יום רביעי, 29 באוגוסט 2012

מוזיקה - פעם ראשונה

הבלוז מת. יום אחד הם הרגו אותו. ללא הודעה מוקדמת או פרומו התחילה תכנית תרבות בערוץ הראשון. כל משפט שנורה לאוויר האולפן החיוור, כל דעה או בעיקר שטות, ננעצו בגופו של הבלוז המדמם כמו חצים חדים שקירבו את קיצו. כשלא היה להם יותר מה לומר הם הקרינו קטע ישן בשחור-לבן של בי בי המלך.
עצמתי את העיניים בהנאה, כמו שתמיד עשיתי כששמעתי את בי בי, חוץ מהפעמים שנהגתי, חציתי כביש או אכלתי דגים עם עצמות קטנות. הפעם לא עשיתי דבר מכל אלה ולכן נתתי ליצירה לשאת אותי על כנפי חלומות רחוקים לעבר עצבות מהולה באושר, בזמן שהחדר נצבע בכחול עמוק והשמש עושה דרכה אט אט לעבר האופק המאדים. כל כך יפה. כל כך מושלם. אבל אז הם חתכו את השיר באכזריות, חיסלו את המלך והחזירו את השידור לאולפן החיוור.
לקחתי את העיתון כדי לבדוק כמה זמן עוד תמשך ההתעללות בגופה ולתדהמתי גיליתי שזה בכלל לא שידור ראשון אלא חוזר. לא הספיקה להם פעם אחת, עכשיו הם מוודאים הריגה.
שבור ומרוסק כיביתי את הטלוויזיה. בשארית כוחותיי זחלתי עד לחדר. שלפתי את הגיטרה הישנה, המאובקת ובאצבעות רועדות פרטתי עליה כמו פעם, כמו לפני שנים, לפני שפרשתי כי הבנתי שלא אהיה קלפטון. המשכתי כך עוד ועוד. דם החל לרדת מאצבעותיי הפצועות אבל לי לא היה אכפת.
'אני חייב להציל את הבלוז' לחשתי בטרם נשאבו ממני חיי.


כעבור שנה
גבירותי ורבותיי ברוכים הבאים לתכניתנו 'בלוז בדרכים' והפעם מוקדשת התכנית לאיש יקר שממש היום לפני שנה הקריב את חייו והציל את הבלוז.

אפילוג
שידורי האולימפיאדה הועברו לערוץ הספורט. הארוויזיון למוסיקה. ויצטום לקהילתי ואחימאיר לפנסיה. הארכיון נפתח לקהל הרחב והיומן נסגר אבל האגרה ממשיכה כרגיל. 


© כל הזכויות לרשימה זו שמורות לכותב הבלוג gilad2012

יום רביעי, 15 באוגוסט 2012

איימה - פעם שנייה




היה לילה חשוך. ערפל כבד עטף את היער. מרחוק נשמעו נביחות של כלבים רעבים, אחוזי טירוף המשחרים לטרף. רוח קרה הצליפה בפניי ללא רחם ותחת רגליי התנפצו עלים יבשים. הלוואי שכבר אגיע, שאצא מכאן. 
זעקה מקפיאה חתכה את האוויר והעירה משנתם את יצורי האופל. רחשים עלו מכל עבר, לחישות, מלמולים. האצתי את צעדיי. ענפים שרטו את ידיי וגזע עץ שבור פצע את רגלי. דם החל לרדת המורד הירך. 
להקת עטלפים חלפה מעליי בציוצים צורמים וצלליות מטושטשות של יצורי הלילה המפחידים עלו מהאדמה הבוצית. התכסיתי בזיעה קרה. 
מרחוק, בין העצים, הצלחתי להבחין במבנה עם שלט לבן מעליו. הפצע שרף. ניסיתי להתעלם מהכאב. הלב דפק בחוזקה, הראש התמלא מחשבות. הרגשתי את נשימתם הקרה של יצורי הלילה נושפים בעורפי. כמעט משיגים אותי. רק עוד גבעה קטנה, רק עוד כמה שיחים קוצניים ושער ברזל חלוד אחד ואגיע אל האור, תקוותי היחידה. 
נפלתי למרגלות דלת זכוכית. הרמתי את עיניי. מעליה דלק באור לבן ובוהק שלט ועליו באותיות גדולות 'סופרפארם'. 
"אדוויל בבקשה" לחשתי בשארית כוחותיי לרוקח, "בשביל אשתי."
"עוד משהו אדוני?"
"אהה, כן, אם אפשר גם משחה לשריטות ותחבושת."
בפעם הבאה אבוא עם המכונית. אבל אז צלצל הסלולרי "תקפוץ למכולת להביא חלב, טוב?" נשמע קולה של זוגתי.
"אבל זה מעבר ל..." התחלתי לומר אבל היא המשיכה "וגם משהו מתוק."
מחוסר ברירה פניתי שוב לכיוון היער. מה לא עושים בשביל אהבה... 

יום חמישי, 9 באוגוסט 2012

אוכל - פעם ראשונה


יש כריכים שלא מוכנים שיאכלו אותם, בשום פנים ואופן לא. למזלנו לא כולם כאלה. רובם הטרי נכנע יותר בקלות, אבל ה'וותיקים' מקבלים חיים משלהם לאחר רביצה ארוכה על מדף. באחד כזה בדיוק נתקלתי לפני יומיים (שמו המלא של המזנון נמצא במערכת).
למראית עין נראה הכריך תמים למדי ודי טעים, אבל לאחר ששילמתי עליו, עטפתי אותו במפית והתכוונתי כבר לנגוס בו, הוא עשה לי תרגיל התחמקות. בערמומיות הצליח לערער את אחיזתי ובגלגול אמיץ נחת על הרצפה. הושטתי את ידי להרימו וזה בקור רוח של בורקס טורקי, התחמק ממני, מפזר אחריו כמה ירקות חתוכים וזיתים מרוסקים. ראיתי שמתפתח פה מאבק לא פשוט אז שיניתי טקטיקה. עשיתי את עצמי מביט לצד ועקפתי מימין. אבל הכריך זיהה את המהלך והתרחק לכיוון השני. לאחר מאבק שנמשך זמן מה אותתו לי מיצי כיבה שאם לא אכניע את הנ"ל בזמן הקרוב אצטרך להסתפק בקרואסון החיוור, היבש והבודד, שבעיניים מיואשות מתחנן שאשים קץ לייסוריו. אך עם כל הצער שבדבר העדפתי את הכריך ולכן התחלתי לחסום את דרכו עם כל מה שמצאתי סביבי. תיק, נעליים, שקית עם בגדים. לבסוף הצלחתי לדחוק את הסורר לפינה. לאחר משא ומתן קשה נכנע הכריך, חייך אלי חיוך אחרון ועצם את עיניו. אבל ברגע שהרמתי אותו כדי להתחיל את הסעודה נפלה ממנו הנקניקייה ונעלמה מתחת למיטה, וזו, אם אתם לא יודעים, זריזה וחמקמקה פי אלף מהכריך. היה ברור שאין סיכוי ללכוד אותה. השלמתי עם הגזרה. טוב שלפחות הירקות שיתפו פעולה כשלעסתי אותם. אבל אני יכול להישבע  ששמעתי צחוק חרישי שהגיע מכיוון המיטה. 

יום חמישי, 2 באוגוסט 2012

מזג אוויר - פעם שניה


החזאים טעו ובגדול. הקיץ האחרון היה הרבה יותר חם ממה שציפו. הכי חם מאז ומעולם או לפחות מהיום שבו החלו למדוד את המעלות. אחר כך הם התפטרו אחד אחרי השני. (חוץ מאלה של ערוץ 1).
באותו קיץ חברת החשמל לא עמדה בעומס וקרסה. הכנרת התייבשה. השמיים נצבעו בכתום ואפילו בלילה הירח הוקף הילה אדומה. ציפורים נפלו אפויות מהשמיים כאילו יצאו זה עתה מתנור, והתרסקו על האדמה הסדוקה. התרנגולות שנשארו בלולים הטילו ביצים קשות, אפילו הפרות ברפת נתנו חלב רותח ומוקצף. ואתם יודעים מה, גם הג'וקים שאמורים לשרוד כל מזג אוויר, נראו כמו פיצוחים מיובשים.
שום נפש חיה לא נראתה ברחובות. כולם התחבאו בבתים, הרוב במצב של עילפון או מוות קליני. לא נראתה שום הקלה, להיפך, המצב רק הלך והחמיר. היה זה תחילתו של סוף העולם.
טוב, עכשיו הפסקה. אני הולך לשתות בירה עם זה שכתב על כמה קר היה ועם זה שכתב על כמה גשם ירד וגם עם זה שכתב על כמה רוח היתה. רק זה שכתב על כמה ערפל היה, לא הגיע. בטח הלך לאיבוד, כמו תמיד. 
© כל הזכויות לרשימה זו שמורות לכותב הבלוג gilad2012