האוגר שלי מת. הוא לא
היה חולה או סבל ממשהו נראה לעין. הוא לא נפצע בתאונה דרכים או נחנק ממזון. כך שלא
היה כל סימן שמשהו טרגי הולך לקרות לו.
ואז בוקר אחד מצאתי
אותו שוכב על הגב עם עיניים עצומות וללא רוח חיים. כל ניסיונותיי להחיותו עלו
בתוהו ובצער רב נאלצתי לקבוע את מותו.
אני זוכר היטב את
היום בו הביאו אותו אלי. הייתי ילד קטן והוא גור פצפון. החיבור בינינו היה מידי
ואפשר לומר שמאותו רגע כמעט לא נפרדנו. ממש גדלנו יחד כמו אחים תאומים.
בבקרים, בדרך כלל,
היינו הולכים לפארק, פורשים שמיכה ומכרסמים בגטים ומיני מאפה. אחר הצהריים עשינו
פעילות גופנית, אני על ההליכון ולידי ידידי הקטן בתוך גלגל, רצים ונהנים מכל רגע.
ובערבים, בעיקר בימי
חמישי או אם יצא במוצ"ש, היינו יושבים בסלון מול הטלוויזיה, עטופים בצעיפים וכובעים
בצבע צהוב-כחול, מפצחים גרעינים וקופצים משמחה עם כל סל של מכבי תל אביב בדרך לעוד
ניצחון מוחץ על קבוצה מתחתית הליגה האירופית.
כך עברו השנים בנחת
ובכיף. חלקנו סודות, אהבות, תקוות, שאיפות עד שיום אחד ללא אזהרה מוקדמת תם הכל. קשה,
קשה הפרידה מאחי הקטן. שום דבר לא יכול לתפוס את מיקומו ולמלא את החלל שהשאיר מאחוריו.
לא האיגואנה שהביאה לי אימא, או הדגים שקנה לי אבא, אפילו לא החתול האפור שמצאה
אחותי וסחבה הביתה בניגוד לרצונו ושבלילה אחד אכל את הדגים של אבא.
זכרו של ידידי הקטן יהיה
עמי לעולם ועד. לכן החלטתי שבשנה הבאה אני משתתף בדה-וויס. ולמרות שאני לא שר מי
יודע מה וגם יש לי פחד במה, אתגבר על הכל. אני רוצה שהאוגר שלי, שיושב למעלה בגן
עדן של אוגרים, יהיה גאה בי, ואפילו מאוד.
© כל הזכויות לרשומה זו שמורות לכותב הבלוגgilad2012
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה