מונולוג של נהג מונית בדימוס.
פעם, לפני שנים, שלום היה נוסע איתי כל הזמן. ממש לא יצא לי מהמונית. אחריו
באו פוליקר וקורין ויהודית ואפילו שלמה. חופשי היו נוסעים אצלי. בלילות היו אלה קראוס
או אריק ולפעמים מאיר, מאיר אריאל כמובן.
בקיץ באו הרבה הבנאים. מאיר, אהוד, אבייתר. תמיד שקטים ומהורהרים. רק
יובל הביא את החברים ממשינה. עם להקה מקומית נסעתי מסביב לשכונה, אף פעם לא הרחקנו
מעבר לזה. עם תיסלם נוצר קליק ורוקפור, נו טוב, איתם הייתי מוכרח לנסוע עם חלונות
פתוחים.
בתקופות הקלאסיות ניצח אצלי זובי שחלק את הנסיעה עם השמנה שהמשיכה והמשיכה
לשיר ולא נתנה לנו לצאת מהחנייה עד שמתה.
אבל הכי כיף היה לנסוע עם אלה מחו"ל שקניתי מהרצל בכרמל, למרות
שלא תמיד היו מקוריים או באיכות טובה. חלקם היה נתקע ומפסיק לנגן או כמו במקרה של
סטינג ודילן שהמונית פתאום התחילה לנסוע לאחור.
עם סיימון וגרפינקל זרמנו בהרמוניה מושלמת אל השקיעה. קלפטון שפך
במונית כמויות של צלילים שלקח לי המון זמן לגרד מהרצפה, אבל היה שווה כל תו. גם ג'וני
מיטשל בקולה הצרוד והמלטף ליוו אותי ברגעים עצובים. והיו רגעים עצובים. כן, גם
לנהג מונית יש לב ונשמה. גם נהג מונית כואב כשעליו להיפרד מחברים. ככה הלך ממני סטיבנס.
הוא היה יורד בפתחו של מסגד קטן בדרך לירושלים. בהתחלה הייתי מחכה לו ומחזיר אותו
עד שיום אחד הודיע שהוא נשאר שם.
גם את אלביס איבדתי. הוא היה מעמיס ארגזים של בקבוקים שרכש אצל חינאווי
ויחד עם מוריסון הטביעו את עצמם במשקה. ג'ניס והנדריקס תמיד שילמו מראש על נסיעה
לרמלה, או ללוד, או לצד האפל של הירח.
אבל הכי כאבתי את אובדנו של פרדי. הורדתי אותו בכניסה לאיכילוב. הוא נראה
חיוור וחלש ומאז לא שמעתי אותו יותר.
הרבה קילומטרים זרמו מתחת לגלגלי המונית. אין ספור מספרים במונה. אבל
כשמגיע הרגע הנכון חייבים להתקדם הלאה. פרשתי, מכרתי את המונית ואת החברים שלי מהקסטות
הישנות חילקתי לנהגים בתחנה, שיסעו ברדיו-טייפים שלהם.
עכשיו יש לי המון זמן פנוי לגלות דברים חדשים. אני הולך לצרוב לי דיסק
של גולן או של נרקיס.
שלכם מנשה בדימוס.
נ.ב
פנוי באלנבי, עוד חמש דקות.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה