יש כריכים שלא מוכנים
שיאכלו אותם, בשום פנים ואופן לא. למזלנו לא כולם כאלה. רובם הטרי נכנע יותר בקלות,
אבל ה'וותיקים' מקבלים חיים משלהם לאחר רביצה ארוכה על מדף. באחד כזה בדיוק נתקלתי
לפני יומיים (שמו המלא של המזנון נמצא במערכת).
למראית עין נראה
הכריך תמים למדי ודי טעים, אבל לאחר ששילמתי עליו, עטפתי אותו במפית והתכוונתי כבר
לנגוס בו, הוא עשה לי תרגיל התחמקות. בערמומיות הצליח לערער את אחיזתי ובגלגול
אמיץ נחת על הרצפה. הושטתי את ידי להרימו וזה בקור רוח של בורקס טורקי, התחמק ממני,
מפזר אחריו כמה ירקות חתוכים וזיתים מרוסקים. ראיתי שמתפתח פה מאבק לא פשוט אז
שיניתי טקטיקה. עשיתי את עצמי מביט לצד ועקפתי מימין. אבל הכריך זיהה את המהלך
והתרחק לכיוון השני. לאחר מאבק שנמשך זמן מה אותתו לי מיצי כיבה שאם לא אכניע את
הנ"ל בזמן הקרוב אצטרך להסתפק בקרואסון החיוור, היבש והבודד, שבעיניים מיואשות
מתחנן שאשים קץ לייסוריו. אך עם כל הצער שבדבר העדפתי את הכריך ולכן התחלתי לחסום
את דרכו עם כל מה שמצאתי סביבי. תיק, נעליים, שקית עם בגדים. לבסוף הצלחתי לדחוק
את הסורר לפינה. לאחר משא ומתן קשה נכנע הכריך, חייך אלי חיוך אחרון ועצם את עיניו.
אבל ברגע שהרמתי אותו כדי להתחיל את הסעודה נפלה ממנו הנקניקייה ונעלמה מתחת
למיטה, וזו, אם אתם לא יודעים, זריזה וחמקמקה פי אלף מהכריך. היה ברור שאין סיכוי
ללכוד אותה. השלמתי עם הגזרה. טוב שלפחות הירקות שיתפו פעולה כשלעסתי אותם. אבל אני
יכול להישבע ששמעתי צחוק חרישי שהגיע מכיוון
המיטה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה