"יאלה בית"ר" צועק מפעיל הקהל, "יאלה נורדיה" מחזירים לו כמעט מאה ומשהו האוהדים שהגיעו למשחק חוץ אחרון לעונה ומיד מתחילים לקפוץ לצלילי תוף מחריש אוזניים וחצוצרה צווחנית. בפעם הבאה גם אני אצעק עם כולם, אני מבטיח לעצמי. כי ככה זה כשאתה אוהד אמתי והולך עם הקבוצה שלך בטוב וברע.
כבר הרבה זמן אני מחפש קבוצה שאוכל לעודד, לשיר, לקפוץ, לקלל את היריבה וכשצריך גם את השופט. היה לי ברור שברגע שתגיע הזדמנות גם אני אגיע.
אני פוגש את מאיר, חבר ואוהד ותיק ומסור, שסיפר לי על כל העניין ומתמקם לידו במרומי היציע - מדרגה שלישית. למרות שזה מגרש אימונים צדדי שמשמש קבוצות מליגות נמוכות, השירה שבוקעת מחבורת האוהדים לא הייתה מביישת כל מועדון בליגה בכירה יותר מזו, אם כי איש כאן לא היה עובר אודישנים לכוכב נולד או משהו דומה.
משמאלי מאיר שר במלוא הגרון, מימיני מזוקן מזייף קשות בדציבלים שמעל המותר בחוק ומתעלל לי בעור התוף. אני מקווה שלא נגרם לי נזק בלתי הפיך. אחרי התאוששות קצרה ובירה קרה אני מוצא את עצמי מנסה לקלוט את מילות השירים הלא מוכרות, שהולבשו על מנגינות ידועות, שעובדו והותאמו ליכולות הווקאליות של המקהלה מהבירה.
לא יודע איך זה בקבוצות אחרות, זה גם לא משנה כרגע, כמו שלא ממש משנה מה קורה על הדשא. הרי גם ככה משחקים מליגות נמוכות בכלל וג' בפרט לא מסוקרות בערוצי הספורט, חוץ ממקרים בהם יש אלימות בין המחנות או נגד השופט. אבל כאן לא נראה שיש בכלל אוהדים של ראשון והשופט נכון לעכשיו די בסדר כך שהכל רגוע מבחינה זו. גם למשחק עצמו אין חשיבות רבה. מהמקום השלישי לא עולים ליגה ונותר רק עוד מחזור אחד לסיום, כך שזה נראה יותר כמו טיול שנתי. אבל אני נהנה ואפילו מצליח לזהות כמה מילים ומשפטים לא ארוכים.
הזמן עובר, פה ושם הצהובים מנסים להבקיע את החומה המקומית הירוקה. החמצה, ועוד אחת. דחיפה בתוך הרחבה, מעט חילופי דברים ולחיצת יד, זו בערך כל ההתרחשות על הדשא, אבל כאן, ביציע הקטן הפסטיבל בעיצומו.
מפעיל הקהל, בחור חייכן בסך הכל, אבל אחד שלא בטוח אם היית רוצה לפגוש בסמטה ירושלמית חשוכה כשאין לו מצב רוח, מחלק הוראות. השיתוף פעולה מלא ונראה שכולם נהנים. כל כך נהנים שכמעט פספסנו את השער הראשון.
התקפה של הצהובים. בלבול ברחבה. מסירה לצד ובעיטה לא חזקה במיוחד. השוער המקומי לא זז. מבטו מלווה בעצב את הכדור המתגלגל ונעצר עמוק בתוך הרשת. הוא רגיל לזה. קבוצתו סוגרת את הטבלה וחוותה הפסדים אין ספור פעמים העונה. אני שם בצד צרות של אחרים ומתמקד בחבורה העליזה. כולם מכירים את כולם ונראים כמו משפחה ירושלמית אחת גדולה.
מאיר עושה לי הכרות עם חלקם. אני בקושי שומע אותו בגלל הרעש, אבל מהנהן בהסכמה. כנראה שהתגובה היתה נכונה כי הוא מחייך וחוזר לקפוץ.
אוהדת צהובה בשמלה תואמת עוברת בין השורות, אוחזת בקבוק ערק וכוסות פלסטיק. הבקבוק מתרוקן והלב מתמלא. אדי האלכוהול באוויר, כך גם השער השני. לפני שהיא מסיימת סיבוב חלוקה נוסף, הפעם עם פירות יבשים, התוצאה כבר שתיים-אפס.
כאן אין הילוך חוזר. המשחק מתחדש. לעזאזל הריפליי אני פותח עוד בקבוק בירה.
כבר לא כל כך אכפת לי מהרעש. גם לא מהעובדה שלא תמיד יש קשר בין התיפוף לשירים. אני אפילו מדקלם שורות עם חרוזים שלא היו עוברים את אישור האקדמיה ללשון. אבל האקדמיה לא פה, החגיגה כן, במיוחד אחרי עוד שער. גם שער מצמק של השמנמנים מראשון לא משבית את השמחה.
"צעיפים למעלה" מכריז המפעיל. אני לוקח את הצעיף של מאיר ומנפנף בו יחד עם כולם. אולי ארכוש אחד לעצמי. אולי אפילו חולצה עם הציטוט של ז'בוטינסקי על הגב.
השערים ממשיכים להיכבש. חומות ראשון התמוטטו מזמן. גם שחקניה נופלים מהרגליים. הצידנית עם הבירות כבר ריקה. חלק מהאוהדים די שתויים, אחרים סתם שיכורים מהאווירה.
אי שם שריקה חרישית מסיימת את המשחק, אבל לא את העידוד שממשיך במלוא המרץ.
אפילו השחקנים שבאו להודות על התמיכה לא מפריעים. אותם אפשר להחליף, את כולם אפשר, אך לא את הקבוצה, את המועדון, את הסמל. הרוח לעולם תישאר. כי ככה זה אצלנו, האוהדים השרופים.
אז יאללה בית"ר, יאללה ירושלים, יאללה נורדיה.
אני נפרד מהמשחק, מהאוהדים וממאיר. נתראה בשבוע הבא אני אומר לו ובאמת מתכוון לזה.
