שתיקה - פעם שניה

כל הזמן אני צריך לחפות על פשלות. לכסות טוב טוב שלא יראו, ותאמינו לי קרו דברים שלא פעם גם סיכנו חיי אדם.  למזלנו הנזק היה מזערי וללא נפגעים. על כך איש לא שמע בעיקר בגלל שאני, עבדכם הנאמן, עשה תמיד את העבודה המלוכלכת.

אם רק הייתם יודעים במה מדובר, גם לכם היו סומרות השערות, גם אתם הייתם מחווירים מבושה. מדובר הרי בביטחון המדינה, בעתידנו, בעתיד ילדינו. אבל ליושבים במגדל השן לא אכפת, הם רוצים לסיים את הקדנציה ולהמשיך בשירות הציבורי בלי שידבק בהם הכתם לכל החיים.

יחד עם זאת הייתי מוכן להמשיך, לשרת את המדינה, לשמור סודות, אפילו להקריב את חיי אבל מה ששבר אותי סופית היה כשראיתי מה הם עשו לעיפרון. איך זרקו אותו אחרי כל השנים שנתן את נשמתו. איך נפתרו ממנו כאילו היה סתם חתיכת עץ ישנה.

אז עד כאן. אלי לא יתייחסו ככה ומי שצריך לשלם על פשלות ישלם ובגדול. מרגע זה אני מכסה שכבה אחת דקה של צבע לבן, שיראו מה היה כתוב מתחת. מצדי שיקחו למשימות האלה מחק או מדבקה או אפילו מספריים, נראה אותם מגיעים לאותה רמת ביצוע כמו שלי.

מתוך 'יומנו של טיפקס', חבר בצוות הציוד המשרדי של המוסד. (חברו של העיפרון מהרשומה הקודמת.)  

©   כל הזכויות לרשימה זו שמורות לכותב הבלוגgilad2012

שתיקה - פעם ראשונה

פעם הייתי חד. מה זה חד, הכי חד שאפשר. ממש שפיץ. הייתי מסמן מטרה, מותח קו ומסתער על היעד, ללא רחמים, ללא פחד. תמיד בחזית, תמיד ראשון. בכל אירוע, רעיון, מבצע, הייתי זה שהוביל, ששינה מהלכים. נוכחתי בישיבות החשובות ביותר. חתמתי על מסמכים הרי גורל. אני יכול לומר בשיא הצניעות ששכתבתי את ההיסטוריה.

ואיזה כבוד קיבלתי. כן פעם נתנו פה כבוד. איפה הימים ההם שהכל היה ברור, שחור או לבן.

כמובן שיש עדיין דברים שהשתיקה יפה להם וגם הצנזורה לא מאפשרת את פרסומם, אבל דבר אחד אני כן יכול לגלות וזה שהכינוי שלי היה HB. כולם בקהילת המודיעין ידעו מי אני. אגדות נבנו סביבי, מיתוסים צמחו ודורות של לוחמים גדלו על המורשת.  

לפני כמה שנים, אחרי פציעה קשה, פרשתי. מחדד מתנקש ניסה להוריד לי את הראש. נותרתי בחיים אבל מאז אני כבר לא חד. עם הזמן גם הצבע התקלף, שלא לדבר על שארית המחק שעוד תקועה לי מאחור. חתיכת גומי שידעה ימים טובים יותר ועכשיו לא מסוגל למחוק שום דבר.

כן היו זמנים, לא כמו היום שכל טוש נהיה פילוסוף. כל מרקר מדגיש כאילו הוא הקים את המדינה והלורדים, טוב אלא תמיד החשיבו את עצמם.

אבל חכו חכו. אני כותב עכשיו ספר ובו אחשוף כמה פרשיות. בטוח שהגילויים יביכו לא מעט אנשים.  

(מתוך יומנו של עפרון עם תסביך גדלות, שהיה בסך הכל חלק מציוד משרדי במוסד.)


