה וממשיך עם מושגים פילוסופיים וחידושי לשון. אחר כך אני מותח משפטים, מותח ממש עד כמה שאני יכול ולפני סוף האימון אני מפתח את הדמיון ומרחיב את ההשכלה ומסיים בכתיבה ארוכה, לעיתים פתלתלה או עם מכשולים בדרך או סתם נעימה, קלילה  ומשחררת.

אחרי האימון קל לי יותר לכתוב סיפורים, קצרים בעיקר, בשביל ארוכים צריכים כושר יותר טוב. אבל גם זה יגיע כי אני ממשיך להתאמן.

©   כל הזכויות לרשומה זו שמורות לכותב הבלוגgilad2012 

שתיקה - פעם שלישית

אני לא יכול לראות את הטקס מהר הרצל. קשה לי. אני מנסה אבל כל מה שאני עושה לא עוזר. פשוט לא מסוגל.

אני יודע שהאשם בי, האחריות למצב היא שלי ורק שלי, ועכשיו אין מה לעשות.

אז נכון שיש מעבר מהיר מדי מהעצבות של יום הזיכרון לשמחה של העצמאות, ונכון שאני שונא טקסים ואירועים המוניים, בעיקר כאלה שיש בהם סגידה לסמלים ודגלים, ונכון שאני לא מת על רקדנים שמתזזים ומחייכים כאילו אחז בהם דיבוק, כשברקע שיר מוקלט וחברי להקה צבאית מנסים לא לפספס את המלים, תוך שהם מענטזים כאילו נמצאים באירוויזיון, ונכון שאני גם לא משתגע על נאומים ארוכים ומשעממים של נציגי ציבור ובדיחות קרש של מנחים יבשים, ואני יודע שההפסד הוא רק שלי אם אפספס את הזיקוקים וקולות הנפץ שלהם. יחד עם זאת כל אלה לא היו אמורים להפריע לי לראות את הטקס, גם לא את הסרט שאחריו או את הדרבי בערוץ הספורט.  

נראה לי שבפעם הבאה אקשיב בקולה של אימא שאסור לשחק בסלון עם כדור.

שלכם

יוסי, ילד מוצלח.

©   כל הזכויות לרשומה זו שמורות לכותב הבלוגgilad2012 

גיבור - פעם ראשונה

די, נמאס. נמאס לי שאף אחד לא שם לב אלי, או גרוע מזה - לא מתייחס. אני לא איזו מפלצת, אין לי קרניים או ניבים חדים. לא עיניים יוקדות ואני לא יורק אש. אז נכון אני לא מושלם אבל לכל אחד יש מגרעות כאלה ואחרות ואני כמו כולם, בערך.

מה בסך הכל רוצה בן אדם, קצת יחס, מילה טובה פה ושם, כבוד מינימלי? לא בקשות מוגזמות לדעתי, אבל אני אין לי דבר מכל אלה. אני יכול לעבור ברחוב הומה אדם או בשוק, או בכל מקום אחר ואיש לא יתייחס אלי, כאילו הייתי רוח רפאים, כאילו אני אוויר.

פעם כולם ידעו מי אני. עשו כבוד, הייתי גיבור לאומי, דמות מוערכת ודוגמה. מקור לחיקוי והשראה לרבים. ספרים נכתבו עלי, על מעללי והשירות שעשיתי למען המולדת, גם מעבר לקווי האויב. נו טוב, הייתי אז צעיר ואפילו די נהניתי מהיכולת הזו שלי, אבל מאז שפרשתי נשארתי רק בלתי נראה וגם הראייה נחלשה כך שעכשיו אני בעיקר לא רואה ובלתי נראה.

שלכם

דני דין.

בית גיל הזהב.

©   כל הזכויות לרשומה זו שמורות לכותב הבלוגgilad2012

שגעון - פעם חמישית

לא מצאתי את האפיקומן. חיפשתי בכל הבית אפילו במקומות שלא הגיוני שיהיה שם. עברתי חדר אחר חדר, כשמאחורי פוסעים כמה מהאורחים שערכו ביניהם התערבות אם אמצא או לא. את חלקם הגדול של האורחים לא זיהיתי, את אלה שכן זיהיתי אני לא מחבב, במיוחד את אלה שבאים פעם בשנה בפסח לאכול לנו את הקניידלך והחרוסת ונעלמים שוב לשנה. והאפיקומן, כאילו בלעה אותו האדמה או אחד האורחים...

"נו ילד, מצאת משהו?" שמעתי פרצוף לא מוכר מאחוריי.

ילד עלק, אני כבר כמעט בן שמונה וחצי והוא אומר לי ילד. אם לא הייתי עסוק עכשיו הייתי מראה לו מה זה ילד...

מתחת למיטה ומאחורי הארון בחדר שינה של ההורים לא היה דבר, גם לא במקלחת ובשירותים. התנור שבמטבח היה ריק אבל מתחת למקרר מצאתי עשר אגורות, שרוך של נעל התעמלות ורבע פיתה יבשה. נראה שמישהו כאן התרשל עם הניקיון...

אז עשיתי ביעור חמץ מהיר שהשאיר סימן שחור על הקיר ותגובות נפעמות מצד האורחים. אבל אני מה אכפת לי, עלי למצוא את האפיקומן ויהי מה.

אבל איפה הוא יכול להיות?

אפילו בתוך הזקן של סבא חיפשתי וכשהדודה מפתח תקווה לא שמה לב מיששתי לה את הפאה, אבל אפיקומן אין.

מתחת לכרית של סבתא אי אפשר לבדוק. היא לא מרשה לאיש לגעת, שלא לדבר על להזיז אותה. אחרי שנים של ניסוי והטעיה היא הגיעה לזווית היחידה שמאפשרת לה לישון בשקט אחרת היא עייפה, עצבנית ורוטנת כל היום. אם מישהו יעז לגעת לה בכרית היא עלולה לרצוח אותו. לא שהיא כבר רצחה מישהו, אבל הפוטנציאל ישנו.

המשכתי להזיז דברים, להפוך כיסאות, להוריד תמונות מהקירות, לזרוק בגדים מהארונות וכשלא ראו בדקתי בתיקים של האורחים. כלום, שום דבר, נדה כמו שאמא אומרת וגורנישט כדברי סבא.

הבית שלבש פעם חג פשט אותו די מהר ונראה כמו אחרי הוריקן קטן. לכן פניתי לחניה, אולי זה שם, מתחבא לו במכונית החדשה של אבא או מונח ומחכה רק לי על אחד המדפים שבמחסן הכלים.

כעבור חמש דקות, כמה שריטות בידיים בגלל זכוכיות מנופצות וחור מרגיז במכנסיים מהפגוש שהתעקם, הבנתי שהאפיקומן לא במכונית. גם לא במחסן. מה שכן היה שם פטיש חמישה קילו שנשכח אצלנו אחרי השיפוץ שהיה בקיץ האחרון.

לאור הממצאים החדשים החלטתי לשנות אסטרטגיה ומיד כשחזרתי הביתה תקפתי את הקיר שבין הסלון למטבח, שהראה תחילה התנגדות קלה. אבל היום לא בונים כמו פעם ותוך שניות לא נותר מהקיר דבר חוץ מעננת אבק ושיעולים יבשים של האורחים שעוד לא הספיקו להימלט מהבית.

ראיתי את אבא ממשיך לשבת על מה שהייתה פעם כורסא. הוא נראה די משועשע, אולי בגלל ששתה את כל ארבעת הכוסות בבת אחת בתחילת הערב. אימא רק עמדה לצדו, נדנדה בראשה וצקצקה בלשונה.

"הילד לא בסדר" שמעתי את הדוד מעפולה ממלמל תוך שהוא מפלס את דרכו לכיוון הדלת. אז תקעתי לו מזלג בירך.

"נורא, מה זה ההתנהגות הברברית הזו" קראה הדודה מפתח תקווה. למזלה פספס הפטיש את רגלה השמאלית בכמה מילימטרים וניפץ ברעש גדול בלטה. יותר היא לא הוציאה הגה ונסה על נפשה, אוחזת בראשה כדי שהפאה לא תיפול.

הזזתי את הבלטה השבורה, הזזתי עוד אחת ועוד. כלום, ממש כלום. איזה עצבים.

מים החלו לזרום מאחד הצינורות שנפגע. היה לי ברור שאת האפיקומן כבר לא אמצא השנה וגם קיומו של הסדר לא בטוח, מה שגרם לי להרגיש קצת אשם. יצאתי החוצה לבקש סליחה מהאורחים. בתוך הבית קרסה התקרה ומחוצה לו מצאתי רק את אבא מעשן סיגריה ומתנדנד קלות. אימא עמדה לצדו, נדה בראשה וצקצקה בלשונה. האורחים לא נראו בשטח.  

"אמרתי לך לא להחביא את האפיקומן מתחת לכרית" שמעתי את סבא ממש מאחורי. סבתא חייכה ולא אמרה מילה.

נשבע לכם בשנה הבאה אני לא בורח מהמוסד. עם משפחה כזו אני לא עושה יותר סדר.

©   כל הזכויות לרשומה זו שמורות לכותב הבלוגgilad2012

תקווה - פעם שנייה

הוא בא, היה כאן כמה ימים ונעלם כלעומת שבא. את השפעות הביקור הקצר הזה נראה קרוב לוודאי בימים הקרובים. 

לכולם היה ברור שהוא יגיע בשלב זה או אחר. הסימנים לכך היו באוויר וכשהתברר מתי יקרה הדבר החלו ההכנות הקדחתניות. 

כשהגיע הרגע הגדול נראה היה שהמדינה כולה מדברת רק על זה. בכל הרשתות סיקרו בהרחבה ודיווחו על כל תנועה שלו, לעיתים בהגזמה. הוא פתח את מהדורות החדשות ואף אחד לא נשאר אדיש. כולם התרגשו והאמת גם אני. כן גם אני לא נשארתי אדיש והתרגשתי כמו כולם ואפילו יותר, כי היה לי קשה לנשום והזעתי כמו סוס במסלול מרוצים. 

בדרך כלל אירועים מעין אלה לא מזיזים לי, אבל הפעם לא הצלחתי לשלוט בכך. לכן במשך כל ביקורו לא יצאתי מהבית, הייתי שקוע בכורסא וצמוד למסך הטלוויזיה, עד שסוף כל סוף בישר החזאי התורן שהשרב הראשון של השנה נשבר. הביקור הקצר של מזג האוויר הקשה חלף. רוחות צפוניות סילקו את הדרומיות החמות שנשאו עמן את החול והאבק. השמיים התבהרו ולא נשאר כל סימן לסופה שהייתה כאן עד לפני שעה בערך. אפשר שוב לחזור ולנשום. 

אחר כך כתב שטח עם שיער פרוע בישר משדה התעופה שעם התייצבות מזג האוויר מטוסו של אובמה יכול להמריא. רק אז יצאתי מהבית.

©   כל הזכויות לרשומה זו שמורות לכותב הבלוגgilad2012 

שלמות - פעם שישית

איזה משחק מדהים היה אתמול. קצבי, מהיר ומדויק. מזמן לא נהניתי כל כך. השחקנים הספרדים כולם נתנו את הופעת חייהם כאילו חיכו רק לרגע זה ממש וכשהוא בא הם התפוצצו. מה לא היה שם. דרמה, מתח, עצבים, שמחה. תענוג, ממש תענוג. 

האמת לפני שהתיישבתי מול הטלויזיה הייתי בטוח שאתאכזב. היה לי ברור איך זה הולך להסתיים אבל מה שקרה בסופו של הפתיע וריתק אותי למסך למשך שעה וחצי.

