אני לא אשם במה שקרה,
בחיי שאני לא אשם. חוץ מזה אמרתי לה מראש, הזהרתי, ביקשתי, תירצתי, שום דבר לא
עזר, היא התעקשה שארקוד איתה. אמרתי שאני לא יודע לרקוד, שכואבת לי הרגל, שחייב ללכת
כי מחכים לי באיזו פגישה ואפילו אמרתי שאני לא מרגיש טוב. אבל היא בשלה, לא מוכנה
לוותר, לוקחת את ידי ומושכת אותי לרחבת הריקודים.
מחוסר ברירה עשיתי
כמה תנועות רק כדי לצאת מידי חובה. היא שמה לב לכך ושלחה אלי מבט שלא השתמע לשתי פנים.
'תשתדל יותר יקירי' אמרו
עיניה 'אחרת...'
נכנעתי, יהיה מה
שיהיה. ואכן זה קרה. התחיל לרדת גשם. בהתחלה טיפות קטנות שהפכו לגדולות יותר שהפכו
למבול של ממש.
מצב לא נעים, מצד שני
מה אני יכול לעשות זה לא בשליטתי. ככה זה אצלנו מדורי דורות. אבא שלי, הצ'יפ הגדול,
היה כזה גם סבא שלי ואפילו אבא של סבא, שקורקף בגיל צעיר מאוד. אבל בחייו הקצרים
הוריד לא מעט מים מהשמיים.
אז עכשיו גשם בחוץ,
ובפנים אני מתפרע כמו שלא עשיתי שנים. האמת זה די נחמד. אז מה אכפת לי, אחריי
המבול.
© כל הזכויות לרשומה זו שמורות לכותב הבלוגgilad2012
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה