שגעון - פעם שלישית

כשהייתי קטן קיבלתי ליום הולדת של תשע מתנה - סוס חום גדול ויפה. ברור שלא בדקתי לו את השיניים. גם לעולם לא רתמתי אותו לפני העגלה או הובלתי אותו לבאר והכרחתי אותו לשתות ממנה מים. הרבה שנים הסוס היה אצלי, לפחות שבע או שתיים עשרה, כי סוס מנצח לא מחליפים. אז לא החלפתי אותו, פשוט יריתי בו. יריתי גם בזה שהביא לי אותו. אני תמיד רציתי פוני והאידיוט לא הבדיל בין השניים.

אחר כך הפסיכולוג שאל אותי למה הרגתי אותם, הרי ככה נשארתי בלי הסוס ובלי זה שהביא לי אותו, ועדיף ציפור ביד משתיים על העץ ואני חשבתי שעם ציפור אחת ביד הייתי יודע מה לעשות, בניגוד לשתיים שישבו על העץ מחוץ לחלון והטריפו אותי בציוצים כבר מתחילת הפגישה.

אחר כך הוא הוסיף עוד כל מיני שטויות של פסיכולוגים על הילדות שלי ועל זה שאבא רצח את אמא וירה על השוטרים שבאו לעצור אותו ובסוף קפץ מהחלון. הדברים שלי גרמו לפסיכולוג לעשות פרצוף כזה של חשיבה, כמו שמלמדים אותם לעשות בפקולטה לפסיכולוגיה ואז הוא הרכיב משקפיים כמו שמרכיבים כאלה שלא רואים טוב. לסיכום הוא גירד בראש כמו שמגרדים אלה שיש להם זוחלים על הקרקפת. הוא המשיך לגרד ולגרד ואני חשבתי שאם ימשיך ככה עוד יעשה חור בגולגולת ויגיע עד המוח, וזה גם קצת הטריף אותי. בסוף הוא עשה את עצמו כותב משהו במחברת הקטנה עם השם שלי עליה, אבל אני ידעתי שהוא לא כתב כלום. עלי אי אפשר לעבוד וקמתי ללכת משם אבל הוא אמר שיש עוד רבע שעה עד לסוף הטיפול ויש לנו הרבה על מה לדבר והסתכל עלי ככה עקום עם המשקפיים. אבל אני לא יריתי בו, אני זרקתי אותו מהחלון ואז יריתי בשתי הציפורים שהיו על העץ שהטריפו אותי מתחילת הפגישה.

אחר כך יריתי בשני האחים שבאו לקחת אותי חזרה למחלקה וגם באחות שניסתה להרגיע אותי ולהזריק לי משהו מרגיע וגם בפקידה שתמיד מחייכת אלי אבל אני יודע שמאחורי הגב היא צוחקת עלי עם החברות שלה כשהן שותות שוקו חם עם מרשמלו דביק. בדרך גם יריתי בכמה מטופלים שישבו מול הטלוויזיה ובשומר בכניסה שלא נתן לי אף פעם לצאת גם כשמאוד רציתי. ברחוב יריתי בעוברי אורח אבל רק באלה שלבשו מעילים כי היה חם, וכשנגמרו לי הכדורים עשיתי פיו פיו לכל מי שניסה להתקרב אלי וגם טאח טאח ובום בום וכחח כחחח שזה לא ירייה, זה בגלל משהו שנתקע לי בגרון. בסוף כשחיסלתי את כל העיר הכנתי לי תה ירוק חלש מאוד למרות שמאוד רציתי קפה, אבל קפה תמיד עושה אותי לא רגוע.

©   כל הזכויות לרשומה זו שמורות לכותב הבלוגgilad2012