אני חייב גם להודות שכל השחקנים היו במיטבם אבל היה שם אחד, שכחתי את שמו, משהו שמתחיל במ', שהתעלה מעל כולם. בחור נמוך, ללא כריזמה או נכוחות חזקה שנתן הצגה אדירה וסחף את כולם אחריו.

עד עכשיו לא ממש הכרתי את "ים של אהבה" וערוץ ויוה לא ממש ישב לי דרך קבע בשלט אבל ברגע שהתחיל הפרק לא קמתי מהספה. פשוט לא זזתי עד שעלו כותרות הסיום. הלוואי שיהיו עוד פרקים כאלה. ממש תענוג.

אהה נזכרתי, שמו של השחקן הוא מנואל, ויקטור מנואל.

אחר כך אשתי הביאה פיצוחים ובירה והעבירה לערוץ הספורט.

©   כל הזכויות לרשומה זו שמורות לכותב הבלוגgilad2012

כאב - פעם שישית

אני עייף, כל כך עייף שאין לי אפילו כוח לדבר. לא עצמתי עין כבר כמה ימים רצוף. גם השרירים כואבים לי נורא ונראה שאני הולך להתעלף בקרוב אם לא אשב לנוח קצת.

כשהייתי צעיר יכולתי בקלות להעביר ימים ולילות ללא שינה, ומאמץ כזה לא הזיז לי בכלל. אולי שריר תפוס פה ושם אבל לא יותר מזה. אבל עם חלוף השנים ובגילי המתקדם זה נעשה קשה יותר מיום ליום וכאב שמופיע לא עוזב מהר כמו פעם.

אני עייף, העיניים נעצמות והשכמות הורגות אותי. מאמץ הכי קטן מפלח כמו סכין. כל תנועה מקרינה כאב לגב ומשם עד הרגליים.

בכלל לא רציתי את הבלגן הזה. מבחינתי הייתי נשאר באותו מקום. שמיים כחולים, שמש נעימה, חול רך, מים זכים וטעימים ותולעים עסיסיות במיוחד. מה היה לי רע?

אבל כשהגיע הרגע וכולם התייצבו למסע מצאתי גם את עצמי ביניהם. עכשיו אין ברירה, אני חייב להמשיך, לשמור על המבנה ולדאוג שלא להישאר מאחור, לפחות עד שנגיע ליבשה. שם כבר אחליט אם אני ממשיך או נוטש את הלהקה.

מי בכלל המציא את כל העניין הזה של הנדודים. יותר פשוט לבנות קן ולפני שבא החורף להצטייד במה שצריך. אם קר מדי אז לא יוצאים החוצה כמה ימים, לא נורא.

אני חושב שזה מה שאעשה בשנה הבאה אבל קודם צריך להגיע ליבשה ונראה לי שאני  מאבד גובה וזה לא טוב...

©  כל הזכויות לרשומה זו שמורות לכותב הבלוגgilad2012

ים - פעם שלישית

רקסי מת. עכשיו עצוב לי והבית ריק בלעדיו.

רקסי לא היה יוצא דופן או מיוחד במינו. הוא לא היה חכם במיוחד. הוא לא יצר או השאיר אחריו מורשת לספר לדורות הבאים. הוא לא היה מהפכן, מורד, או מנהיג ואף פעם לא שחה נגד הזרם כמו שאומרים. אבל היה לו לב זהב. תמיד השתלב, הסתפק במועט והשתדל לא לפגוע באיש. הוא אפילו לא היה יפה. הוא היה סתם דג קטן שגר באקווריום ביתי פשוט. אבל הוא היה שלי.

אני זוכר את הטיולים שלנו בחצר. את השיחות הארוכות שבעקבותן הפכתי לצמחוני. כן רקסי ידע להקשיב. הוא לא קטע באמצע, לא התערב בדבריי, לא יעץ או שכנע ואפילו לא הביע או דעתו. חבר אמיתי.

רקסי היה קטן אבל עם אופי של כריש. קשוח, שורד אמיתי. הוא לעולם לא התלונן. לא ביקש אוכל או כל דבר אחר. ממש מילא פיו מים ושתק. איזו אצילות, איזה כבוד, כמה עצוב שהלך בטרם עת.

לא עוד טיולים בגינה, לא עוד שיחות נפש אל תוך הלילה. יותר לא אראה את עיניו הקטנות, פעורות לרווחה באימה, כשהייתי מרוקן את האקווריום הקטן ממים כשהוא בתוכו וממלא בחדשים כשעל פניו חסרות ההבעה ניכרת הקלה. גם אז הוא לא אמר מילה ושתק כמו דג.

עכשיו הוא נאסף אל אבותיו.

אז צא לדרכך האחרונה במימי האסלה גיבור, התערבל עם הזרם ושחה לך לים עדן של דגים.

יהי זכרך ברוך חבר קטן.

נ.ב

ההספד קצר כי יש לי משהו על האש.

רמז: הפסקתי להיות צמחוני.

©   כל הזכויות לרשומה זו שמורות לכותב הבלוגgilad2012

פחד- פעם ראשונה

אני לא מאמין יותר בעין רע, גם לא בחמסה, מלח, חתול שחור, יריקות וכל שאר השטויות הטפלות. אני גם לא מאמין יותר במכשפים, בקוראים בקפה, בפותחים בקלפים, ברואים בחגורה או בחוזים בכוכבים.

אני אפילו לא מפחד משדים ירוקים עם קרניים, עיניים יוקדות כלהבה ולשונות יורקות אש. גם לא מרוחות רפאים שעוברות דרך קירות, עושות קולות משונים ומטרידות אנשים תמימים שרק קנו את הבית. אני לא מפחד ממתים מהלכים אפורים ומכוערים או זומבים רקובים שרוצים רק לטרוף, או לנשוך ולהפוך כל דבר חי למת מהלך כמוהם. 

אני לא מפחד יותר לחצות בית קברות חשוך בליל חורף גשום וקר עם צלליות כהות שמדלגות ומרקדות בין המצבות. אני לא מפחד לעשות סיאנסים ולהעלות באוב. 

עכשיו אני לא מפחד מכלום. אבל פעם, כשהייתי בחיים, כן פחדתי. כי ככה זה בחיים.

©   כל הזכויות לרשומה זו שמורות לכותב הבלוגgilad2012 

אוכל - פעם חמישית

בקושי גמרתי את הצלחת השנייה. האמת כבר בראשונה הייתי די מלא ועוד ערב שלם לפניי. מאיפה יהיה לי מקום לכל זה?

אני בכלל לא זללן ואם לא רעב אז אין מצב שישכנעו אותי לאכול עוד. גם הפעם יכולתי להתנגד או לבקש שיעטפו לי כדי שאוכל יותר מאוחר, אבל נאמר לי במפורש שאם אני רוצה קינוח עלי לגמור את הכל עד הפרור האחרון.

ואני מאוד רוצה קינוח אז בלית ברירה סיימתי גם את הצלחת השנייה וכמו שביקשו לא השארתי אף פירור. עכשיו מגיע לי קינוח ובגדול. אני רק מקווה שהצלוחית תהיה טרייה ופריכה כמו שאני אוהב. גם לא אכפת לי אם יהיו עליה כמה עוגיות או פרי או כל דבר אחר שיטשטש קצת את הטעם של החרסינה.

©   כל הזכויות לרשומה זו שמורות לכותב הבלוגgilad2012 

העיקר הבריאות

בטח שמתם לב ש'התעללתי' לאחרונה בבית חולים איכילוב. אם מישהו נפגע אני מתנצל, מי שלא, מוזמן להיזכר 'ברגעי הקסם' 

ככה זה התחיל:
מאחורי וילון מספר 3 זוכה עם שבר באגן... 


רק לא לרדת מהפסים... 


אחר כך המשיך ב:

מבצע! כל מי שיגיע עם שבר יקבל צילום במתנה.

