מלחמה - פעם רביעית

הסיטואציה היא כזו: אני בסופר פארם מחכה שהרוקחת תסיים עם הלקוח שלפניי. כשמגיע תורי אני שולף את המרשם ופוסע לכיוונה. תוך כדי ההתקדמות אני מבחין במישהי הולכת אחרי, פולשת למרווח הפרטי שלי ונעמדת ממש בצמוד אליי. 

את הקו הכחול שמסמן היכן עליה להמתין כדי לאפשר פרטיות ללקוח שלפניה היא חצתה בלי להניד עפעף ואת השלט המבקש זאת במפורש לקחה כהמלצה בלבד. ממש חוצפנית. 

בעיקרון אין לי מה להסתיר, אבל בכל זאת לא נעים שמישהו מתיישב לך על הווריד. אז דבר ראשון ובצורה מנומסת אני מנסה לרמוז לה במחוות גופניות קטנות, זז מצד לצד, מסובב אליה חצי גוף. היא לא מבינה את הרמז. אני עובר למבטים חטופים, אחר כך לנוקבים יותר ולבסוף נועץ בה את העיניים. גם את זה היא לא קולטת. 

בשלב הבא אני מנסה אסטרטגיה חדשה ומניף את תיק הגב. היא לא זזה ממקומה. אני מגדיל את הרדיוס וכמעט פוגע בכתפה. זה אמנם מושך מעט את תשומת ליבה אבל נראה שהיא מחכה שאתנצל על כך. אני לא מוותר ולמרות שאני בבסיסי פציפיסט אין מנוס מלעלות שלב. אם קונבנציונלי לא עובד אני עובר לביולוגי ומשחרר שיעול כבד וליחתי במיוחד תוך הפניית ראש, מה שלא משאיר מקום לספק בקשר לכוונתי. כשנשימתי שבה אלי והעננה מתפזרת אני מבין שגם מהלך זה לא עובד. היא ניצבת במקומה כאילו חסינה מפני הכל ומה שמעניין אותה זה להרוס את פרטיותי. 

אז קונבנציונלי לא עזר, גם ביולוגי לא. אין לי ברירה, נשארה רק אופציה אחת אחרונה - נשק יום הדין שלי, שלא חשבתי שאצטרך להשתמש בו אי פעם במצב כזה. 

אני עושה הכנות אחרונות. אורז את התרופה ומכניס לתיק. משלם את מה שצריך לשלם ולפני שמתפנה משם, כדי לא להיפגע בעצמי, עובר למתקפה כימית. 

אני לא יודע מה נגמר עם הקרצייה, מה שכן, כשיצאתי מהסופר פארם ראיתי כמה רכבי חילוץ והצלה עושים את דרכם למקום. 

אהה כן, כמעט שכחתי לספר איזו תרופה קניתי. זה היה משהו נגד גזים. 

אז שימרו מרחק ועל תפלשו למרחב פרטי של אף אחד. מי יודע איזה נשק מסתובב שם בחוץ... 

©   כל הזכויות לרשומה זו שמורות לכותב הבלוגgilad2012 

מזג אוויר - פעם שלישית

אני לא אשם במה שקרה, בחיי שאני לא אשם. חוץ מזה אמרתי לה מראש, הזהרתי, ביקשתי, תירצתי, שום דבר לא עזר, היא התעקשה שארקוד איתה. אמרתי שאני לא יודע לרקוד, שכואבת לי הרגל, שחייב ללכת כי מחכים לי באיזו פגישה ואפילו אמרתי שאני לא מרגיש טוב. אבל היא בשלה, לא מוכנה לוותר, לוקחת את ידי ומושכת אותי לרחבת הריקודים.

מחוסר ברירה עשיתי כמה תנועות רק כדי לצאת מידי חובה. היא שמה לב לכך ושלחה אלי מבט שלא השתמע לשתי פנים.

'תשתדל יותר יקירי' אמרו עיניה 'אחרת...'

נכנעתי, יהיה מה שיהיה. ואכן זה קרה. התחיל לרדת גשם. בהתחלה טיפות קטנות שהפכו לגדולות יותר שהפכו למבול של ממש.

מצב לא נעים, מצד שני מה אני יכול לעשות זה לא בשליטתי. ככה זה אצלנו מדורי דורות. אבא שלי, הצ'יפ הגדול, היה כזה גם סבא שלי ואפילו אבא של סבא, שקורקף בגיל צעיר מאוד. אבל בחייו הקצרים הוריד לא מעט מים מהשמיים.

אז עכשיו גשם בחוץ, ובפנים אני מתפרע כמו שלא עשיתי שנים. האמת זה די נחמד. אז מה אכפת לי, אחריי המבול.

©   כל הזכויות לרשומה זו שמורות לכותב הבלוגgilad2012 

מוזיקה - פעם שנייה

האוגר שלי מת. הוא לא היה חולה או סבל ממשהו נראה לעין. הוא לא נפצע בתאונה דרכים או נחנק ממזון. כך שלא היה כל סימן שמשהו טרגי הולך לקרות לו.

ואז בוקר אחד מצאתי אותו שוכב על הגב עם עיניים עצומות וללא רוח חיים. כל ניסיונותיי להחיותו עלו בתוהו ובצער רב נאלצתי לקבוע את מותו.

אני זוכר היטב את היום בו הביאו אותו אלי. הייתי ילד קטן והוא גור פצפון. החיבור בינינו היה מידי ואפשר לומר שמאותו רגע כמעט לא נפרדנו. ממש גדלנו יחד כמו אחים תאומים.

בבקרים, בדרך כלל, היינו הולכים לפארק, פורשים שמיכה ומכרסמים בגטים ומיני מאפה. אחר הצהריים עשינו פעילות גופנית, אני על ההליכון ולידי ידידי הקטן בתוך גלגל, רצים ונהנים מכל רגע.

ובערבים, בעיקר בימי חמישי או אם יצא במוצ"ש, היינו יושבים בסלון מול הטלוויזיה, עטופים בצעיפים וכובעים בצבע צהוב-כחול, מפצחים גרעינים וקופצים משמחה עם כל סל של מכבי תל אביב בדרך לעוד ניצחון מוחץ על קבוצה מתחתית הליגה האירופית.

כך עברו השנים בנחת ובכיף. חלקנו סודות, אהבות, תקוות, שאיפות עד שיום אחד ללא אזהרה מוקדמת תם הכל. קשה, קשה הפרידה מאחי הקטן. שום דבר לא יכול לתפוס את מיקומו ולמלא את החלל שהשאיר מאחוריו. לא האיגואנה שהביאה לי אימא, או הדגים שקנה לי אבא, אפילו לא החתול האפור שמצאה אחותי וסחבה הביתה בניגוד לרצונו ושבלילה אחד אכל את הדגים של אבא.

זכרו של ידידי הקטן יהיה עמי לעולם ועד. לכן החלטתי שבשנה הבאה אני משתתף בדה-וויס. ולמרות שאני לא שר מי יודע מה וגם יש לי פחד במה, אתגבר על הכל. אני רוצה שהאוגר שלי, שיושב למעלה בגן עדן של אוגרים, יהיה גאה בי, ואפילו מאוד.

©   כל הזכויות לרשומה זו שמורות לכותב הבלוגgilad2012 

כאב - פעם חמישית

איזה כאב ראש, וואי וואי, ודווקא בחנוכה. האמת בכל יום בשנה זה נורא, אבל בחנוכה כשיש הרבה אנשים מסביב, עם כל השירים והברכות וכל השאר, זה עוד יותר קשה.

אז הלכתי לרופא משפחה. הוא בדק. לחץ דם בסדר, גם הדופק. מגרנה זה לא כי כל הראש כואב ולא רק חצי והאור לא מפריע כך שאפשרות זו נשללה על הסף.

הנוירולוג שלח אותי לעשות צילום, אחר כך סי טי ובסוף אם אר אי. לא נמצא דבר.

אף אוזן גרון לא ראה בעיה בסינוסים או אלרגיה כלשהי.

הפסיכיאטר לא הבין על מה אני מדבר.

הנטורופת רקח תוספי מזון מגעילים.

הרופא הסיני דקר ודקר, עד שכמעט חורר אותי.

אפילו לווטרינר הלכתי.

כלום לא עזר. 

אבל הראש אלוהים הראש, ממש בוער, וגם כל החנוכה הזה עכשיו, מי צריך את זה בכלל. לפחות אם הייתי שמש ולא סתם נר שלישי, או הכי טוב אם הייתי סביבון.  

איזו סחרחורת. לא יכול יותר. ממש עושה לי בחילה. שנה שלמה איש לא מתייחס אלי ואז שבוע שלם לא מפסיקים לסובב אותי. די נמאס לי, הלוואי הייתי כד קטן.

אוף הסירחון, שיחליפו כבר את השמן המשומש הזה. עוד יום ואני מתפגר. הלוואי שהייתי סופגנייה.

די כבר, תפסיקו לדחוף לתוכי ריבה ולפזר עלי הררי סוכר. הלוואי שהייתי רעשן.

הלו, מה קורה אתכם? אני מסיפור אחר וגם ככה יש לי מספיק צרות משלי בפורים. 

©   כל הזכויות לרשומה זו שמורות לכותב הבלוגgilad2012

שגעון - פעם שלישית

כשהייתי קטן קיבלתי ליום הולדת של תשע מתנה - סוס חום גדול ויפה. ברור שלא בדקתי לו את השיניים. גם לעולם לא רתמתי אותו לפני העגלה או הובלתי אותו לבאר והכרחתי אותו לשתות ממנה מים. הרבה שנים הסוס היה אצלי, לפחות שבע או שתיים עשרה, כי סוס מנצח לא מחליפים. אז לא החלפתי אותו, פשוט יריתי בו. יריתי גם בזה שהביא לי אותו. אני תמיד רציתי פוני והאידיוט לא הבדיל בין השניים.

אחר כך הפסיכולוג שאל אותי למה הרגתי אותם, הרי ככה נשארתי בלי הסוס ובלי זה שהביא לי אותו, ועדיף ציפור ביד משתיים על העץ ואני חשבתי שעם ציפור אחת ביד הייתי יודע מה לעשות, בניגוד לשתיים שישבו על העץ מחוץ לחלון והטריפו אותי בציוצים כבר מתחילת הפגישה.

אחר כך הוא הוסיף עוד כל מיני שטויות של פסיכולוגים על הילדות שלי ועל זה שאבא רצח את אמא וירה על השוטרים שבאו לעצור אותו ובסוף קפץ מהחלון. הדברים שלי גרמו לפסיכולוג לעשות פרצוף כזה של חשיבה, כמו שמלמדים אותם לעשות בפקולטה לפסיכולוגיה ואז הוא הרכיב משקפיים כמו שמרכיבים כאלה שלא רואים טוב. לסיכום הוא גירד בראש כמו שמגרדים אלה שיש להם זוחלים על הקרקפת. הוא המשיך לגרד ולגרד ואני חשבתי שאם ימשיך ככה עוד יעשה חור בגולגולת ויגיע עד המוח, וזה גם קצת הטריף אותי. בסוף הוא עשה את עצמו כותב משהו במחברת הקטנה עם השם שלי עליה, אבל אני ידעתי שהוא לא כתב כלום. עלי אי אפשר לעבוד וקמתי ללכת משם אבל הוא אמר שיש עוד רבע שעה עד לסוף הטיפול ויש לנו הרבה על מה לדבר והסתכל עלי ככה עקום עם המשקפיים. אבל אני לא יריתי בו, אני זרקתי אותו מהחלון ואז יריתי בשתי הציפורים שהיו על העץ שהטריפו אותי מתחילת הפגישה.

אחר כך יריתי בשני האחים שבאו לקחת אותי חזרה למחלקה וגם באחות שניסתה להרגיע אותי ולהזריק לי משהו מרגיע וגם בפקידה שתמיד מחייכת אלי אבל אני יודע שמאחורי הגב היא צוחקת עלי עם החברות שלה כשהן שותות שוקו חם עם מרשמלו דביק. בדרך גם יריתי בכמה מטופלים שישבו מול הטלוויזיה ובשומר בכניסה שלא נתן לי אף פעם לצאת גם כשמאוד רציתי. ברחוב יריתי בעוברי אורח אבל רק באלה שלבשו מעילים כי היה חם, וכשנגמרו לי הכדורים עשיתי פיו פיו לכל מי שניסה להתקרב אלי וגם טאח טאח ובום בום וכחח כחחח שזה לא ירייה, זה בגלל משהו שנתקע לי בגרון. בסוף כשחיסלתי את כל העיר הכנתי לי תה ירוק חלש מאוד למרות שמאוד רציתי קפה, אבל קפה תמיד עושה אותי לא רגוע.

©   כל הזכויות לרשומה זו שמורות לכותב הבלוגgilad2012 

סוד - פעם שנייה

אחרי הסיפור האחרון פנו אלי הרבה אנשים שרצו לדעת איפה בדיוק נמצאת חנות החלומות, מה המחירים, האם יש אחריות ותוך כמה זמן אפשר להחזיר את הסחורה ולקבל את הכסף בחזרה. לצערי אני לא יכול לפרט. גם ככה גיליתי יותר מדי. אבל אשמח לספר מה עוד קרה בחנות המיוחדת.

--------

יום אחד נכנסה אישה. היא לא הייתה גבוה מדי ולא קטנה מדי, לא שמנה מדי ולא רזה מדי, לא צעירה מדי ולא מבוגרת מדי, אישה רגילה. האמת אני מכיר אותה, היא באה לכאן לפעמים.

גם הפעם, כמו בפעמים הקודמות, היא הסתובבה בחנות ועשתה את עצמה מתעניינת בהיצע הדל. בסוף עצרה מול תמונת נוף דהויה ובהתה בה כמה שניות. אחר כך הרימה פסלון קטן ובחנה אותו מכף רגל ועד ראש. הבא בתור היה שטיח ישן אותו מיששה ומיששה ורק אז פנתה אלי "ילד, איפה כאן החלומות? שמעתי שמוכרים אצלכם כאלה."

"חלומות?" עניתי "איזה שטויות."

המוכר חייך בהנאה, לגם מהתה וחזר לא לזוז כמעט.

"אני יודעת שיש לכם חלומות למכירה, ככה סיפרו לי ואני רוצה לראות אותם."

"גברת, אין לנו חלומות ומי שסיפר לך לא יודע על מה הוא מדבר" עניתי והמשכתי למיין גלויות ישנות.

אבל היא לא וויתרה "ילד, אני דורשת לראות את המנהל."

ילד היא קוראת לי. אני כבר כמעט בן שמונה. אבל לא אמרתי דבר כי הלקוח תמיד צודק ובמיוחד אם זו לקוחה וגם ככה ראיתי שאין לי סיכוי לשכנע אותה אז אמרתי "טוב, די, מספיק עם שטויות האלה אימא. כל הזמן את עושה לי את אותו הקטע."

אימא חייכה אלי "בפעם הבאה אשתדל להיות יותר מקורית, בינתיים בוא נלך הביתה."

המוכר המשיך לחייך ולא לזוז כמעט, ואנחנו יצאנו מהחנות, עברנו ליד החתול הצולע והפח השבור, עלינו במדרגות האבן השחוקות, חלפנו על פני הקיוסק של הפוזל שמוכר את המיץ הכי טעים בעולם, פנינו שמאלה ויצאנו מהסמטה הצרה לרחבה מוארת עם דוכני אוכל וחנויות של מותגים, ביניהם בלטה חנות אחת חדשה שנפתחה לפני כמה ימים.

מוכרת צעירה סידרה על מדפים את המשלוח האחרון של אשליות שהגיע באותו בוקר. אשליות נוצצות ומבריקות, חלקן עטופות באריזות צבעוניות ומזמינות והכל מוצג לראווה. אין כאן חדר סודי וחשוך, אין לקוחות קבועים ומי שרוצה יכול לקנות מכל הבא ליד, אפילו שהמחירים כאן יחסית גבוהים והאשליות בדרך כלל מתנפצות לרסיסים תוך זמן קצר.

"רוצה משהו?" שאלה אימא כשראתה שאני מציץ לתוך החנות.

"לא, אני מעדיף חלומות" אמרתי "חלומות מחזיקים מעמד יותר זמן, אבל גלידה לא אכפת לי לקבל..."

©   כל הזכויות לרשומה זו שמורות לכותב הבלוגgilad2012 

ציור בהשראת הסיפור `סוד - פעם ראשונה`

תנו כפיים לשי שלום המוכשר 

שיצר את הציור בהשראת 

הסיפור `סוד - פעם ראשונה`

סוד - פעם ראשונה

בעיר העתיקה יש חנות אחת, לא גדולה ולא קטנה שמגיעים אליה דרך סמטה צרה. בסוף הסמטה פונים ימינה, חולפים על פני הקיוסק של הפוזל שמוכר את המיץ הכי טעים בעולם, יורדים במדרגות האבן השחוקות, עוברים את הפח השבור והחתול הצולע ששרוע דרך קבע לידו, ואחרי כמה צעדים מגיעים ליעד.

במבט ראשון החנות נראית רגילה, בעצם גם במבט שני, שלישי וכל מבט אחר. על מדפים עמוסים מונחים ללא סדר או הגיון מזכרות ועוד שטויות שאף אחד לא צריך. בפינת החנות יושב המוכר, איש קטן וחסר תנועה כמעט, שמשתלב היטב עם החפצים שמסביבו. רק האדים העולים מספל התה המתוק שעל השולחן מולו מעידים שלא מזמן הייתה כאן פעילות כלשהי.

לא הרבה נכנסים לחנות ועוד פחות מזה רוכשים דבר מה מההיצע הדל. אבל אף אחד לא יודע שזו לא סתם חנות. מאחורי הארון החום יש דלת סתרים שמובילה לחדר סודי. החדר הסודי מואר בעששיות שמרקידות צללים כהים על הקירות המתקלפים.

במרכז החדר מונח ארגז עץ ובתוכו ארוזים היטב היטב חלומות שונים. כן, האיש מוכר חלומות. הוא לא היחיד בעיר שעוסק במקצוע הסודי הזה אבל הוא, ואני אומר את זה במלוא האחריות, מוכר את החלומות הכי טובים. הסחורה שלו תמיד עונה על הדרישות והוא בכלל לא יקרן. ואפילו אם למישהו אין כסף הוא נותן חלומות קטנים או שאריות של חלומות בחינם, אבל רק ללקוחות הקבועים.

כשאהיה גדול, אולי בן שמונה או תשע, גם אני אפתח חנות כזו. בינתיים אני עוזר לו לנקות את האבק מהחלומות הישנים ומסדר אותם לפי אלף בית בארגז וכשמביאים לו חלומות משומשים אני עוזר לו לשפץ אותם, למרוח קצת צבע, לשייף את הפינות, למרוח לק ולארוז.

אחר כך אנחנו עולים למעלה ושותים תה מתוק ולא זזים כמעט.

©   כל הזכויות לרשומה זו שמורות לכותב הבלוגgilad2012 

כאב - פעם רביעית

זה התחיל בשיעול, אחר כך עלה החום, לא מאוד גבוה אבל בכל זאת חום, אבל כשהתחילו גם רעידות, שזו תחושה ממש לא נעימה, הבנתי שעלי לעשות משהו בנידון.

בדרך כלל אני בעד טיפול מונע ומשתדל להקפיד על בדיקות תקופתיות. אני לא מאלה שנבהלים בקלות ועושים עניין גדול מכל דבר קטן. קצת שיעול או חום פה ושם אף פעם לא הדאיגו אותי. יום יומיים והכל מסתדר בסופו של דבר. זו הגישה שלי בחיים. חוץ מזה לא מתאים לי לשבש את השגרה ולהתחיל בבירור הבעיה שגוררת אחריה טיפול וכל ההתעסקות בזה, שבדרך כלל גם כרוכה בהוצאות כספיות לא מבוטלות ואיבוד ימי עבודה.

אז נכון יש שיגידו שכל אלה הם תירוצים ואם לא מטפלים בזמן הבעיה רק עלולה לגדול ולהגיע למצב שיהיה מאוחר מדי. אולי יש בזה משהו, אבל אופי קשה לשנות, ככה אני לטוב ולרע.

רק שהפעם, בניגוד לפעמים אחרות בעבר, השילוב של כל הסימפטומים יחד העלו בי דאגה מעבר לרגיל וכדי שבכל זאת לא יהיה סיבוך מיותר החלטתי לקחת את המכונית למוסך.

©   כל הזכויות לרשומה זו שמורות לכותב הבלוגgilad2012 

מלחמה - פעם שלישית

עשן כבד וסמיך היתמר מעל הבית ונראה היטב גם מרחוק. תוך שניות הגיעו למקום כוחות הצלה וחילוץ, מלווים בסירנות מחרישות אוזניים. מיד הוקם חפ"ק ושני מסוקים הוזנקו לאוויר. לאחר התארגנות קצרה והערכת מצב ראשונית נשלחו כבאים לעבר הבית והמשטרה סגרה את האזור, מה שלא מנע מהסקרנים להתאסף על המדרכה ממול, כמו תמיד באירועים מסוג זה.

כעבור כמה דקות הגיעה גם התקשורת. ניידות שידור פרסו ציוד. כתבים התייצבו מול המצלמות, כשמאחוריהם נראה היטב העשן. דיווחים החלו לזרום, השערות, ניחושים, ראיונות של עדי ראייה שטענו ששמעו פיצוצים ואחרים שהכחישו זאת.

פרשנים, שהיו פנויים בזמן האירוע והסכימו לעלות לשידור, פרסו את משנתם. פוליטיקאים משני צדי המתרס התווכחו בלהט לגבי ההשלכות והממשלה התכנסה לישיבת חרום מיוחדת כדי לדון במצב.

אבל לאף אחד לא היה מושג מה באמת קרה, רק לי. אז הכי טוב שפשוט אכבה את הסיגריה. אולי אפילו אשקול להפסיק לעשן לכמה זמן, או לפחות עד שיירגעו קצת הרוחות שם בחוץ. 

©   כל הזכויות לרשומה זו שמורות לכותב הבלוגgilad2012 

מלחמה - פעם שנייה

לפני כמה ימים גיליתי, ממש במקרה, שעננים באמת עשויים מצמר גפן מתוק, המון צמר גפן מתוק. אחרי בדיקה קצרה מצאתי שגם הירח עשוי מגבינה צהובה, כמו זו עם החורים שטעימה מאוד בטוסט. אחר כך התברר לי שהכוכבים זה בכלל סוכריות קטנות בטעם מנטה שאני כל כך אוהב.

אז בדקתי עוד כמה דברים והתברר לי שאכן יש סוסים שמדברים עברית. נשבע לכם ששמעתי שניים מתווכחים ברמזור. לחתולים יש תשע נשמות, אבל הסיכוי שכולן או לפחות רובן ימותו מוות טבעי הוא נמוך מאוד. ודג זהב באמת יודע לדבר, יש לי אחד כזה באקווריום. למרות שהוא לא צייץ עדיין אני בטוח בכך כי לילה אחד שמעתי אותו מזמזם שיר של שלמה ארצי. אני עוד אתפוס אותו על חם ואוציא ממנו לפחות משאלה אחת או שתיים.

אז הכל התברר כנכון, כל מה שההורים סיפרו לנו כשהיינו קטנים, למרות שגם הם לא תמיד האמינו בכך, אבל עם עובדות אי אפשר להתווכח. רק דבר אחד לא מובן לי. סיפרו לנו גם שכשנהיה גדולים לא יהיו יותר מלחמות בעולם והכל יהיה אחלה ונהדר וסבבה, וזה לא קרה. האמת די מאכזב. אני מוכן לוותר על צמר גפן מתוק או גבינה צהובה עם החורים ואפילו על סוכריות המנטה שאני כל כך אוהב רק שההבטחה הזו תהפוך גם היא לאמיתית.

©   כל הזכויות לרשומה זו שמורות לכותב הבלוגgilad2012

מלחמה - פעם ראשונה

אף אחד לא תיאר לעצמו שזה מה שיקרה. שהדברים ייצאו מכלל שליטה והסכסוך יתדרדר. הרוב אפילו לא זכרו מי בכלל התחיל בכל הבלגן הזה. כי במלחמה כמו במלחמה יודעים איך היא מתחילה אבל לא איך היא מסתיימת. וזו אכן מלחמה. מלחמה עם כל המשתמע מכך.

אסטרטגיות ותכניות תקיפה, מארבים בשטח האויב, קרבות אוויר-אוויר, האזנות סתר עם ציוד טכנולוגי מתקדם, אמצעי לחימה משוכללים ועוד, כל מה שמלחמה טובה שמכבדת את עצמה יכולה לספק.  

כל צד התבצר בעמדתו והגיב בתוקפנות כלפי השני. משא ומתן, עצירת אלימות או כל הסדר אחר לא נראה אפשרי בשלב זה.

ולמרות שהייתי בנחיתות מסוימת, אני נמוך ורזה הרבה יותר מהאויב שלי, לא העליתי בדעתי להניף דגל לבן ולהיכנע.

אני אלחם עד הסוף. הקוביות הכחולות שלי. לא אדומות, לא ירוקות ואפילו לא צהובות, רק הכחולות. גם אם הגננת אומרת לי כל הזמן לשתף אחרים, הכחולות שלי לנצח, או לפחות עד שאסיים את הטרום חובה.

זה שהילד החדש השתלט על נכסיי לא אומר שעליי לוותר. לכן דבר ראשון הפלתי לו את המגדל. דבר שני דחפתי אותו הכי חזק שיכלתי. דבר שלישי, וזה היה די קריטי והתברר כטעות טקטית – זינקתי לאסוף את הקוביות. גם הוא זינק בדיוק לאותה מטרה וראשינו התנגשו זה בזה.

בלית ברירה הושגה הפסקת אש כשבכל צד יש נפגעים ובכי. אבל הגננת הרימה את אויבי ולעברי שלחה מבט זועם אפילו בלי לברר מה קרה. אוף, למה אני תמיד יוצא אשם... 

©   כל הזכויות לרשימה זו שמורות לכותב הבלוגgilad2012 

שמש - פעם ראשונה

הכרתי פעם מישהי, לפני הרבה שנים, שכל ערב הייתה מכבה את השמש ומדליקה את הירח. היא גם הייתה מפזרת כוכבים בשמיים, המון כוכבים, ואחרי הפסקה של כמה שעות הייתה אוספת אותם מוקדם בבוקר, חוץ מאלה שנפלו במשך הלילה כמובן. אחר כך הייתה מכבה את הירח ומדליקה שוב את השמש לקראת יום חדש. רק אז הייתה הולכת לישון. ככה כל יום ללא יוצא מהכלל, אפילו בחגים.

בוקר אחד אחרי שסיימה את המשמרת אמרתי לה כפרה, נשמה, עיניים, למה שלא תיקחי חופשה. סעי לפריס, ללונדון או לפתח תקווה. קני לך בגדים יפים, תכשיטים, תתפנקי, תנוחי. אבל היא לא הייתה מוכנה לשמוע. רק עבודה ועבודה.

בסוף שכנעתי אותה לשתות איתי קפה בארומה.

"טוב, אבל רק אחרי המשמרת" היה התנאי שלה. למחרת נפגשנו שוב וגם ביום שאחרי. כך זה נמשך כמעט שבועיים. בילינו, צחקנו, טיילנו, ביקרנו בגן חיות, שטנו על סירה, שוטטנו בעיר העתיקה ובשוק הפשפשים.

לילה אחד, בהפסקה בין הכיבוי להדלקה ולהיפך, ישבנו אצלה בסלון וצפינו בשידורים החוזרים של ערוץ 1 ובלי כוונה נרדמנו על הספה.

באותו בוקר היה ליקוי חמה שאיש לא חזה וגרם לבלגן שלם בחלקים רבים בעולם. היו שחשבו שהגיע הקץ, אחרים האשימו אסטרונומים ומדענים על שהסתירו את המידע וקבוצות קיצוניות ניסו אף להפיל משטרים, נראה היה שכולם איבדו את העשתונות. אנחנו התעוררנו בצהריים ורק אז הכל חזר למקומו בשלום.

באותו יום היא נפרדה ממני וכל ניסיונותיי להמשיך את הקשר איתה עלו בתוהו.

אני עוד רואה אותה מדי פעם מוקדם בבוקר חוזרת או הולכת אבל תמיד ממהרת ולא מדברת עם איש. מה שכן, לפי מצב גרמי השמיים אני יודע שהיא עושה את עבודתה נאמנה.

©   כל הזכויות לרשימה זו שמורות לכותב הבלוגgilad2012 

טיול - פעם ראשונה

מאז שאני מטפל ברקסי כולם מרוצים. בכל יום ובאותה שעה אני לוקח אותו לטיול בגינה, למרות ההתנגדות וניסיונות הבריחה שלו. רקסי ערמומי וחלקלק אבל בסופו של דבר אני תמיד מצליח לסגור עליו בפינה והוא מביט בי בעיניו הקטנות כאילו שואל 'מה אתה רוצה ממני שוב?'

אני בהחלט יכול להבין אותו, מצד שני זה חשוב לצאת מדי פעם לאוויר הפתוח, לשחרר עצמות, להוציא אנרגיה ובעיקר לשמור על כושר ולא להיות סגור כל היום בין ארבע קירות. לכן אני לא מוותר לו ומרים אותו על הידיים ואנחנו יורדים לגינה.

יש לנו גינה נחמדה, מטופחת וירוקה ורקסי ואני רצים מסביב לשיחים הגזומים, מדלגים מעל ממטרות ומטפסים על עצים. איזה כיף.

אחרי עשרים דקות רקסי נראה עייף, בקושי זז ונושם בכבדות. אני מחזיר אותו הביתה אך לא לפני שעושים עוד סיבוב בחניה.  

בבית אני מנקה אותו משאריות דשא ועלים יבשים שדבקו בו ואחרי כמה דקות הוא חוזר לשחות באקווריום כאילו כלום לא קרה.

אין ספק שרקסי הוא הוכחה חותכת לכך שדגים לא חייבים לשהות במים כל הזמן.

בפרק הבא: איך לקחתי את היונים של השכן לשחייה לילית.

©   כל הזכויות לרשימה זו שמורות לכותב הבלוגgilad2012

אוכל - פעם רביעית

היא ביקשה ממני כבד קצוץ, אז הבאתי לה. לפני שבוע בא לה על קישקע ממולא ולקינוח עוגיות משקדים. בוקר אחד היא רצתה ביצה רכה. לצהריים הכנתי לה רצועות בשר ברוטב סצ'ואן חריף. פעם ראשונה שאני מכין דבר כזה והאמת יצא לא רע.

אחר כך נסענו לפיקניק ועשינו צלעות על האש שהיו עסיסיות במיוחד. ניסיתי להפתיע אותה עם טחול ממולא שלא זכה להצלחה רבה אז מיד כשחזרנו הביתה בישלתי צלי כתף עם פטריות, גזר ובצלצלים ביין אדום.

למחרת רצתה ממני שוקיים בתנור או חזה קריספי על מצע ירקות. הצעתי לשון מתובלת בפלפל אנגלי. בסוף התפשרה על רגל קרושה אבל רק בתנאי שלקינוח תקבל אצבעות שוקולד.

בשבת הקרובה, היא אמרה, רוצה מוח מטוגן. וכאן איך לומר זאת, זו כבר בעיה רצינית. גם ככה כבר לא נשארו לי כמעט איבריים פנימיים. מה אגיד לכם, אהבה אהבה אבל מאז שהפסיקה להיות צמחונית חיי בסכנה. 

©   כל הזכויות לרשימה זו שמורות לכותב הבלוגgilad2012 

כאב - פעם שלישית

לפני חודש, בערך.

'זה נראה לי כמו עקיצה ותגובה אלרגית אליה.'

לא זכרתי שנעקצתי אבל אם הרופא אומר הוא בטח יודע.

'תמרח פניסטיל על האזור האדום ותבוא לביקורת בעוד שבוע.'

כעבור שבוע, בערך.

'זה עדיין נראה לי כמו עקיצה ותגובה אלרגית, למרות שהכתם התפשט והכחיל וגם המרקם נעשה מחוספס ופה ושם יש זיהום. כדאי שנתחיל באנטיביוטיקה עשרה ימים, פעמיים ביום.'

האמת זה גם מגרד בטרוף, אבל אם הרופא נותן אנטיביוטיקה הוא בטח יודע. רק שהגירוד יפסק כבר.

כעבור עוד חמישה ימים, בערך.

'המצב החמיר אה? ממש התפשט לעוד מקומות והתכסה בקשקשים קטנים. נראה לי שהאנטיביוטיקה לא עוזרת. אני מציע לעשות ביופסיה ואז נדע בוודאות מה יש לך, מה שכן, זה בכל זאת נראה לי כמו עקיצה ותגובה אלרגית.'

עכשיו מגרד לי בכל הגוף ובאזורים מסוימים איבדתי תחושה, אבל אם הרופא ממליץ על ביופסיה כדאי לנסות זאת.

כעבור שבועיים בדיוק הביאו אותי באקווריום. חוץ מקשקשים צמחו לי זימים וסנפירים.

'הגיעה התשובה של הביופסיה. מסתבר שזו לא עקיצה, אבל עדיין לא ברור מה יש לך.'

נראה לי שהרופא הזה לא משהו, אולי כדאי לקבל חוות דעת נוספת. מישהו אולי מכיר וטרינר טוב?

©   כל הזכויות לרשימה זו שמורות לכותב הבלוגgilad2012 

כאב - פעם שנייה

כמה יפה היא הייתה. תלתלים שחורים מבריקים. עיניים חומות וגדולות עם מבט חולמני משהו. כל צעד שלה שידר חינניות וכל תנועה חושניות. ואיזה ריח היה לה, איזה ריח...

התאהבתי בה ממבט ראשון כמו שאומרים.  

בילינו אחר צהריים אחד נפלא. הרגשתי כל כך טוב ומאושר כאילו אני מכיר אותה שנים. מיד ידעתי שלה חיכיתי כל חיי ונועדנו להיות יחדיו לנצח. 

לנגד עיניי עלו תמונות של עתיד ורוד, אופטימי ומלא תקווה. בעיניי רוחי ראיתי את שנינו פוסעים זה לצד זו בשבילי הפארק לעבר שקיעה פסטורלית כשמאחורינו רצים גורינו החמודים, מקשקשים בזנבותיהם הקטנים בשמחה.  

איזו אידיליה זו יכלה להיות אלמלא נקטעה באכזריות כשבעליה של אהובתי משך ברצועה והרחיק אותה ממני.

עוד יכולתי לראותה מתרחקת ממני, מובלת נגד רצונה ונבלעת מעבר לפינה, משאירה אותי כואב ולבד עם גורלי המר. אבל אז הופיעה מולי קוקרית חמודה. שיערה גלש ואוזניה הארוכות שבו את לבי.  התאהבתי בה ממבט ראשון כמו שאומרים. 

©   כל הזכויות לרשימה זו שמורות לכותב הבלוגgilad2012 

ים - פעם שנייה

"הפיראטים באים, הפיראטים באים" עברה השמועה מפה לאוזן. איש לא העלה על דעתו שככה באמצע הסתיו הם יעשו את דרכם לכיוון העיירה המנומנמת. ביקורם הקודם, שהיה לפני יותר משנה, הסתיים בלא מעט נפגעים. לכן בישיבה מיוחדת בביתו של ראש העיר נשלפו מהמגרות הנעולות תכניות שהוכנו מבעוד מועד למצב כזה בדיוק, או דומה לו.

הוחלט שעד יעבור זעם יורחקו נערות ונשים צעירות, לפחות היפות שבהן, לכפר שכן. עוד הוחלט שילדים קטנים יוסתרו ולא יורשו לצאת מבתיהם ללא השגחת ההורים. הצעירים יטפסו על עצים, גגות וגבעות סמוכות להשקיף על הים ולהזהיר מפני האורחים כשאלה יופיעו האופק. כל היתר יתאספו בכיכר המרכזית, ליד המכולת של הפוזל ויתרגלו תרחישים שונים.

הגיע היום, האנייה נכנסה לנמל ועגנה ליד המזח המרכזי. תוך דקות הוצף הרציף בפיראטים, נושאים על גבם תיבות עץ ושקי יוטה שמיד רוקנו מתוכנם על שולחנות מאולתרים.

היו שם דיסקים צרובים של שרית חדד, ישי לוי, דודו אהרון ובעצם כל מי שלא נכנס לפלייליסט של גלגלץ. אני חיפשתי את האחרון של עומר אדם אבל כל העותקים נחטפו כאילו היו לחמניות חמות. כעבור שעה נשארו כמה אייל גולן ומלא ליאור נרקיס שלא זכה להתעניינות רבה.

ויכוח שהתעורר על משה פרץ הפך לתגרה וכשרשויות החוק נכנסו לתמונה התקפלו הפיראטים והפליגו לדרכם, אך לא לפני שהבטיחו שישובו בשנה הבאה ועימם צרובים חדשים של מיטב הזמרים. 

©   כל הזכויות לרשימה זו שמורות לכותב הבלוגgilad2012 

שלמות - פעם שלישית

מצאתי את השורשים שלי, אחרי שנים של חיפוש מצאתי אותם. פעם לא עניינו אותי הדברים האלה. אולי הגיל הצעיר, אולי התמימות כשחשבתי שאין לי כל צורך בכך. אולי חייתי בהכחשה, הדחקתי, לא רציתי לדעת. עד שיום אחד זה הכה בי ויצאתי למסע חיי.

הדרך לא היתה קלה. לא ידעתי מאיפה להתחיל, לאן עליי לפנות, מי יכול להדריך אותי, לעזור ולענות על שאלות להן לא היתה לי תשובה. מכשולים אין ספור עמדו בדרכי אל הלא נודע. טעיתי, אבדתי, עייפתי, נפלתי וקמתי אך לא ויתרתי ובסוף הגעתי אל מבוקשי.

חשוב שכל אחד ימצא את שורשיו, אני את שלי מצאתי. עמוקים, חזקים ויציבים, כאלה שאין לי מה להתבייש בהם או להסתירם.

עכשיו אני יודעת בדיוק מאין באתי ולאן אני הולכת. זקופת קומה וראש מורם אני הולכת למספרה לעשות צבע.

כרמלה – לקוחה חדשה ב'סלון שושנה' ועכשיו במבצע חם לחג: פן, מניקור, שפם ושחי בחצי מחיר ובעשרה תשלומים. 

©   כל הזכויות לרשימה זו שמורות לכותב הבלוגgilad2012