דמעות - פעם שלישית

התעוררתי עם סכין בגב. כנראה שאיבדתי את ההכרה כי לא זכרתי דבר מהאירוע. 

אף פעם לא העליתי בדעתי שזה מה שעלול לקרות לי. נכון, לקחתי על עצמי מדי פעם סיכונים, גם כאלה שהיו לעיתים מאוד קיצוניים, כמו קרבות רחוב או מעשי אלימות אחרים. אבל לקבל סכין בגב ודווקא מהקרובים אלי, זאת לא לקחתי בחשבון. 

לאורך ההיסטוריה יש מלא סיפורים על חיים שקופחו מידי חברים שבגדו, חיילים נאמנים שהפנו עורף למפקדיהם, עובדים מסורים שזיהו הזדמנות להשלטת על העסק, תוך סילוקו של המנהל, מתנקשים על רקע דתי, רעיוני, נקמני או פסיכוטי ועוד דוגמאות לרוב. אבל רק כשזה נוגע בך, ועוד מצד מכריי, אתה מבין את גודל הבגידה. עצוב שזה המצב. דמעות של כאב אבל בעיקר של עלבון חונקות את גרוני. 

אני חייב לציין שהאחראים כאן לקחו בחשבון אפשרות שדבר כזה עלול לקרות מתישהו ולזכותם יאמר שנעשו הכנות מראש כדי לפחות לנסות ולמנוע ככל הניתן את האלימות. הפרידו בין המחנות ועוד אמצעים גלויים או סמויים.

לצערי גיליתי על בשרי שכל מה שנעשה לא הספיק והתעוררתי עם סכין בגב. 

מתוך "יומנו של מזלג".

בפרק הבא: סיפורה של כפית שסובלת מסחרחורות.

©   כל הזכויות לרשימה זו שמורות לכותב הבלוגgilad2012 

דמעות - פעם שנייה

קיבלתי מלא כדורים. בחיים לא חשבתי שאצטרך כל כך הרבה. כדורים בכל מני צבעים וצורות. לבנים, כחולים, צהבהבים או ירוקים. כדורים גדולים, קטנים או קטנים מאוד. מאורכים, ביצתיים או עגולים. שטוחים, שמנמנים, מחוספסים או חלקים. בעלי שמות ארוכים, קצרים, מסובכים, פשוטים, מתחכמים או מטופשים. כל כדור למחלה אחרת. כל אחד ותפקידו לטפל בסימפטום כזה או אחר. לרפא, לתחזק או להגן על גוף חולה.

היה לי ברור שאקבל תרופות אבל לא תיארתי לעצמי שזו תהיה הכמות. 

אני בכלל נגד זה ולא ממש אוהב כדורים. במידת הצורך אעדיף קודם כל לנסות להתגבר לבד. אם אין ברירה אלך על משהו לא קונבנציונלי, הומיאופתי או תוספי מזון ורק במקרים קיצוניים כמו הנוכחי, וכדי שהעסק 'ימשיך לתפקד', אסכים לקחת את כל מה שהביאו לי. 

אז עכשיו אני מוצף בתרופות וכבר הודיעו לי שאקבל עוד בימים הקרובים, שיהיה במלאי ולא יחסר פתאום. אני חושב שאין לי אפילו מקום לכול הקופסאות. מכה רצינית.

מזל שאני מרגיש היום טוב ויכולתי לבוא לעבודה. לבכות ולהתלונן לא יקדם אותי לשום מקום ודמעות לא יעזרו במקרה הזה. הרי מישהו צריך לעשות את העבודה השחורה ולסדר את כל הסחורה על המדפים. רציתי בית מרקחת וזה חלק מהעניין. אם הייתי פותח חנות בגדים או נעליים או אפילו דוכן אביזרים לסלולרים, שכל כך נפוץ בימים אלה, אולי היה לי קל יותר. אבל רציתי בית מרקחת, רציתי להיות שונה. אז זה מה יש...

© כל הזכויות לרשומה זו שמורות לכותב הבלוגgilad2012

רכבת - פעם ראשונה

בדרך לירושלים, מצד ימין, איפה שנמצא היום אזור תעשייה גדול, יש מפעל קטן שמייצר עשן רכבות. עשן לבן, מסולסל וסמיך כמו של פעם.

לא הרבה מכירים את המקום, אבל אז, לפני שנים, לפני שבנו רכבות חשמליות בלי ארובות, שמו של המפעל דהר לפניו. מכל רחבי תבל כמעט הגיעו הזמנות לעשן נקי, טהור ואמיתי והמפעל הקטן בקושי הצליח לעמוד בהספק. מאז עברו הרבה מסילות מתחת לקרונות. הכל הפך לחשמלי וההזמנות פסקו. 

גיליתי את המקום ממש במקרה. יום אחד עליתי לירושלים. לא שהיה לי מה לעשות שם. סתם ככה, החלטה של רגע ספונטאני ומצאתי את עצמי נוסע בכביש מספר אחד. 

היה זה יום בהיר ושמשי. מכוניתי הישנה משכה בקושי בעליות, כמו סוסה זקנה ונאמנה שהובילה את העגלון המנומנם. ברדיו השמיעו שירים לא מוכרים. אבל זה כבר סיפור אחר ולכן אעשה פניית פרסה ואשוב לעניינינו. 

עם הזמן הדרך לבירה הורחבה ונוספו לה שני מסלולים רגילים ואחד מהיר. גם אזור התעשייה הישן שינה את פניו. עסקים רבים הוקמו במקום. מגדלי משרדים מבריקים צמחו לגובה ובתי חרושת משוכללים נמתחו לרוחב והמפעל הקטן שמייצר עשן רכבות לבן מסולסל וסמיך כמו של פעם, נבלע בתוך כל אלה.

אבל אם מאטים קצת, או יורדים לשוליים ועוצרים בצד, אפשר עדיין להבחין בארובה הדקה והארוכה, מסרבת להיכנע לתכתיבי הזמן וממשיכה לפלוט עשן של רכבות. למען המסורת, למען ההיסטוריה ולמען הדורות שלא הכירו קטרים ישנים שנסעו על פחם. 

לאחרונה שמעתי שליד המפעל הקטן שוכן בית מלאכה, בו מייצרים רהיטים ישנים בעיקר מעץ, בסגנון ויקטוריאני. מאחורי בית המלאכה ישנה מעבדה קצת הרוסה, שם מתקנים שואבי אבק ובחצר מאחור יש חדר סודי עם מכשיר מיוחד שיכול למחוק את הצבע מסרטים, כדי להפוך אותם לקלאסיים. 

יום אחד אסע לשם ואם תבטיחו לי לשמור סוד אולי אספר לכם בפעם הבאה מה ראיתי...

© כל הזכויות לרשומה זו שמורות לכותב הבלוגgilad2012

סליחה - פעם שלישית

איזה קשה היה כיפור השנה. ממש קשה. הרבה יותר משנים קודמות. תמיד זה עבר בקלות יחסית אבל כמו שהרגשתי הפעם, לא קרה לי מעולם.

ניסיתי לא לחשוב על זה יותר מדי, להתעלם, לא לספור כמה זמן עוד נשאר עד צאת החג. ויתרתי על כל פעילות גופנית לא הכרחית, כמו לצאת לצומת ולהסתובב עם כל השכונה הלוך ושוב, כמנהג המקומיים, שלא אתעייף יותר מדי. נשארתי בבית, במזגן. ניסיתי אפילו להירדם, שהשעות יעברו יותר מהר. כלום לא עזר. 

סיימתי לערוך חשבון נפש. פתרתי כמה תרגילים עם שני נעלמים. שיננתי את לוח הכפל, אפילו חישבתי מרחקים מכאן לכוכבים רחוקים בגלאקסיה. אבל הקושי נשאר. 

לקחתי ספר הרפתקאות, שכבר קראתי בעבר ותכננתי בהזדמנות ראשונה לחזור אליו. לא הצלחתי להתרכז. הדלקתי מחשב וכתבתי סיפור קצר וחמשיר וכמה בדיחות, שבהתחלה הצחיקו אותי ואחר כך הרבה פחות. גם זה לא הועיל.

אז ראיתי מלא סדרות שהורדתי מאינטרנט לפני כמה ימים ושלושה סרטים ללא תרגום שמצאתי בערוצים זרים. נכון, גם זה לא עזר והקושי רק הלך והתגבר. 

בכל יום כיפור היו רגעים כאלה אבל לא כמו השנה. אולי זה בגלל מזג האוויר החם מהרגיל. אולי הגיל עושה את שלו והמערכות בגוף פועלות אחרת מבעבר. בחיי שאני לא מבין מה הסיבה לכך וזה רק הוסיף לתסכול והקשה עוד יותר, בעיקר בשעות האחרונות. 

השמש החלה לשקוע וחשתי חולשה, מלווה בסחרחורת. הייתי חייב לשכב, לנשום, להירגע ולאסוף את עצמי מחדש. עוד מעט זה ייגמר, אפשר כבר לראות את הסוף, של החג אני מתכוון. 

אחרי שהתאוששתי מעט שתיתי כוס מים ואחר כך קפה ועוגה קטנה וכריך עם פסטרמה ומיץ תפוזים סחוט וטרי שמצאתי במקרר. ככה למעשה החזקתי מעמד עד הסוף. 

לסיכומו של עניין. למרות כל הקשיים, הצלחתי לא לצום. אבל בפעם הבאה נראה לי שיהיה הרבה יותר פשוט וקל לצום כמו כולם. 

.

© כל הזכויות לרשומה זו שמורות לכותב הבלוגgilad2012

שגעון - פעם שמינית

אני בחור מדליק, כולם אומרים לי את זה. כל מי שמכיר אותי וגם כאלה שלא, שרק שמעו עלי, כולם פה אחד אומרים ככה. מאז שאני זוכר את עצמי אני כזה. 

אף פעם לא הלכתי עם הזרם, תמיד עשיתי דברים בדרכי. זה הרגיז לא מעט אנשים. הייתי אחר, שונה, מיוחד, מקורי הרבה יותר מאחרים. 

לא היה קל. לא כולם קיבלו את מעשיי, אבל נשארתי נאמן לעצמי, לדרכי, לטוב ולרע. 

עכשיו אני גדול, עצמאי, יודע את מקומי. עם השנים השלמתי גם עם החסרונות. אני מקבל את עצמי כמו שאני ואין לי בעיה להודות בזה שאני מדליק. 

יש לי אפילו אסמכתא על כך מבית משפט. השופט ששלח אותי להסתכלות אמר שאני מדליק. במחלקה הסגורה כמובן שקיבלו את זה שאני מדליק. הם אפילו רשמו בתיק האישי שלי וציינו שאני פירומן בעל אישיות גבולית ועוד כל מני שמות מוזרים שלא הבנתי, בעיקר את אלה שהסתיימו בפט. 

לילה אחד התגנבתי לתחנת האחיות, פתחתי את התיק האישי ובמו עיניי ראיתי מה כתבו עלי. אז שרפתי את התחנה, וגם את חדר הרופאים, וגם את המחסן עם הציוד וקצת מחדר האוכל. עכשיו אין להם תיק אישי עלי ואני סתם בחור מדליק, כמו שאני אוהב. 

© כל הזכויות לרשומה זו שמורות לכותב הבלוגgilad2012 

שגעון - פעם שביעית

ברחו לי כל הרעיונות. אפילו אחד לא נשאר. שכחתי את הראש פתוח לשנייה אחת אומללה וזה הספיק לקטנים השובבים האלה לקפוץ החוצה ולהתפזר בכל הבית. 

עכשיו אני צריך לאסוף את כולם וזה לא קל כי יש ביניהם כאלה שיודעים להסתתר טוב מאוד ולהסוות את עצמם. 

אז התחלתי עם הרעיונות הקלים, הלא מפותחים, אותם מצאתי ללא כל קושי. הם ישבו מבולבלים על הרצפה ולא ידעו לאן לברוח. אספתי אותם מיד ודחפתי בחזרה לראש. גם את העייפים והאיטיים היה קל לתפוס. נראה היה שחלקם אפילו די שמחו לחזור למקומם הטבעי. עם המתוחכמים היה קצת יותר קשה. יחד עם הערמומיים הם ניסו כל תחבולה והטעיה. העקשניים עמדו על שלהם ולא חסכו בוויכוחים. אבל לא וויתרתי. גם אני יודע להתווכח ולהיות עקשן. 

עשיתי ספירת מלאי מהירה. עדיין היו חסרים כמה רעיונות. המשכתי לחפש. עברתי מחדר לחדר. הפכתי כל פינה והתוצאות לא איחרו להגיע. 

רעיון אחד גדול גיליתי על המנורה בסלון. הוא התנדנד בכבדות להנאתו מעלה ומטה ונראה כמו דוב פנדה מדושן וחמוד, מסתכל עלי בעיניים מנומנמות. אבל עלי זה לא עבד. תפסתי אותו בזנב ותלשתי בכוח, חרף אי שביעות רצונו הגלוי מהמצב. רעיון אחר הסתתר בתוך מכונת כביסה וניסה להידמות לחולצה. לא היה לו סיכוי. צבעו הכתום בלט מבין הסדינים הלבנים. 

כמה רעיונות קטנים גיליתי מתחת למיטה בחדר שינה. התקרבתי אליהם על קצות האצבעות. הם עשו את עצמם ישנים. לא עברו חמש שניות והמתחזים המשיכו לעשות את עצמם בראשי. 

לפתע הבחנתי ברעיון זריז וחמקמק רץ בכל הבית. הוא לא מצא איפה להתחבא והתרוצץ הלוך ושוב. הייתי חייב לדחוק את השובב לפינה, לחסום את דרכו וללכוד אותו לפני שיחמוק ממני שוב. 

אחד אחר הסתתר מאחורי ארון. משכתי אותו בעדינות. הוא עשה פרצוף מובס ונכנע ללא התנגדות. שלושה נוספים התחבאו ברוב טיפשותם במקרר, בין מיונז לגבינה לבנה. המסכנים כמעט קפאו. רועדים וחיוורים הוצאתי אותם בזהירות רבה שלא ישברו. אחרי שהפשרתי אותם קצת גם הם הושבו למקומם. 

את הרעיונות הישנים חשבתי להשאיר בחוץ, אבל האמת, די נקשרתי אליהם ורק מתוך רחמים לקחתי אותם אלי. 

הרעיונות השאפתנים, ניסו לברוח החוצה מבעד לחלון ונתקעו בזכוכית העבה. הם שכבו פצועים על הרצפה. הגשתי להם מיד עזרה ראשונה, בכל זאת היה להם מעוף. כשראיתי שלא נגרם נזק רציני אספתי גם אותם. 

נראה לי שזהו, יש לי שוב את כל הרעיונות שברחו מראשי, אולי חוץ מאחד, הרעיון החשוב ביותר שאני צריך כרגע וזה איך לסיים את הסיפור. אז אם מישהו ימצא אותו, בבקשה תודיעו לי. זה יכול מאוד לעזור לי...

©   כל הזכויות לרשומה זו שמורות לכותב הבלוגgilad2012

תקווה - פעם שישית

ראיתי את יוסי גונב חול. תפסתי אותו על חם. בלי בושה הוא בא עם משאית גדולה, העמיס כמה שניתן וברח מהמקום כל עוד נפשו בו.

אני לא אוהב כאלה שחושבים שהכל מותר להם. לוקחים מה שבא, מתי שבא ומצפצפים על החוק.

אנחנו כקהילה החיה במדינה דמוקרטית, חייבים להוקיע תופעות כאלה. אם כל אחד יעשה כאוות נפשו לאן נגיע? לאיזה תהומות תתדרדר החברה, המוסר, הכבוד? החול הזה שייך לכולם והוא, הפושע הקטן והנתעב, לא מתחשב ופוגע בזולת, במיוחד כשהזולת הזה הוא אני וזה מצב בלתי נסבל. לכן לאחר התייעצות קצרה התארגנו כמה חברים והחלטנו לעשות מעשה. מישהו הרי צריך לקחת יוזמה ואם לא אנחנו אף אחד לא ידאג לאינטרסים שלנו. לנו יש את הכוח, לנו התקווה לעתיד טוב והוגן יותר בשביל כולנו. 

מינינו שני שומרים שישהו במקום וימנעו מגורמים לא רצויים להתקרב, שלא לומר לגעת או לגנוב מהחול. בחרנו דובר ופנינו לערכאות המתאימות.

פתרון מידי לא הושג, במקום זאת קיבלנו הבטחה מהגננת שתדבר עם אימא של יוסי על העניין. היא גם הבטיחה שתכסה את ארגז החול כדי שאפילו החתולים לא יגעו בו בלילה כשהגן סגור. 

©   כל הזכויות לרשומה זו שמורות לכותב הבלוגgilad2012

סליחה - פעם שנייה

ראיתי אותו שוכב על הגב. מהזווית בה ישבתי לא היה ברור אם הוא ישן, מעולף או גרוע מכך. עוברים ושבים חלפו על פניו בלי לעצור, בלי לבדוק מה מצבו או לפחות להגיש או לקרוא לעזרה.

גם איש מיושבי בית הקפה לא הניד עפעף לנוכח המתרחש. איש איש מול צלחתו, עושים את עצמם עסוקים ועל פניהם סלידה על החוצפן שמצא מקום דווקא כאן להשתטח על המדרכה.

כמובן שגם אני לא נהנה מסיטואציות כאלה, ולא מתאים לי אם מפריעים לי לשתות את ההפוך עם הקרואסון. אבל בין זה לבין להתעלם לגמרי, זה כבר חוצה כל גבול מבחינתי.

לא מובנת לי בין אטימות הלב של אנשים, את חוסר האכפתיות. הרי גם לו יש בטח משפחה, הורים או צאצאים שאוהבים אותו ומחכים שיחזור ולמסכן אין אפילו אפשרות לידע אותם שכנראה לא יזכו לראותו בזמן הקרוב, אם בכלל.  

אני יש לי לב חלש במקרים כאלה. פשוט לא יכול להתעלם. ככה חונכתי. לא כל הזמן לחשוב רק על עצמי, על טובתי האישית ואם אפשר לעזור במשהו, כך עלי לנהוג.

אני בטוח שאם כל אחד יעשה דבר טוב אחד מדי פעם, העולם יהיה מקום נעים יותר לחיות בו.

סיימתי את המשקה, לקחתי כמה מפיות, יצאתי מבית הקפה ופניתי לכיוון המסכן שעדיין שכב ללא ניע על גבו.

לא צריך להיות מומחה גדול כדי להבין מעבר לכל ספק שהנ"ל ז"ל.

'סליחה' מלמלתי בעצב מסוים. סליחה בשמי ובשם כל האנשים שלא עשו דבר. אם היו נוהגים אחרת אולי גורלו היה שונה. אבל כרגע זה כבר לא משנה וחוץ מלהצטער על האובדן, על החיים שקופחו בטרם עת, לא נותר הרבה מה לעשות. בזהירות רבה הרמתי את המסכן והשלכתי לפח הסמוך, עליו התנוססה מדבקה גדולה שמודיעה שבאזור נעשה ריסוס נגד חרקים.

©   כל הזכויות לרשומה זו שמורות לכותב הבלוגgilad2012 

מילים – פעם שלישית

כולם רוצים שאצליח, תומכים, עוזרים, מחזיקים לי אצבעות. ממש לא תיארתי לעצמי שיש כל כך הרבה אנשים שאני חשוב להם, שאכפת להם ממני, שמאמינים בי. כמובן שזה מדרבן, דוחף קדימה ונותן רוח גבית, כמו שאומרים, וגורם לי לרצות ולהתאמץ חזק יותר כדי להוכיח לכולם ובעיקר לעצמי שאני יכול, שאני מסוגל להצליח בכל מה שאבחר. אסור לי להיכשל. אסור לי לאכזב אחרים ואותי.

האמת שכבר היו לי תקופות כאלה בעבר אבל הן הסתיימו בדרך כלל בלי שאגיע למטרה, בלי שאנצל את מלוא הפוטנציאל הטמון בי. אולי כי לא הייתי מוכן להתמודדויות, אולי כי לא האמנתי שזה אפשרי. אבל מסתבר שאנשים המשיכו להאמין בי למרות הכל.

עברו ימים, התבגרתי, התחזקתי ואני מרגיש שהפעם אני בשל יותר להתייצב מול אתגרים חדשים ועם כל מה שיבוא. הפעם, אני בטוח שיהיה אחרת. לא עוד כישלונות צורבים. לא עוד להרים ידיים ולהיכנע לקושי כזה או אחר. אראה לכולם מה אני שווה, אם רק תשחררו לי את האצבעות. תרפו את האחיזה ותנו לי מרחב וחופש פעולה, כי זה קצת מקשה עלי לעשות דברים כשמחזיקים לי את האצבעות.

אז עם כל האהבה הזו כלפיי, למה לקחת את הדברים מילולית כל כך?

בשבוע הבא למה הפסקתי להזמין קפה הפוך.

©   כל הזכויות לרשומה זו שמורות לכותב הבלוגgilad2012 

איימה - פעם שישית

היא התיישבה עם חברתה שני שולחנות ממני. שיער ג'ינג'י אסוף בקוקו מהודק היטב. גופה הדקיק עטוף בחליפה בהירה ואופנתית שמבליטה את גזרתה החטובה. על כפות רגליה נעלי עור מבריקות כאילו זה עתה נשלפו מקופסה. ידיה עדינות וציפורניה מרוחות בלק ורוד בהיר, שמשתלב היטב עם גוון עורה. על שפתייה אודם תואם ועל פניה החלקות איפור כמעט בלתי מורגש, למראה בריא וטבעי.

יש לה עיניים ירוקות מוסתרות מעט מאחורי משקפיים בעלי מסגרת שקופה. בהחלט רואים שהקדישה זמן למראה החיצוני ואכן התוצאה די קלאסית ומתוחכמת משהו.

על מושב לידה מונח תיק מנהלים מהודר. התיק חצי פתוח ומתוכו מציצים מסמכים שונים וקלסרים צבעוניים.

בזמן שחברתה הלכה להביא את ההזמנה היא הרימה עיתון שנשכח על שולחן סמוך. העיפה מבט מהיר בכותרת הראשית. דפדפה קלות בין דפיו המקומטים והחזירה למקום. אחר כך שלפה טאבלט משוכלל, רשמה דבר מה ביומן, הדקה שוב את הקוקו ומתחה הג'אקט. כל תנועה שלה משדרת סטייל, איכות, ייצוגיות.

ואז חזרה החברה עם צלחת של קרואסונים, בורקסים וכמה מאפים שלא זיהיתי.

נו טוב, מה אגיד לכם. כנראה שהיתה לה נפילת סוכר או משהו דומה, כי אחרת אין שום הסבר הגיוני למה שקרה שם. תוך פחות מעשרים שניות חצי מכמות המאפים חוסלו, משאירים פירורים עצובים כעדות מרה למה שהתרחש. החצי השני של מה שנותר ניסה לנוס על נפשו בזמן שהייצוגית בלעה את הקפה בלגימה אחת כמעט. לא היה כל סיכוי וגם החלק הזה חוסל תוך זמן קצר ביותר. מאותו רגע היא כאילו קיבלה כוחות חדשים ופתחה את פיה. בקול גבוה וצורם שהזכיר לי קצת חריקה של בלמי משאית במדרון תלול, התחילה בתיאור מעלליה באיזו מסיבה מלפני שבוע. לא הצלחתי להבין על מה בדיוק דיברה בגלל חירשות זמנית שנגרמה לי עם תחילת דיבורה.

נראה היה שחברתה לא מתרגשת מהעניין, היא כבר מכירה היטב את התופעה ורק ישבה מולה, הנהנה בראשה וליקטה מהפירורים הבודדים שנחו מפוזרים ומובסים על השולחן ביניהן.

קולה של האיכותית המשיך לצבור תאוצה. בשלב זה היא כבר הפסיקה להשתמש בסימני פיסוק ושמרה על רצף של מלל הולך וגובר.

כמה מיושבי בית הקפה התעלפו. אחרים חשו בחילה וניסו לכסות את האוזניים. מלצרית רצה מבעד לדלת, נתקלה בסועד ששכב שם ללא הכרה ונמרחה על המדרכה שעליה עמדו עוברי אורח סקרנים. ממשרדים סמוכים ירדו אנשים לבדוק מה מקור הרעש. מול בית הקפה נוצר פקק תנועה ובשמיים מעל חלף מטוס, בתוכו תיירים ממדינה אירופית כלשהי וקבוצה של נוצרים אוהבי ישראל שדרשו מהטייס לעשות מיד פניה ולשוב חזרה למדינתם, כי מסוכן כאן מאוד.

אני שונא אנשים שצועקים במרחב הציבורי בחוסר אכפתיות מופגנת. גם בפרטי אני לא מת עליהם, אבל פחות מפריע לי מה שהם עושים בין כותלי ביתם, רחוק ממני. כאן זה כבר סיפור אחר וחייבים לחוקק תקנה שתגביל את רמת הדציבלים במקומות ציבוריים. מי שיחרוג מהנורמה שתיקבע יחושמל אוטומטית. בכל פינה יוצבו עמודים ועליהם מכשירי מדידה מיוחדים שיזהו את מקור ההפרעה, יחשבו את עוצמתה ויגיבו בהתאם עם קרן לייזר. אבל עד שימציאו את הפטנט המיוחל החלטתי לעזוב את בית הקפה כל עוד לא נגרם לי נזק בלתי הפיך ולכן מיד כשהגיעו כוחות הביטחון פילסתי את דרכי החוצה. אחרי כמה דקות מצאתי מקום אחר, נחמד ושקט. גם האוכל נראה לא רע. אבל ממש לפני שהספקתי להזמין דבר מה נכנסו שתי חברות כשאחת מהן עם קוקו אסוף ומהודק היטב, חליפה בהירה ואופנתית, נעלי עור, תיק מנהלים מהודר וכל היתר. דומה מאוד לאסון מבית הקפה הקודם.

בלי לחשוב פעמיים קמתי וברחתי משם כל עוד נפשי בי. מה אני צריך את כל הבלגן הזה שוב.

©   כל הזכויות לרשומה זו שמורות לכותב הבלוגgilad2012