וגם: 

באיכילוב יש שירותים לאנשים פגועי ראש.

אחר כך היה: 

ביום בהיר אפשר לראות את הים (בקושי)

וגם: 

חלונות אדומים (וגבוהים)





ואז התחילו התובנות: 

זה כנראה מדבק. 80% מהעובדות באיכילוב (רופאות, אחיות, פקידות וכו׳) לובשות חלוק לבן ומגפיים. ממש מגיפה.

באיכילוב אפילו החיידקים מרגישים רע. 
(אחד שיודע)

באיכילוב אפילו הביוטיקה אנטי. 
(השני שיודע) 


ואז ראיתי ש: 

יכול להיות שבאיכילוב עדיין לא המציאו את הגלגל? 




והתלבטתי אם: 

לעשן או לא לעשן, זו השאלה... (שקספילטר)




והבנתי שיכול להיות שזה:

מה? איפה? לאן? איכילוב - הריאליטי החדש.


אבל מצאתי ש...

באיכילוב אפילו האינטרנט חולה.


וגם: 

באיכילוב כוססים (יותר מ) צפורניים.


ואפילו: 

באיכילוב אפילו האוכל נגעל מעצמו.
(אחד שטעם)


ואיך אפשר בלי פילוסופיה:

"יש חיידקים עם לב של אבן 
ויש אבנים עם לב חיידק"


או הבחנות דקות:

באיכילוב לא לכולם יש ראש על הכתפיים. 


באיכילוב אפילו הקטטר מקטר. 
(אחד שהתווכח) 

באיכילוב אפילו משאבות החמצן נחנקות. 
(אחד ששמע) 

באיכילוב אפילו שפעת חזירים כשרה.
(אחד שמשתעל)

באיכילוב פלסטיקה היא לא אומנות...
(אחד שמצייר)

באיכילוב אפילו הניורולוג עצבני.
(אחד שנפגע)

באיכילוב אפילו הדם בלחץ.
(אחד שנרגע)

באיכילוב אפילו הקלינאית לא מתקשרת.
(אחד שתיקשר)


והיה גם כיף: 

באיכילוב תופסים ראש בכירורגיה.
(אחד שתפס)

באיכילוב חוטפים שוק באורטופדיה.
(אחד שחטף)

באיכילוב האחיות אפילו לא קרובות משפחה.
(אחד שרחוק)


ולבסוף: 

"אתה יכול לצאת מאיכילוב אבל אתה לא יכול להוציא את
איכילוב ממך..."



העיקר הבריאות, כי לא בריא להיות חולה... 

שלמות - פעם חמישית

אני אוהב חיות, חלק יותר וחלק פחות אבל בעיקרון אני אוהב את כל החיות, כמעט. הרי איך אפשר שלא להתפעל מהיופי והמגוון שהטבע יצר. כל כך הרבה סוגים, זנים ומינים שונים ומשונים. לכל אחד חלק חשוב בעולמינו. ממש שלמות.

רק בן אדם אטום וחסר רגשות יישאר אדיש מול היצורים המופלאים ואני לא כזה. אותי מרגשת ציפור עפה בשמיים, עולה ויורדת בקלילות ובחן, או סוס דוהר בשדה, חופשי ומאושר או אפילו כלבלב קטן ושובב שרץ להביא את המקל ולא מתעייף. כן, אני לא מתבייש להיות רגשן ולהודות שאני אוהב את כל החיות במידה כזו או אחרת ותאמינו לי טעמתי כמעט את כולן.

אבל הכי הכי אני אוהב פרגית בלאפה עם צ'יפס וסלט וחמוצים בצד, כמו זו שאני קונה כל שישי ב'עווזי.'

הם כבר מכירים אותי ותמיד מכינים לי את השיפוד הכי טרי והכי גדול שיש כי הם יודעים כמה אני אוהב חיות, את כל החיות כמעט.

מיומנו של צמחוני בדימוס.

©   כל הזכויות לרשומה זו שמורות לכותב הבלוגgilad2012