יום חמישי, 28 במרץ 2013

שגעון - פעם חמישית


לא מצאתי את האפיקומן. חיפשתי בכל הבית אפילו במקומות שלא הגיוני שיהיה שם. עברתי חדר אחר חדר, כשמאחורי פוסעים כמה מהאורחים שערכו ביניהם התערבות אם אמצא או לא. את חלקם הגדול של האורחים לא זיהיתי, את אלה שכן זיהיתי אני לא מחבב, במיוחד את אלה שבאים פעם בשנה בפסח לאכול לנו את הקניידלך והחרוסת ונעלמים שוב לשנה. והאפיקומן, כאילו בלעה אותו האדמה או אחד האורחים...
"נו ילד, מצאת משהו?" שמעתי פרצוף לא מוכר מאחוריי.
ילד עלק, אני כבר כמעט בן שמונה וחצי והוא אומר לי ילד. אם לא הייתי עסוק עכשיו הייתי מראה לו מה זה ילד...
מתחת למיטה ומאחורי הארון בחדר שינה של ההורים לא היה דבר, גם לא במקלחת ובשירותים. התנור שבמטבח היה ריק אבל מתחת למקרר מצאתי עשר אגורות, שרוך של נעל התעמלות ורבע פיתה יבשה. נראה שמישהו כאן התרשל עם הניקיון...
אז עשיתי ביעור חמץ מהיר שהשאיר סימן שחור על הקיר ותגובות נפעמות מצד האורחים. אבל אני מה אכפת לי, עלי למצוא את האפיקומן ויהי מה.
אבל איפה הוא יכול להיות?
אפילו בתוך הזקן של סבא חיפשתי וכשהדודה מפתח תקווה לא שמה לב מיששתי לה את הפאה, אבל אפיקומן אין.
מתחת לכרית של סבתא אי אפשר לבדוק. היא לא מרשה לאיש לגעת, שלא לדבר על להזיז אותה. אחרי שנים של ניסוי והטעיה היא הגיעה לזווית היחידה שמאפשרת לה לישון בשקט אחרת היא עייפה, עצבנית ורוטנת כל היום. אם מישהו יעז לגעת לה בכרית היא עלולה לרצוח אותו. לא שהיא כבר רצחה מישהו, אבל הפוטנציאל ישנו.
המשכתי להזיז דברים, להפוך כיסאות, להוריד תמונות מהקירות, לזרוק בגדים מהארונות וכשלא ראו בדקתי בתיקים של האורחים. כלום, שום דבר, נדה כמו שאמא אומרת וגורנישט כדברי סבא.
הבית שלבש פעם חג פשט אותו די מהר ונראה כמו אחרי הוריקן קטן. לכן פניתי לחניה, אולי זה שם, מתחבא לו במכונית החדשה של אבא או מונח ומחכה רק לי על אחד המדפים שבמחסן הכלים.
כעבור חמש דקות, כמה שריטות בידיים בגלל זכוכיות מנופצות וחור מרגיז במכנסיים מהפגוש שהתעקם, הבנתי שהאפיקומן לא במכונית. גם לא במחסן. מה שכן היה שם פטיש חמישה קילו שנשכח אצלנו אחרי השיפוץ שהיה בקיץ האחרון.
לאור הממצאים החדשים החלטתי לשנות אסטרטגיה ומיד כשחזרתי הביתה תקפתי את הקיר שבין הסלון למטבח, שהראה תחילה התנגדות קלה. אבל היום לא בונים כמו פעם ותוך שניות לא נותר מהקיר דבר חוץ מעננת אבק ושיעולים יבשים של האורחים שעוד לא הספיקו להימלט מהבית.
ראיתי את אבא ממשיך לשבת על מה שהייתה פעם כורסא. הוא נראה די משועשע, אולי בגלל ששתה את כל ארבעת הכוסות בבת אחת בתחילת הערב. אימא רק עמדה לצדו, נדנדה בראשה וצקצקה בלשונה.
"הילד לא בסדר" שמעתי את הדוד מעפולה ממלמל תוך שהוא מפלס את דרכו לכיוון הדלת. אז תקעתי לו מזלג בירך.
"נורא, מה זה ההתנהגות הברברית הזו" קראה הדודה מפתח תקווה. למזלה פספס הפטיש את רגלה השמאלית בכמה מילימטרים וניפץ ברעש גדול בלטה. יותר היא לא הוציאה הגה ונסה על נפשה, אוחזת בראשה כדי שהפאה לא תיפול.
הזזתי את הבלטה השבורה, הזזתי עוד אחת ועוד. כלום, ממש כלום. איזה עצבים.
מים החלו לזרום מאחד הצינורות שנפגע. היה לי ברור שאת האפיקומן כבר לא אמצא השנה וגם קיומו של הסדר לא בטוח, מה שגרם לי להרגיש קצת אשם. יצאתי החוצה לבקש סליחה מהאורחים. בתוך הבית קרסה התקרה ומחוצה לו מצאתי רק את אבא מעשן סיגריה ומתנדנד קלות. אימא עמדה לצדו, נדה בראשה וצקצקה בלשונה. האורחים לא נראו בשטח.  
"אמרתי לך לא להחביא את האפיקומן מתחת לכרית" שמעתי את סבא ממש מאחורי. סבתא חייכה ולא אמרה מילה.
נשבע לכם בשנה הבאה אני לא בורח מהמוסד. עם משפחה כזו אני לא עושה יותר סדר.

©   כל הזכויות לרשומה זו שמורות לכותב הבלוגgilad2012

אין תגובות:

פרסום תגובה