יום שבת, 30 ביולי 2016

חלום - פעם שלישית

הרגע הזה, השנייה של המבט החטוף ואתה יודע שכל חייך עומדים להשתנות. משהו בעיניים שאי אפשר להסביר, אבל הלב יודע, יודע הכי טוב. הלב מרגיש שזאת אהבת חייך, פשוט ככה. 
היא מתקרבת אליך עם הג'יפ האדום והנוצץ שלה כאילו זה עתה יצא מפס ייצור אין סופי של ג'יפים אדומים ונוצצים. 
שיערה הבהיר אסוף בקוקו מהודק ומוקפד היטב, כאילו זה עתה יצא מפס יצור של תוספי שיער בגוונים שונים. 
איפורה עדין, בלתי מורגש כמעט, מרוח על פניה כאילו זה עתה יצאו מתחת ידיה של מאפרת מקצועית באחת העמדות בסופר פארם.
חיוכה רחב, מבליט שיניים צחורות, כאילו יצאו זה עתה מטיפול אצל מומחה פה ולסת בכיר.
נדיר, אם בכלל, לפגוש כך סתם מישהי איתה תרצה לפרוש לאי בודד, בלי לקחת אפילו את שלושת הדברים שתמיד תכננת להביא, במקרה שישאלו אותך את השטות הזו. 
נדיר, אם בכלל, לפגוש את האחת, בשבילה תהיה מוכן לעשות הכל. לקטוף את הירח ולהביא לה כמה כוכבים. או לפחות לסחוב את הקניות מהמכולת הקרובה, בכל פעם שתחפוץ בדבר מה, או כשיגמרו המצרכים בבית. 
מישהי איתה תהיה מוכן להתחתן בלי לחשוב פעמיים. להוליד ארבעה ילדים, שלושה בנים ובת, כולם דומים לה כמו חמש טיפות מים זכים מנחל סודי ברמת הגולן . להיכנס שותף לעסק משפחתי של אביה. לנהל בשבילו בית קפה מקומי עם מחירים מופקעים, או מפעל אזורי של קרטונים לאריזה, המיוצאים בעיקר לסין. מישהי שאיתה תהיה מוכן לפרוש לפנסיה מוגדלת עם תנאים מועדפים ובסוף למות מאושר זה בזרועות זו, אחרי חיים מלאים באהבה אין קץ. 
כמה שלמות בחבילה אחת. והנה סוף סוף זה קורה. כל סנטימטר שהיא מתקרבת הופך את החלום, שתמיד הזית בהקיץ, למציאות קורמת עור וגידים. הלב פועם חזק, מאיים לפרוץ את סורגי הצלעות ולקפוץ החוצה בשמחה עיוורת, כיאה לאהבה ממבט ראשון. 
עוד קצת, עוד שנייה. 
איזו התרגשות. 
היא כבר פותחת את החלון. 
הרגליים רועדות. אני נמס.
היא מושיטה יד ענוגה.
עוד מילימטר למגע הבלתי נמנע שישנה את עולמי לעד. 
ואז היא מושיטה לי שקל. שקל אחד קטן ומסכן. לא מטבע של חמש או שטר כמו אלה החדשים שהודפסו לאחרונה. 
אחרי כל השנים יחד. אחרי כל מה שעשיתי בשבילה, בשביל המשפחה שלה. את הנשמה נתתי, את החיים שלי וזה מה שהזונה מביאה לי. 
יאללה סעי, סעי מפה קמצנית אחת. מי צריך אותך בכלל. הרמזור התחלף וכך כמו שהופיעה היא נעלמה מחיי. איזה דכאון. שוב לבד. אבל לא להרבה זמן כי מיד צצה תקווה חדשה, יושבת מאחורי הגה של טויוטה לבנה. 
הרגע הזה, השנייה של המבט החטוף שאתה יודע שכל חייך עומדים להשתנות... 

מתוך "סיפורו של הומלס שמתאהב בקלות"

©   כל הזכויות לרשומה זו שמורות לכותב הבלוגgilad2012



יום שבת, 23 ביולי 2016

חלום - פעם שנייה

הוא ידע שיום אחד יגיע לשם. מאז שהיה קטן וראה בפעם הראשונה את האור המסתורי מהבהב מדי פעם מאחת הפסגות, הבין שזה משהו שיהיה עליו לעשות, גם אם יהיה זה הדבר האחרון בחייו. 
איש מהמבוגרים לא ידע לספר מה מקורו של האור, או שמא הסתירו ממנו את הסוד. אפילו הוריו התעלמו משאלותיו, מה שחיזק אצלו עוד יותר את הרצון לפתור את החידה. 
חלפו שנים והיום הזה הגיע. אבל דבר לא הכין אותו למה שעתיד להתרחש. 
אותו הבוקר נראה רגיל, בדיוק כמו זה שלפניו וקרוב לוודאי שכך גם יהיה למחרת, רק שהוא לא יישאר לבחון זאת, כיוון שיהיה רחוק מכאן, בדרך לאותה נקודת האור המסתורית, שקראה לו כל השנים. 
הוא אכל ארוחה קלה. שטף את הכלים, ניגב והחזיר למקום. 'חשוב לשמור על סדר וניקיון' אמרה לו תמיד אימא. היא גם תמיד אמרה שלא ישכח לקחת סוודר אם יסע רחוק. אז הוא לקח סוודר ושני כריכים, וכמה קופסאות שימורים ושלושה בקבוקי מים. 
אחר כך הכניס מעט בגדים, קיפל את שק השינה, נעל נעלי הליכה נחות, השאיר את חייו בעבר ופנה לעתיד. 
הוא יצא מגבולות המושב. כעבור זמן מה ירד מהכביש הסלול ועלה על שביל הכורכר המתפתל. בגבו נשפו בתי המושב, מולו חלום ילדות ובליבו חשש קל מהלא נודע. מה יגלה שם... מה פשרו של האור המסתורי... האם יתאכזב ממה שימצא... 
אבל כבר היה מאוחר מדי להתחרט. הוא הידק את התרמיל ובצעד נחוש ירד מהשביל המסודר ופנה לכיוון ההר, למקום בו רגלו של איש לא דרכה כנראה מעולם. 
אבנים פצעו את רגליו. שיחים שרטו את גופו הצנום. ענף אחד שבור קרע את חולצתו וכפות ידיו התמלאו נקודות אדומות של דם. אבל הוא לא וויתר. נחוש להמשיך ויהי מה. רק השמש השוקעת הכריחה אותו לחפש פיסת אדמה סבירה להעביר את הלילה המתקרב. 
הוא הניח זרדים יבשים והדליק מדורה. אחר כך פרס את שק השינה ונשכב עליו, מביט בשמיים המתמלאים במרבד כוכבים שכיסה את העולם. גצים שעלו מהמדורה בקולות מתנפצים, התעופפו מעלה, כמו גחליליות, ונבלעו בשמי הליל האין סופים. 
לפני שנרדם עוד הספיק להבחין בנצנוץ מההר, שנראה קרוב מתמיד, אם כי היה לפניו עוד חצי יום לפחות של טיפוס לא קל עד לפסגה. עם מחשבה זו הוא כנראה נרדם, כי הדבר הבא שראה זה את האור הראשון למחרת בבוקר. 
בזריזות כיבה את הגחלים שעדיין העלו עשן, אסף את מה שפוזר וחזר למסע, לדרך שהתבררה קשה הרבה יותר ממה שדמיין לעצמו. 
חלפו שעות וממש לפני שהשמש החלה להדוף את היום לכיוון לילה נוסף, הוא הגיע למקום. סוף סוף, אחרי כל השנים האלה הוא גילה מה מקור ההבהוב המסתורי שעל פסגת ההר...

מתוך "סיפורים שאין להם סוף".



© כל הזכויות לרשומה זו שמורות לכותב הבלוגgilad2012 


יום שני, 18 ביולי 2016

דילמה - פעם ראשונה


הקפה היה קר מדי והקרואסון חם מדי. אני אוהב את זה בדיוק להיפך. יש כאן בעיה, כלומר חצי בעיה. הקרואסון יתקרר בסופו של דבר אבל הקפה לא יתחמם מעצמו. אז מה לעשות? להתנחם בחצי צרה? לראות את חצי הכוס המלאה והקרה במקרה זה?
אולי אכניס את הקרואסון לתוך הקפה כך שבטח תהיה איזו נקודה סבירה באיזון בין שניהם, אבל אז המרקם של המאפה והטעם של המשקה יינזקו. מצד אחד השגתי את מבוקשי מצד שני פגמתי בהנאתי הרגעית. בעיה. 
בזמן שאני מנסה לפתור את הפלונטר שנקלעתי אליו הקרואסון התקרר והוא כבר ראוי למאכל. זה מה שחשבתי. הביס הראשון עוד היה בסדר, בשני התעוררו בי ספקות ובשלישי הכל נעשה ברור. המאפה לא אכיל בעליל. יבש, לא טרי ובעל מרקם של נייר זכוכית. אפילו הבחנתי בנקודות קטנטנות וכחלחלות, שבגבינה צהובה ובמדינות מסוימות היו מתקבלות בברכה, אבל בטח שלא על הדבר הזה שמונח מולי.
מצד אחד יכולתי להחזיר אותו, לקבל חדש עם תקווה שיהיה טרי ומוצלח יותר מקודמו, או לפחות להזדכות על כל העסק. מצד שני יש לי לעיתים קרובות מין רצון מטופש ולא הגיוני לנסות להסתדר בכל זאת ולהוכיח בעיקר לעצמי טענה מיותרת שבסופה פרס בדמות קלקול קיבה. כך מצאתי את עצמי נוגס בבצק הקשה שהפך לדביק וטפח עם כל ניסיון לפרק אותו כמה שניתן, כדי שלא יפצע לי את מערכת העיכול. 
כעבור כשעתיים, תוך שאני מטייל להנאתי בשכונה, הרגשתי פעימה חלשה בתחתית הבטן. מיד אחריה הופיעו עוד כמה. כשהקצב הלך וגבר היה לי כבר ברור שחששותיי התממשו – יש לי קלקול קיבה. 
מצד אחד הייתי יכול לנסות להתאפק, לרוץ בשיא המהירות לביתי, להיכנס לשירותים המוכרים ולהתפנק עם עיתון או ספר טוב. מצד שני היה לי ברור שלא אספיק להגיע הביתה ובגינה הראשונה שנראתה לי מתאימה, רוקנתי את מעיי, כמו שאומרים. 
חשתי הקלה. אך לא להרבה זמן כי בדיוק כשסיימתי את העניינים נפתחה דלת של בית סמוך וממנה יצא בצעקות בעל הבית, אוחז בידו שתי שרשראות כשבקצה כל אחת מהן מחובר רוטווילר עצבני וכל החבורה עושה את דרכה לכיווני. 
מצד אחד הייתי יכול לברוח כל עוד נפשי, בתקווה שהכלבים ישארו קשורים לבעליהם. מצד שני אכן נסתי על נפשי בלי לבדוק מה מצב הכלבים.
לבסוף הגעתי הביתה. מצד אחד אני יכול להמשיך בסיפור, מצד שני אפשר לסיים אותו עכשיו.

© כל הזכויות לרשומה זו שמורות לכותב הבלוגgilad2012