© כל הזכויות לרשימה זו שמורות לכותב הבלוג gilad2012

פרחים - פעם ראשונה

מכירים את השלטים שיש בכביש החוף בעיקר בימי שישי? נו השלטים האלה שמודיעים שבעוד מאה מטרים יש פרחים יפים לשבת?

אז זהו, זה לא מה שחשבתם. אלה לא פרחים (בפתח) אלא פרחים (בצירה) כלומר ערסים צעירים בחליפות לבנות שרק רוצים שתיקחו אותם לעשות שבת אצלכם.

הפריטים הנ"ל טופחו במשך שנים בחממה מיוחדת במושב שבשרון, סמוך לנתניה. אבל אני חיפשתי זר של ציפורנים או וורדים אדומות ולכן פניתי ללכת משם. כאן יכול היה הסיפור הזה להסתיים בלי כל התפתחות, פואנטה או טוויסט בעלילה אלמלא הבחין בי המוכר.

"שניים בחמישים" ירה לעברי ההצעה שלא אוכל לסרב לה.

בקושי התחמקתי מהצרור אבל הוא המשיך לכוון לראשי, "תראה איזה יפים" הצביע על הסחורה "יחזיקו מעמד לפחות שבועיים."

מחוסר ברירה כמעט נכנעתי. למזלי בדיוק באותה שנייה הבחנתי ברגל דקה עטופה גרב ניילון ונעל עקב גבוהה צצה לה מתוך תחנת האוטובוס הסמוכה, אחריה הופיעה עוד אחת ועוד כמה רגליים כשמעליהן כל היתר. הצבעתי לכיוון.

"אהה אלה פרחות, פרחות יפות לשבת" הסביר המוכר, "גם אלה יחזיקו מעמד לפחות שבועיים."

"וכמה הן?" שאלתי בהיסוס.

"גם שתיים בחמישים."

לא היה אכפת לי שאלה פרחות. לא היה אכפת לי ששיערן צבוע עם תוספות ואפשר להשיג כאלה יותר בזול בדרום העיר אצל הסיטונאי. רק רציתי ללכת משם אז אמרתי "טוב, תארוז לי שתיים."

העמסתי את סחורה ותוך דקה עפנו על כביש החוף לצלילי רמיקס מונוטוני.

מאז כשאני מחפש זר ציפורנים או לפחות וורדים אני לא עוצר איפה שכתוב פרחים יפים לשבת.

אהה והפרחות, אלה נבלו אחרי שבועיים בדיוק כמו שהבטיח המוכר.

© כל הזכויות לרשימה זו שמורות לכותב הבלוג gilad2012

לא יכול לדבר

אני כותב כי אני לא יכול לדבר. יותר מדי כאב. יותר מדי טרי כל העניין. את מה שיש לי לומר לך תקראי כאן. ככה קל לי, הרבה יותר קל. בסוף את תביני, אני מקווה. 
כן אני עצוב, בכל זאת היינו יחד המון שנים. הזמן עשה את שלו ונקשרנו. בגלל זה עכשיו זה כל כך כואב ואני אפילו לא יכול לדבר או לפתוח את הפה. 
את שואלת על מה אני מדבר? לא מבינה לאן אני חותר? טוב אני אגיד לך בצורה הברורה ביותר - עשו לי טיפול שורש. 
אהה הטיפול, הטיפול עבר בסדר, אם כי הלסת עדיין רדומה קצת. 
הרופא החליט שיש לעקור ובלי כל רגש, סנטימנטים או רחמים הוא חתך בבשר החיי ואני, אני נותרתי ללא השורש והרי מה שווה בן אדם בלי שורשים...
אז הולכים לשתות קפה כמו שקבענו? 

(מבוסס על מקרה אמיתי בהחלט. גירסה קצרה של הסיפור נשלחה לתחרות צרצרפיס) 


© כל הזכויות לרשימה זו שמורות לכותב הבלוג gilad2012