אני
עייף, כל כך עייף שאין לי אפילו כוח לדבר. לא עצמתי עין כבר כמה ימים רצוף. גם השרירים
כואבים לי נורא ונראה שאני הולך להתעלף בקרוב אם לא אשב לנוח קצת.
כשהייתי
צעיר יכולתי בקלות להעביר ימים ולילות ללא שינה, ומאמץ כזה לא הזיז לי בכלל. אולי
שריר תפוס פה ושם אבל לא יותר מזה. אבל עם חלוף השנים ובגילי המתקדם זה נעשה קשה
יותר מיום ליום וכאב שמופיע לא עוזב מהר כמו פעם.
אני
עייף, העיניים נעצמות והשכמות הורגות אותי. מאמץ הכי קטן מפלח כמו סכין. כל תנועה
מקרינה כאב לגב ומשם עד הרגליים.
בכלל
לא רציתי את הבלגן הזה. מבחינתי הייתי נשאר באותו מקום. שמיים כחולים, שמש נעימה,
חול רך, מים זכים וטעימים ותולעים עסיסיות במיוחד. מה היה לי רע?
אבל
כשהגיע הרגע וכולם התייצבו למסע מצאתי גם את עצמי ביניהם. עכשיו אין ברירה, אני
חייב להמשיך, לשמור על המבנה ולדאוג שלא להישאר מאחור, לפחות עד שנגיע ליבשה. שם
כבר אחליט אם אני ממשיך או נוטש את הלהקה.
מי
בכלל המציא את כל העניין הזה של הנדודים. יותר פשוט לבנות קן ולפני שבא החורף להצטייד
במה שצריך. אם קר מדי אז לא יוצאים החוצה כמה ימים, לא נורא.
אני
חושב שזה מה שאעשה בשנה הבאה אבל קודם צריך להגיע ליבשה ונראה לי שאני מאבד גובה וזה לא טוב...
© כל הזכויות לרשומה זו שמורות לכותב הבלוגgilad2012
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה