התחלה - פעם שלישית

לאור המצב בזמן האחרון ובכלל, אני שוקל לחזור לעשן. שוקל במלוא הרצינות וככל שעובר הזמן יש לי יותר ויותר חשק לעשות את הצעד.

לפני כמה שנים הפסקתי לעשן. אני אפילו לא זוכר למה. נראה לי סתם החלטה רגעית שבסופה מצאתי את עצמי מחויב לתהליך של גמילה. עכשיו יותר מתמיד ברור לי שהתהליך מיצה את עצמו ואני לא מוכן יותר למנוע מעצמי את התענוג ובקרוב מאוד אתחיל שוב.

אולי אני נשמע כמו מכור, אולי חלש אופי, אבל לא אכפת לי. תמיד אהבתי לעשן. אהבתי את ההתעסקות שמסביב, הטקסיות, העשן, הריח. במשך השנים האחרונות לא פעם הרגשתי שחסר לי משהו. מין ריק כזה שלא התמלא בשום דבר אחר שניסיתי. עמוק בפנים ידעתי היטב מה אני צריך ומסתבר שהתגעגעתי לזה מאוד. בקרוב אני הולך לפצות את עצמי בגדול על כל השנים האבודות האלה.

יש אנשים שעדיין מנסים לשכנע אותי לרדת מהעניין, לשכוח מכך, להפנות את כל המרץ לכיוונים אחרים. אבל אני נחוש בדעתי יותר מתמיד.

עכשיו רק מה שנותר לי לעשות זה לחדש את רישיון העסק ולצאת לדרך. אז אם תראו בקרוב בכל רשתות מזון ומרכולים גבינות, נקניקים ודגים מעושנים עם הלוגו והשם שלי מוטבע עליהם תדעו שחזרתי לעניינים.

© כל הזכויות לרשומה זו שמורות לכותב הבלוגgilad2012

תקווה - פעם חמישית

איזה תור, פשוט לא להאמין. מלא מכוניות עומדות זו אחר זו. שיירה אין סופית של קוביות בשלל צורות וצבעים, צמאות למעט נוזל חייהן - הדלק. 

כולם ממתינים, אף אחד לא מתקדם כמעט. מדי כמה דקות יש תזוזה קלה. מנועים מתעוררים משנתם, נוהמים בחוסר חשק, מגלגלים את קופסאות המתכת כמה צעדים ומיד שבים לתרדמתם. הסוף לא נראה באופק.

בחדשות אמרו שהלילה בחצות יעלו המחירים. יותר מזה לא היה צריך. ניתן האות לצאת ולהסתער על היעד. תוך זמן קצר מרגע ההודעה הדרמטית התמלאו התחנות. 

מי שלא שמע על ההתייקרות יכול היה לחשוב שמחלקים כאן משהו בחינם. אבל לפי מצב העניינים נראה שרוב העם נחשף למידע ועכשיו תקוע בפקק עם תקווה קלושה לחסוך כמה שקלים, לפני שיגמר הדלק או שתגיעה שעת חצות.

בצדי הדרך פוסעים אלה שנואשו מלשבת מאחורי הגה ללא מעש. כשבידיהם ג'ריקנים, בקבוקים ריקים או כל כלי כיבול אפשרי אחר, עושים המיואשים את דרכם לעבר התחנה הקרובה, בשורה ארוכה וחרישית. פה ושם דולקות מדורות קטנות ולידם אלה שעייפו מההליכה המפרכת. נדמה כאילו הכל נלקח מתוך סרט אסונות עתיר תקציב ורווי אפקטים. המוני פליטים ששרדו את השואה האטומית או אסון טבע גדול ממדים, כמו שרק בהוליווד יודעים לעשות ונראים כמו עדר אבוד ללא מנהיג, ללא עתיד, ללא דלק, רק לעבור עוד יום.

ככל שחולף הזמן והדקות זוחלות לאט אבל בטוח לכיוון חצות עולה מדד הלחץ. סבלנות הולכת ופוקעת. המצב מתדרדר במהירות ואפשר להבחין בסימנים ברורים של איבוד עשתונות. צפירות עצבניות, צעקות, דחיפות ומהלומות. מדי פעם נשמע קול זכוכית נשברת. אפילו ניידת משטרה עם שלושה שוטרים שהגיעו למקום לא מצליחים להשתלט על הבלגן. המצב נפיץ ואם לא יעשה דבר מה בנידון ומהיר יקרה כאן אסון אמתי. 

אני משתדל להתרחק ממצבים כאלה, לבחון את המתרחש מהצד, לתעד אם אפשר, כמו שאני עושה עכשיו. בקיצור לא להיות חלק מהעדר. לא לפעול בלי לחשוב, בצורה אוטומטית, בגלל שכולם עושים כך. לא להיגרר אחרי ההמון. להישאר נאמן לעצמי, לאינדיבידואל, לייחודיות. 

ועכשיו תסלחו לי, הגיע תורי לתדלק. לא, לא בשביל לחסוך כמה שקלים, זה רק כדי שאוכל להתרחק מהעדר בשביל לשמור על האינדיבידואליות...

©   כל הזכויות לרשומה זו שמורות לכותב הבלוגgilad2012 

מרתון - פעם ראשונה

שעת בוקר מוקדמת. מזג אוויר נעים. לא קר ועדיין לא חם מדי. הרחובות ריקים. אי אפשר לבקש זמן טוב יותר מזה. פשוט מושלם.

סביבי לא מעט אנשים, משוגעים כמוני שהשכימו קום, עזבו את עיסוקיהם הרגילים והתייצבו לאירוע. אנשים מכל גיל. גברים, נשים, ילדים ואפילו כמה קשישים, כולנו ממוקדים במטרה. 

ההכנות הרבות, האימונים המפרכים, ההשקעה הארוכה והקשה כל אלה הכינו אותנו לרגע האמת והרגע הזה הגיע, אני בשיא הכושר, מרוכז ודרוך.

בדרך כלל אני לא מאוד תחרותי. אין לי בעיה לוותר לאחרים כשצריך. אני גם די מאמין שלפעמים ההשתתפות היא העיקר ולא פחות חשוב ליהנות מהדרך, אבל הפעם הרגשתי שיש סיכוי לא רע לעשות תוצאה טובה. אולי לא יהיה קל אבל אני לא מוותר ומבטיח לתת כל מה שיכול. 

לדאבוני גיליתי די מהר ששותפיי לעסק לא מוותרים גם הם בקלות ומהר מאוד האידיליה התחלפה בדחיפות, פה ושם מהלומות אחדות וקללות עסיסיות וככל שקו הסיום הלך והתקרב כך גם גברו החיכוכים והריבים. 

מרחוק אפשר כבר להבחין במאושרים והעייפים, שסיימו את המסלול ופניהם לחניה, לפרוק את העגלות העמוסות. אני לא מבין למה לא פותחים עוד קופה או שתיים. זה יכול היה להוריד את הלחץ והדוחק שיש כאן בסופר בכל יום שישי.

סוף כל סוף הגיע תורי. ארזתי את המצרכים, שילמתי בתשלומים והנה גם אני בדרכי החוצה. עכשיו נראה אם אצליח לצאת בשלום עם כל הפקקים וחסימות הכבישים בגלל המרתון. 

© כל הזכויות לרשומה זו שמורות לכותב הבלוגgilad2012

מכונית - פעם ראשונה

אני חייב לתפוס את המניאק שחתך אותי בסיבוב. בסך הכל רציתי לפנות שמאלה. הבטתי היטב לכל הכיוונים, ואז ברגע שרציתי לבצע את הפנייה הגיע החרא הקטן וחתך אותי. כמעט עשינו תאונה. כלומר, הוא כמעט נכנס בי. מזל שהייתי ערני. בשנייה אחרונה סובבתי את ההגה ימינה ונצמדתי למעקה. זה בוודאי מה שהציל אותי. אני לא רוצה לחשוב אפילו מה היה קורה אילו פעלתי אחרת.
אבל בזה לא תם העניין, ומה שהרגיז אותי במיוחד זה שהנבלה המשיך בדרכו כאילו כלום לא קרה, תוך שהוא מנפנף אלי בידיו ומחייך מאוזן לאוזן, כאילו כל מה שקרה היה בכוונה תחילה.
אני בדרך כלל לא מתנהג באלימות, לא כאן ולא בשום מקום אחר, אבל הפעם זו באמת היתה הגזמה שעלולה היתה לעלות בחיי אדם.
החלטתי שבמקרה הנוכחי אני לא מוותר לפרחח. מישהו צריך לשים סוף לתופעות כאלה אחת ולתמיד ועדיף כמה שיותר מהר.

השתלבתי שוב בתנועה, לקחתי את ההגה לידיים כמו שאומרים ולחצתי על הדוושה בכל הכוח. המכונית זינקה קדימה בעקבות הפושע המשתולל. 

לא לקח יותר מדי זמן והשגתי אותו. הוא ראה אותי ופנה בחדות ימינה. אני אחריו. הוא שבר שמאלה ואני לא מרפה. כל מה שעשה כדי להתחמק ממני, אפילו עקיפה מסוכנת של מכוניות אחרות, לא צלח לו. אני לא מוותר. לבסוף התקרבתי אליו עד לכדי נגיעה.
אין ספק, אני נהג הרבה יותר טוב. כנראה גם בן אדם יותר טוב ממנו. חצופים כמוהו בטח מתנהגים בגסות כזו גם כשהם לא בתוך המכונית. זה אופי ואין הרבה מה לעשות חוץ מללמד אותו לקח מדי פעם והפעם הזו הגיעה. זה עכשיו או לעולם לא. 

עשיתי עוד מאמץ קטן והצלחתי להתיישר במקביל אליו. אבל אז לצערי הרב נגמר הזמן. כל המכוניות נעצרו בבת אחת והמפעיל ביקש מכולם לצאת כדי לאפשר לילדים אחרים להיכנס.
ראיתי אותו בורח לכיוון רכבת ההרים. אני כבר עליתי עליה לפני כן אז הלכתי עם אימא לקנות נקניקיה ומיץ ענבים. אולי יותר מאוחר אחזור למכוניות המתנגשות שוב.

© כל הזכויות לרשומה זו שמורות לכותב הבלוגgilad2012

מילים - פעם שנייה

ידעתי, ידעתי שעשיתי טעות עם העצה שנתתי. אבל מה יכולתי לעשות? ביקשו ממני אז אני אמור לסרב? להגיד לא רוצה?

לימדו אותי שאם מישהו במצוקה יש להושיט יד. גם אם זה לא נוח או בא על חשבון דברים אחרים וחשובים, תמיד צריך לעזור לזולת.

אבל מסתבר שהזולת, בשנה אחרונה במיוחד, ביקש ממני הרבה עצות ואני נתתי בלי לעשות חשבון, לעיתים גם למי שלא ביקש. מה שקרה בפועל זה שבלי שאשים לכך לב נגמרו לי כל העצות. כן, נתתי את האחרונה שלי ועכשיו אני בבעיה, כי ממשיכים לבקש, ועם כל הרצון הטוב המלאי שלי כרגע ריק ולא ברור מתי תגיעה סחורה חדשה.

אז התחילו לבקש ממני דעה. אבל כבר למדתי את הלקח ואני מסרב מיד. את דעותיי אשמור לעצמי בשלב זה.

אחר כך ביקשו המלצות, הערות, טיפים ויחס. נאלצתי לדחות את כולם על הסף.

מה שכן, אם למישהו יש עצה להלוות לי לאיזה יום או יומיים, כדי שאוכל לסיים את הסיפור הזה, אודה לו מאוד.

©  כל הזכויות לרשימה זו שמורות לכותב הבלוגgilad2012 

שעון - פעם רביעית

"אין לי שעון, למה מה תעשי לי?" חוצפנית אחת. הולכת מולי עם חיוך מרוח על שפתיי בוטוקס שלה, מנפנפת בשערה המחומצן ובלי בושה שואלת ומפריעה ככה פתאום באמצע היום, באמצע החיים.

היא ממהרת לקוסמטיקאית לתחזק את פניה ואחר כך למספרה לכסות את שורשיה הכהים המבצבצים מתחת לבלונד השופע, לפני שאלה ישתלטו על כל ראשה. כדי לא לאחר מטרידה את העוברים והשבים לגבי השעה. 

היא לא שואלת מה נשמע, מה קורה, מה חדש או מה שמי. כלום. למה לה שנעשה הכרות? מה אכפת לה ממישהו בכלל וממני בפרט?

אני לא הולך עם שעון. אין לי צורך לדעת מה שעה, גם לא פגישות להגיע אליהן בזמן ואני אפילו מתעורר מתי שבא לי. אבל היא מה אכפת לה. רואה שאין לי שעון ובכל זאת מציקה.

אני מכיר לא מעט נשים כאלה, שחושבות רק על עצמן. מעבר לזה לא מעניין אותן דבר. למרות זאת ביום רגיל אולי כן הייתי עונה לשאלה כזו או אחרת. אני נחמד ובדרך כלל די תקשורתי אבל היום זה לא יום רגיל ויש לכך סיבות מוצדקות, לדעתי לפחות.

מהבוקר אני שקוע במחשבות. זה משהו שקורה לי כל הזמן ובכל מקום, רק שהפעם היה לי רעיון יוצא דופן שלא עולה כל יום בראש. משהו כל כך פשוט ומצד שני גאוני. מוזר שאף אחד לא חשב עליו קודם. רעיון שללא ספק יכול לשנות את העולם או לפחות להשפיע על הרבה דורות קדימה ואחרי שייושם חיינו לא יהיו אותו דבר. כל מה שידענו עד אז יהפוך למיושן ומיותר.

אני חייב להודות שתמיד היו לי רעיונות טובים. את חלקם מימשתי, אחרים ממתינים לרגע המתאים שבטח יגיע. היו גם לא מעט שנגנזו או שהוחלפו בחדשים ומעודכנים יותר. מדי פעם מופיע אחד מדהים באמת, אבל רעיון כמו זה שהופיע ממש במקרה בזמן צחצוח השיניים בבוקר עוד לא עלה לי לעולם.

תאמינו לי אני לא מגזים, ממש לא. אז נכון לפעמים יש לי נטייה להתלהב ולנפח דברים מעבר לפרופורציה, אבל הפעם זה לא המקרה, ממש לא.

מה שכן, עכשיו אני לא זוכר מה היה הרעיון. בגללה קו מחשבתי נותק, רוסק לפיסות מידע מיקרוסקופיות ופוזר לכל עבר, והיא עדיין מחייכת, לא מודעת לזה שהרסה משהו כל כך חשוב. הולכת לה כאילו דבר לא קרה, מסתכלת בחלונות ראווה ולא מודעת לנזק הבלתי הפיך שכנראה נגרם לאנושות כולה והכל בגלל שאולי מאחרת לקוסמטיקאית או למספרה לכסות את שורשיה הכהים שמתחת לבלונד המזויף והמתנפנף ברוח...

©   כל הזכויות לרשומה זו שמורות לכותב הבלוגgilad2012 

תקווה - פעם רביעית

אני מחכה. האמת כבר די הרבה זמן. יש לי סבלנות, הרבה מאוד סבלנות, למרות שבימים אחרונים עושה רושם שהיא הולכת ופוקעת.

תמיד ידעתי שאני אדם עם הרבה אורך רוח, רק לא ידעתי עד כמה עד שנקלעתי לסיטואציה הזו. 

אני גם מאמין שבסופו של דבר הכל זה לטובה ומה שצריך לקרות יקרה בזמן הנכון, לכן אני ממשיך להמתין. 

לא אכחיש שהשעות הראשונות היו קשות במיוחד אחר כך התחלתי להתרגל. כעבור יומיים הבנתי שאין מה למהר ואחרי כשבועיים זה כבר הפך לחלק בלתי נפרד מחיי. 

כדי להעביר את הזמן ולא להשתגע מצאתי כל מני דברים שאפשר לעשות. המצאתי משחקים. פתרתי אין ספור תשבצים. נהייתי אלוף בסודוקו. בהיתי בטלוויזיה, אפילו בשידורים חוזרים, או סתם נמנמתי, למרות פצעי לחץ שהתפתחו על הגב מרוב שכיבה והציקו מדי פעם. 

שמתי הכל בצד. ביטלתי פגישות. דחיתי קניות. ניתקתי קשרים עם חברים. לקחתי חופשת מחלה בלתי מוגבלת מהעבודה. מטרה אחת ויחידה ניצבת מול עיניי. לא אוותר ולא אכנע. הסבלנות תשתלם בסופו של דבר, אני יודע, לפחות מקווה שכך יהיה. 

חלפו כמה שנים, אני עדיין מחכה על הקו, ממתין בסבלנות שמישהו משרות לקוחות של הוט יענה לי סוף כל סוף. לא מעט אנשים אמרו לי שזה יכול לקחת הרבה זמן, שאולי כדאי לא להיכנס לזה בכלל, פשוט לשכוח מהם. אבל לא האמנתי עד כמה זה באמת בלתי אפשרי לתפוס אותם. 

אני אפילו לא מדבר על חשבון הטלפון שטפח למימדי ענק מאז שהתחלתי את המהלך. אך יחד עם כל זאת הייתי יכול להמשיך כך עוד זמן רב אם לא המוזיקה המעצבנת שחוזרת על עצמה כל עשרים ושתים שניות. אז אם הם שם בהוט רוצים לשמר את הלקוחות, לפחות שיחליפו למשהו יותר נורמלי. 

©   כל הזכויות לרשומה זו שמורות לכותב הבלוגgilad2012 

אוכל - פעם שביעית

כבר שבוע יש לנו חתול מיילל, מסתתר לו במעלה המדרגות בין הקומה השמינית לגג. כבר שבוע הוא מיילל יום ולילה ולא מפסיק. 

דלת הכניסה לבניין שנשכחה פתוחה, במקרה או לא, על ידי אחד השכנים, קסמה למסכן שניצל את ההזדמנות וחמק פנימה בתקווה למצוא מעט מזון או להסתתר מפני מזג האוויר הקר השורר בחוץ. לצערו הוא לא לקח בחשבון שזו עלולה גם להיסגר ולכלוא אותו בחדר המדרגות. 

כבר שבוע הוא כאן ולא עושה רושם שזה הולך להשתנות. בעיקרון הדבר לא היה מפריע לי, הרי מדובר בסך הכל בחתול די חמוד, ג'ינג'י כזה, מלא פרווה עם עיניים בהירות, ולמרות חוסר אהדתי לחתולים, הייתי יכול לחיות עם הדייר החדש, אם לא היללות הבלתי פוסקות, בעיקר בלילה, מה שהפך את שנתי למקוטעת ואת איכות חיי לירודה בשל כך. 

ומה לא ניסיתי כדי לסלק את המפגע. הבאתי לו מים, חלב וגבינה, הכל כדי לזכות באמונו ולהובילו החוצה להתאחד עם חבריו החופשיים, שוכני בפחים. 

מהחלב הוא שתה, ליקק מעט מים ואת הגבינה חיסל במהירות. אבל כשהתקרבתי אליו שלף החוצפן ציפורניים ובמקום להודות לי על נדיבותי וטוב לבי, כמעט ושרט אותי. אחר כך התמקם בפינה ונעץ בי עיניים מאיימות.

למחרת הבאתי לו נקניק ופסטרמה. חשבתי שתפריט שונה אולי יגרום לו לסמוך עלי יותר. גם מרק, כרעיים, מעדנים וממתקים, בעיקר שוקולדים, כלום לא עזר. הוא לא זז ממקומו וכשהתקרבתי אליו נסוג והתחבא מאחורי ארון עץ ישן שעמד בפינה. 

חלף עוד יום ועוד לילה ללא שינה וניסיתי טקטיקה שונה, אנושית משהו. דיברתי אליו, קראתי לו 'פססס, פססס' אין ספור פעמים, אבל הוא בשלו, מציץ אלי עם עיניי החתול הגדולות שלו ומיילל כל שתי דקות בערך. 

מחוסר ברירה פניתי למוקד העירוני ששלחו וטרינר עירוני, שבא, ראה, התרשם, חשב, בדק והבטיח שיחזור מאוחר יותר בערב עם כלים מתאימים ללכוד את הפושע. 

באותו ערב הוא לא בא, גם לא אחרי שלושה ימים שחורים ושני לילות לבנים. 

ראיתי שכך פני הדברים אז הבאתי רוטוויילר, מפלצת אימתנית וקשוחה שרק מהמראה שלה אפשר לקבל שבץ וזה עזר, בטח שעזר. אז מה אם היו צרחות אימים ורעש מחריש אוזניים וחרחורים מצמררים, לבסוף נדמו היללות. 

אבל מה, מאז אין לי מנוחה בגלל הנביחות...

© כל הזכויות לרשומה זו שמורות לכותב הבלוגgilad2012

דמעות - פעם ראשונה

פתאום התחילו לרדת לי דמעות. אני לא אחד שבוכה בקלות, ממש לא. גם אי אפשר לומר עלי שאני רגיש או לוקח הכל ללב. הרבה דברים עוברים לידי בלי לגעת בי או להזיז לי בכלל. אבל הפעם לא יכולתי לעצור את הדמעות, פשוטו כמשמעו. 

הפעמים הבודדות שזכורות לי בכי כזה היה כשהייתי קטן. יום אחד על נדנדה בגן הציבורי התנדנדתי חזק וגבוה, כנראה הרבה יותר ממה שהמתקן היה בנוי אליו. לא עבר זמן רב ומצאתי את עצמי מתעופף באוויר, שזה יכול היה להיות בסדר אם לא הגרביטציה. נחתתי על שיח יבש כשענפיו החדים ננעצים בבשרי. הייתי אולי בן ארבע או חמש, כולי שרוט, מדמם ובוכה. 

מקרה אחר היה כשהלכתי לאיבוד בגן חיות. הוריי לא הרבו לקחת אותי לטיולים כאלה ובכלל. כל כך שמחתי לראות את הקופים והפילים וכלל לא שמתי לב שנותרתי לבד, בין האריות והזאבים. הרגשתי חסר אונים, אבוד, משוטט בבכי קורע לב בין אנשים זרים. לבסוף מצאו אותי הוריי, נטוש ומותש ליד משרדי הגן. 

שבועיים אחרי זה אבי נכנס לכלא ואת אימא אשפזו במחלקה סגורה, ואני, אותי שלחו למשפחה אומנת, אבל לא בכיתי, בטח לא כמו שעכשיו. והנה אני, אדם בוגר, חזק נפשית ורגשית, לפחות כך חשבתי עד כה, עומד במטבח והדמעות זולגות לי על הלחיים וכלום לא עוזר. אבל מה אני יכול לעשות, אני אוהב בצל. אחר כך עם עגבנייה זה כבר היה בסדר ובשלב המלפפון לא נותר כל סימן לדמעות. הוספתי פלפל אדום וחסה, תיבלתי בשמן זית ופיזרתי גבינה בולגרית מעל. יצא סלט צבעוני ויפה, שלפחות למראית עין נראה טעים, ממש כמו שאני אוהב, ואם לא הבצל אז הוא בטח גם היה שמח יותר... 

בפעם הבאה: איך דיממתי כשהכנתי ספגטי בולונז עם רסק עגבניות.

© כל הזכויות לרשומה זו שמורות לכותב הבלוגgilad2012

כסף - פעם שלישית

'בוא תהיה מלך' אמרו לי, 'מזמן לא היה לנו אחד והאמת התגעגענו.'

'אני, מלך?'

'כן, אנחנו צריכים מנהיג.'

'אבל למה אני?'

'אתה הכי מתאים.'

'נראה לי שטעיתם בדלת, אתם בטח מחפשים את מנשה מקומה שלוש.'

'לא, לא, אותך אנחנו רוצים.'

'בסדר' אמרתי. גם ככה לא היה לי משהו אחר לעשות. 'מה כולל התפקיד?

'מה שבא לך.'

'ואף אחד לא יגיד לי מה אסור ומה מותר?'

'לא, אתה המלך.'

'גם ללכת לישון אני יכול מתי שבא לי?'

'מתי שבא לך, כן.'

'ולצחצח שיניים או לנקות מאחורי האוזניים?'

'אף אחד לא יגיד דבר.'

'גם אם לא אתרחץ שבוע למשל?'

'גם.'

'ומה עם תנאים סוציאליים?'

'ברור.'

'גם ביטוח מנהלים?'

'מה שתרצה.'

'הוצאות אשל, נסיעות...'

הכל, וגם יהיה לך נהג צמוד עם רכב.'

'ומה עם חברים? אפשר להביא חברים?'

'כמובן.'

'ומוסיקה, אני יכול לשמוע גם מזרחית?'

'אפילו בין שתיים לארבע.'

'מה עם חופשות?'

'יש בשפע, מתי שתרצה.'

'כמה אתם משלמים, מה המשכורת?'

'אתה תחליט כמה לקחת.'

'ומה שעות העבודה?'

'אין שעות עבודה, אם אתה מלך אז זה כל הזמן.'

'אז גם אין שעות נוספות?'

'אין.'

אין שעות נוספות. ידעתי שמשהו כאן מסריח. רוצים לנצל אותי.

'טוב אני כבר יורד אבל תביאו את הכתר מראש.'

'בסדר, רק תחתום פה ופה, וכאן בראשי תיבות, וגם ליד האיקס.'

'אבל לא קראתי את החוזה.'

'זה בסדר, זה חוזה סטנדרטי. חוץ מזה שבתור מלך תוכל לשנות אותו איך שבא לך, כך שזה לא ממש משנה עכשיו.'

'אני מבין שאני יכול לעשות כל מה שבא לי.'

'כן, אתה המלך.'

הכל אני יכול לעשות אבל שעות נוספות לא...

'טוב נו, שיהיה.'

'עכשיו תתארגן ותרד, מחכים לך בחוץ.'

'מי מחכה?'

'כל העם, עם דגלים ושלטים והכל.'

'טוב כבר יורד, תנו לי כמה דקות.'

בזמן שחיכו לי ליד הדלת הראשית, לקחתי את הרב קו וחמקתי מהדלת האחורית. אותי לא ירמו...

©   כל הזכויות לרשומה זו שמורות לכותב הבלוגgilad2012