כבר שבועיים כואבת לי
הכתף הימנית. זה התחיל במיחוש קל, עבר לצריבה וממשיך בכאבים בלתי פוסקים. לא, לא קיבלתי
מכה, לא נפלתי או נתקלתי בקיר. גם לא טפחו לי על השכם או צבטו אותי חזק שאתעורר.
זה כנראה בגלל המשא שאני מרים שנים. משא שהולך ונעשה כבד יותר מיום ליום.
אני זוכר שפעם,
כשהייתי צעיר וחזק, בלי בעיה הייתי מרים משקל אפילו כפול מזה. אבל עכשיו המחשבה על
כך מדכאת והנוסטלגיה לא מסיחה את דעתי מהכאב אז אפסיק לנבור בעבר, אמשיך לכאוב
בהווה ואשקול את האפשרויות העומדות בפניי בעתיד.
לא פעם עלתה בי מחשבה
על פרישה. פשוט לעזוב הכל, לשבת מול הים, ללגום סנגרייה, להאזין לבוב מרלי, לחלום
ולהעביר את ימיי בבטלה. מצד שני אין ברירה, יש לי אחריות ואף אחד לא יעשה את המלאכה
כמוני ויחזיק יציב, חזק ובטוח את כדור הארץ.
בדיעבד אני מודה שטעיתי.
זאוס ביקש מתנדב וכדי להיות מקובל יותר בקרב חבריי לספסל הלימודים הרמתי את ידי. לא
פשוט להיות הכי גדול בכיתה, תמיד מאחור או בצד שלא אסתיר, כך שהנחתי שהמעשה יקדם
אותי חברתית, מה שלא קרה באמת ורק תקע אותי עם כדור הארץ ועכשיו עם הכאבים.
לכן לאור המצב אני
מוכן לעשות ניסיון נוסף. אעביר את המשקל לכתף השמאלית ונראה מה יקרה. אבל אם גם שם
יופיעו כאבים אני מתפטר וזה סופי. שזאוס יחפש לו פראייר אחר.
מתוך "אטלס"
המיתולוגיה החדשה,
פרק 3
© כל הזכויות לרשימה זו שמורות לכותב הבלוגgilad2012
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה