ברדיו התווכחו שלושה מומחים בעלי שם עולמי בכלכלה ומשכורות
עתק. על הפרק - המצב הכלכלי.
'צריך להדק' אמר בעל הקול הסמכותי ומתח את החגורה להראות
דוגמא אישית.
'נכון, אין ברירה, המצב קשה' הסכים איתו המתרפס ועזר לו עם
החגורה. והשלישי לא אמר דבר, אבל אני בטוח ששמעתי אותו מהנהן בהסכמה. אחר כך
השמיעו שיר עצוב, שיר שהולך טוב עם עוני. משהו קודר, אפרורי, חסר תקווה. משהו
בלוזי עם בסים הכי נמוכים ששמעתי מעודי. בלוז אני אוהב, העצבות עושה לי טוב והצלילים
הנמוכים שפוגעים בבטן גורמים לי בדרך כלל אושר. אלא שהפעם עוד לא הספקתי לאכול
צהריים ושאריות הכריך היבש מהבוקר עם העגבנייה המקולקלת עדיין מציקים ושולחים חיצי
צרבת קלה.
צרבת, בניגוד לבלוז, הולכת לא רע עם ג'אז או לפחות עם אמביינט
אקספרימנטלי שמשתלבים היטב בנסיעה אורבאנית עמוסת מכוניות ופקקים קצרי מועד, המשמשים
נקודות אסטרטגיות לפושטי יד זריזים הצולעים בין הרכבים.
אחד כזה צץ לו מחוץ לחלוני. פנים מזוקנות חסרות הבעה
אלמנטרית של אנושיות. ידו מושטת ורעד קל בקצות אצבעותיו.
נדמה לי שאנחנו מכירים. אני חולף כאן לפחות שלוש פעמים
ביום. עכשיו הוא נוקש על השמשה. אני לא עונה ומסיט את מבטי ממנו, אולי ימשיך לרכב
הבא. אך הוא נשאר במקום ונוכחותו מפריעה לי.
אני לא בן אדם רע ולא מתעלם מבעיות של אחרים. אני משתדל
להיות מעורב חברתית. להגיע לכל הפגנה, לשאת שלטים, להילחם על צדק ותמיד לתת נדבה
לפושט יד. אבל מהבוקר כבר חילקתי לחבריו של המזוקן קרוב לעשרים שקלים והיום עוד
ארוך.
בצומת הקודם הצלחתי לחמוק מהחובה ובזה שלפניו כמעט
ודרסתי ללא כוונה את המסכן. בשנייה אחרונה הוא קפץ ועלה על המדרכה. נראה לי שהוא
הבין את הרמז.
אבל עכשיו בעל הפנים המזוקנות מחוץ לחלוני והרמזור לא
מראה סימני ירוק. בלית ברירה אני מוציא שקל. הוא מחייך, מניד בראשו בזלזול וממהר
לרכב הבא, משאיר אותי בתחושות אשם.
השיר נגמר. קריינית צייצנית מבשרת על המרואיין הבא. לא,
הוא לא מומחה בעל שם עולמי ומשכורת עתק. הוא אפילו לא עובד ציבור עם הכנסה
שערוריתית. הוא עיתונאי שהתחזה לפני כחודש לפושט יד כדי לבדוק כמה מרוויחים אלה, ובגלל
קיצוצים במערכת פוטר מהעבודה. עכשיו הוא מובטל.
הירוק הגיע. המשכתי לנסוע. מחר אתן למזוקן מטבע של חמישה
שקלים, שיהיה, מי יודע, גם הוא בטח היה פעם מישהו.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה