כל שנה אני שואל את עצמי מה הקשר בין יום עצמאות (ובקרוב אחיו הקטן
יותר – ל"ג בעומר) למנגל. מאיפה התחיל מנהג הנפנוף ואיך במרוצת השנים הפך
לאחת מהתנועות החברתיות שרק הולכות ומתעצמות עם הזמן. מפלגות קמו ונפלו. מנהיגים
איבדו את שלטונם. משטרים התרסקו ואפילו חומות שהפרידו עמים נותצו. אבל הנפנוף נותר
כשהיה.
האם בגלל המלחמות הרבות שידענו. קרבות עקובים מדם כשלאש תפקיד עיקרי
בלחימה. האם זה טקס יום הזיכרון ששיאו הדלקת המשואות, סימן – היתר - הכשר למה שהפך
כמעט לדת חוצה עדות ומגזרים.
או שמא הסיבה היא האש הכל כך חשובה להישרדות כשמעליה תלוי הניצוד, נחרך בלהבות ואט אט משנה צורה מיצור חי
למאכל, היא שמאחדת את השבט מימים ימימה ומתקיימת בנו כחלק מהאבולוציה.
אך מה לגבי הקורבנות התמימים, שתוך ניגוב חומוס או שתיית צבעי מאכל,
נלעסים ללא רחם ומקנים לבולס תחושת עליונות כוזבת ורשות לשלול את זכויותיהן
הבסיסיות של החיות המועלות על מוקד של חוסר התחשבות ומתובלות קלות בגזענות.
אנו כעם שידע זמנים קשים, גלות, עבדות, אינקוויזיציה, אנו שיודעים מה
מחירו של חופש, גוזלים אותו מהחלש, מחסר האונים, מהנשלט, שללא הינד עפעף נשחט
לטובת פעילות שרירי פה ומילוי קיבה.
באיזו זכות מנצלים את החלש. משפדים את הפרגית? צולים את הכבש? מעשנים את
הסטייק?
אז לפני שזורקים משהו על האש, תסתכלו טוב טוב לעוף בעיניים. תלטפו לכבש
את הראש ותלחשו לו מילה טובה בזמן שהגחלים לוחשות לו את דרכו האחרונה.
וניפגש בעוד כמה ימים בל"ג בעומר. או בסתם שבת.
גילוי נאות הכותב אינו צמחוני יותר (היה 21 שנה) ואכל לפני שעה שניצל.
