אני
לא יכול לראות את הטקס מהר הרצל. קשה לי. אני מנסה אבל כל מה שאני עושה לא עוזר.
פשוט לא מסוגל.
אני
יודע שהאשם בי, האחריות למצב היא שלי ורק שלי, ועכשיו אין מה לעשות.
אז
נכון שיש מעבר מהיר מדי מהעצבות של יום הזיכרון לשמחה של העצמאות, ונכון שאני שונא
טקסים ואירועים המוניים, בעיקר כאלה שיש בהם סגידה לסמלים ודגלים, ונכון שאני לא
מת על רקדנים שמתזזים ומחייכים כאילו אחז בהם דיבוק, כשברקע שיר מוקלט וחברי להקה צבאית
מנסים לא לפספס את המלים, תוך שהם מענטזים כאילו נמצאים באירוויזיון, ונכון שאני גם
לא משתגע על נאומים ארוכים ומשעממים של נציגי ציבור ובדיחות קרש של מנחים יבשים,
ואני יודע שההפסד הוא רק שלי אם אפספס את הזיקוקים וקולות הנפץ שלהם. יחד עם זאת
כל אלה לא היו אמורים להפריע לי לראות את הטקס, גם לא את הסרט שאחריו או את הדרבי
בערוץ הספורט.
נראה
לי שבפעם הבאה אקשיב בקולה של אימא שאסור לשחק בסלון עם כדור.
שלכם
יוסי,
ילד מוצלח.
© כל הזכויות לרשומה זו שמורות לכותב הבלוגgilad2012
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה