יום ראשון, 31 במרץ 2013

גיבור - פעם ראשונה


די, נמאס. נמאס לי שאף אחד לא שם לב אלי, או גרוע מזה - לא מתייחס. אני לא איזו מפלצת, אין לי קרניים או ניבים חדים. לא עיניים יוקדות ואני לא יורק אש. אז נכון אני לא מושלם אבל לכל אחד יש מגרעות כאלה ואחרות ואני כמו כולם, בערך.
מה בסך הכל רוצה בן אדם, קצת יחס, מילה טובה פה ושם, כבוד מינימלי? לא בקשות מוגזמות לדעתי, אבל אני אין לי דבר מכל אלה. אני יכול לעבור ברחוב הומה אדם או בשוק, או בכל מקום אחר ואיש לא יתייחס אלי, כאילו הייתי רוח רפאים, כאילו אני אוויר.
פעם כולם ידעו מי אני. עשו כבוד, הייתי גיבור לאומי, דמות מוערכת ודוגמה. מקור לחיקוי והשראה לרבים. ספרים נכתבו עלי, על מעללי והשירות שעשיתי למען המולדת, גם מעבר לקווי האויב. נו טוב, הייתי אז צעיר ואפילו די נהניתי מהיכולת הזו שלי, אבל מאז שפרשתי נשארתי רק בלתי נראה וגם הראייה נחלשה כך שעכשיו אני בעיקר לא רואה ובלתי נראה.

שלכם
דני דין.
בית גיל הזהב.

©   כל הזכויות לרשומה זו שמורות לכותב הבלוגgilad2012

אין תגובות:

פרסום תגובה