שעת בוקר מוקדמת. מזג אוויר נעים. לא קר ועדיין לא חם מדי. הרחובות ריקים. אי אפשר לבקש זמן טוב יותר מזה. פשוט מושלם.
סביבי לא מעט אנשים, משוגעים כמוני שהשכימו קום, עזבו את עיסוקיהם הרגילים והתייצבו לאירוע. אנשים מכל גיל. גברים, נשים, ילדים ואפילו כמה קשישים, כולנו ממוקדים במטרה.
ההכנות הרבות, האימונים המפרכים, ההשקעה הארוכה והקשה כל אלה הכינו אותנו לרגע האמת והרגע הזה הגיע, אני בשיא הכושר, מרוכז ודרוך.
בדרך כלל אני לא מאוד תחרותי. אין לי בעיה לוותר לאחרים כשצריך. אני גם די מאמין שלפעמים ההשתתפות היא העיקר ולא פחות חשוב ליהנות מהדרך, אבל הפעם הרגשתי שיש סיכוי לא רע לעשות תוצאה טובה. אולי לא יהיה קל אבל אני לא מוותר ומבטיח לתת כל מה שיכול.
לדאבוני גיליתי די מהר ששותפיי לעסק לא מוותרים גם הם בקלות ומהר מאוד האידיליה התחלפה בדחיפות, פה ושם מהלומות אחדות וקללות עסיסיות וככל שקו הסיום הלך והתקרב כך גם גברו החיכוכים והריבים.
מרחוק אפשר כבר להבחין במאושרים והעייפים, שסיימו את המסלול ופניהם לחניה, לפרוק את העגלות העמוסות. אני לא מבין למה לא פותחים עוד קופה או שתיים. זה יכול היה להוריד את הלחץ והדוחק שיש כאן בסופר בכל יום שישי.
סוף כל סוף הגיע תורי. ארזתי את המצרכים, שילמתי בתשלומים והנה גם אני בדרכי החוצה. עכשיו נראה אם אצליח לצאת בשלום עם כל הפקקים וחסימות הכבישים בגלל המרתון.
