היה לילה חשוך. ערפל כבד עטף את היער. מרחוק נשמעו נביחות של כלבים רעבים, אחוזי טירוף המשחרים לטרף. רוח קרה הצליפה בפניי ללא רחם ותחת רגליי התנפצו עלים יבשים. הלוואי שכבר אגיע, שאצא מכאן.
זעקה מקפיאה חתכה את האוויר והעירה משנתם את יצורי האופל. רחשים עלו מכל עבר, לחישות, מלמולים. האצתי את צעדיי. ענפים שרטו את ידיי וגזע עץ שבור פצע את רגלי. דם החל לרדת המורד הירך.
להקת עטלפים חלפה מעליי בציוצים צורמים וצלליות מטושטשות של יצורי הלילה המפחידים עלו מהאדמה הבוצית. התכסיתי בזיעה קרה.
מרחוק, בין העצים, הצלחתי להבחין במבנה עם שלט לבן מעליו. הפצע שרף. ניסיתי להתעלם מהכאב. הלב דפק בחוזקה, הראש התמלא מחשבות. הרגשתי את נשימתם הקרה של יצורי הלילה נושפים בעורפי. כמעט משיגים אותי. רק עוד גבעה קטנה, רק עוד כמה שיחים קוצניים ושער ברזל חלוד אחד ואגיע אל האור, תקוותי היחידה.
נפלתי למרגלות דלת זכוכית. הרמתי את עיניי. מעליה דלק באור לבן ובוהק שלט ועליו באותיות גדולות 'סופרפארם'.
"אדוויל בבקשה" לחשתי בשארית כוחותיי לרוקח, "בשביל אשתי."
"עוד משהו אדוני?"
"אהה, כן, אם אפשר גם משחה לשריטות ותחבושת."
בפעם הבאה אבוא עם המכונית. אבל אז צלצל הסלולרי "תקפוץ למכולת להביא חלב, טוב?" נשמע קולה של זוגתי.
"אבל זה מעבר ל..." התחלתי לומר אבל היא המשיכה "וגם משהו מתוק."
מחוסר ברירה פניתי שוב לכיוון היער. מה לא עושים בשביל אהבה...
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה