שגעון - פעם ראשונה

היא הייתה פסיכית דור שלוש וחצי. את שני אחיה הגדולים מדור שתיים ושתיים וחצי היא השאירה הרחק מאחור לשדרוג. קוד הזיהוי שלה כלל ששה עד שמונה תווים והורכב מאותיות ומספרים. הכניסה אליה דרשה שם משתמש וסיסמה.
את הבוקר היא פתחה בהחלפת סוללות ישנות, החד פעמיות, בחדשות הנטענות העשויות ליטיום. מה שהבטיח לה שעות פעילות ארוכות מהרגיל.
ג'י פי אס מובנה הוביל אותה לשבת באחד השולחנות מולי, קומה שנייה בקניון איילון, סמוך לדוכני מזון מהיר, שלא הצליחו לעמוד בקצב שלה. מוחה קדח מחום והמאוורר לא הצליח לצנן את האלגוריתמים שרצו במחשבותיה ואיימו לשרוף את הספק.
היא השמיע נקישות וזזה ללא הרף וללא סיבה. קמה, ישבה ושוב קמה. סובבה את ראשה, לחשה או צחקה בקול. הניפה את ידיה או נתנה להן לצנוח חופשי בנפילת מתח.
את היישומים החינמיים היא הורידה ומיד הריצה, מה שהעמיס על זכרונה. לא, היא לא הגדילה את הזכרון כשעוד ניתן היה ועכשיו כבר מאוחר מדי, פג תוקף אחריות היצרן.
היא הפיקה לוג ושלחה במייל וגם אס אם אס. אחר כך חייגה במקוצר למענה קולי שלא היה זמין ולבסוף שוחחה עם חברתה המזכירה האלקטרונית שהאזינה בשקט וצפצפה ארוכות בסוף דבריה.
היא שינתה את הסקין והגדירה מחדש את ברירת המחדל ולפני שעברה למצב שינה התקינה את העדכונים האחרונים.
אבל גם אז הרשתות החברתיות כולן התרוצצו בראשה. בעיניה הבזיקו אינסטגרמות ואוזנייה התמלאו ציוצים ולמרות שכולם אהבו אותה כי היתה ארוזה היטב, דקת גזרה וקלת משקל, הכתובת הייתה על הקיר. כולם ראו שהיא פסיכית דור 3 וחצי.
אני התנתקתי מהחשמל והלכתי משם, לפני שתדביק אותי בווירוס.


© כל הזכויות לרשימה זו שמורות לכותב הבלוג gilad2012

שלמות - פעם שנייה

 הדשא של השכן שלי ירוק יותר. גם הבית שלו משופץ וגדול יותר. יש לו מכונית חדשה ויוקרתית יותר עם ריפודים חדשים ומראות צד משוכללות הרבה יותר משלי.

הוא מתאמן, רץ ומרים משקולות כבדות ביותר. כשהוא לא מתאמן הוא מדבר בסמארטפון המשוכלל ושולח אס. אמ. אסים יותר ממני. יש לו תפקיד מפתח בחברת הייטק מתקדמת ולאחרונה עשו אקזיט מוצלח ביותר.

הוא מרוויח הרבה ומבזבז יותר מהממוצע, פי ארבע לפחות. הוא נוסע עם משפחתו לנופשים בארץ ועוד יותר לחופשות בחו"ל ולוקח אותם למסעדות הכי מדוברות לאכול את מנות השף היותר נחשבות.

כן, גם האישה שלו גבוהה יותר, שופעת יותר ובלונדינית. היא מנהלת חוגי בית ומבקרת במכוני יופי יותר מהנדרש.

יש להם שני ילדים שלומדים בבית ספר איכותי ביותר. הם מגדלים כלב עצבני, חתול מפונק ואקווריום דגים בגודל רבע חדר.

החיים שלו נראים קלים ומאושרים יותר. אבל בלילה כשהמשפחה המושלמת ישנה במיטות שגולפו מעץ אלון קנדי בהזמנה אישית, עטופים במצעים לבנים ממשי טהור וראשיהם שקועים בכריות רכות המלאות נוצות ברבורים כשמעליהם מאיר ירח עגול ושלם את החצר, אני יוצא בשקט בשקט בלי שאיש יבחין בי ומשתין לו על הדשא. הרבה, הרבה יותר ממה שאני משתין לשכן השני שלי זה שהדשא שלו פחות ירוק משלי.

כסף - פעם שנייה

ברדיו התווכחו שלושה מומחים בעלי שם עולמי בכלכלה ומשכורות עתק. על הפרק - המצב הכלכלי.

'צריך להדק' אמר בעל הקול הסמכותי ומתח את החגורה להראות דוגמא אישית.  

'נכון, אין ברירה, המצב קשה' הסכים איתו המתרפס ועזר לו עם החגורה. והשלישי לא אמר דבר, אבל אני בטוח ששמעתי אותו מהנהן בהסכמה. אחר כך השמיעו שיר עצוב, שיר שהולך טוב עם עוני. משהו קודר, אפרורי, חסר תקווה. משהו בלוזי עם בסים הכי נמוכים ששמעתי מעודי. בלוז אני אוהב, העצבות עושה לי טוב והצלילים הנמוכים שפוגעים בבטן גורמים לי בדרך כלל אושר. אלא שהפעם עוד לא הספקתי לאכול צהריים ושאריות הכריך היבש מהבוקר עם העגבנייה המקולקלת עדיין מציקים ושולחים חיצי צרבת קלה.

צרבת, בניגוד לבלוז, הולכת לא רע עם ג'אז או לפחות עם אמביינט אקספרימנטלי שמשתלבים היטב בנסיעה אורבאנית עמוסת מכוניות ופקקים קצרי מועד, המשמשים נקודות אסטרטגיות לפושטי יד זריזים הצולעים בין הרכבים.

אחד כזה צץ לו מחוץ לחלוני. פנים מזוקנות חסרות הבעה אלמנטרית של אנושיות. ידו מושטת ורעד קל בקצות אצבעותיו.

נדמה לי שאנחנו מכירים. אני חולף כאן לפחות שלוש פעמים ביום. עכשיו הוא נוקש על השמשה. אני לא עונה ומסיט את מבטי ממנו, אולי ימשיך לרכב הבא. אך הוא נשאר במקום ונוכחותו מפריעה לי.

אני לא בן אדם רע ולא מתעלם מבעיות של אחרים. אני משתדל להיות מעורב חברתית. להגיע לכל הפגנה, לשאת שלטים, להילחם על צדק ותמיד לתת נדבה לפושט יד. אבל מהבוקר כבר חילקתי לחבריו של המזוקן קרוב לעשרים שקלים והיום עוד ארוך.

בצומת הקודם הצלחתי לחמוק מהחובה ובזה שלפניו כמעט ודרסתי ללא כוונה את המסכן. בשנייה אחרונה הוא קפץ ועלה על המדרכה. נראה לי שהוא הבין את הרמז.

אבל עכשיו בעל הפנים המזוקנות מחוץ לחלוני והרמזור לא מראה סימני ירוק. בלית ברירה אני מוציא שקל. הוא מחייך, מניד בראשו בזלזול וממהר לרכב הבא, משאיר אותי בתחושות אשם.

השיר נגמר. קריינית צייצנית מבשרת על המרואיין הבא. לא, הוא לא מומחה בעל שם עולמי ומשכורת עתק. הוא אפילו לא עובד ציבור עם הכנסה שערוריתית. הוא עיתונאי שהתחזה לפני כחודש לפושט יד כדי לבדוק כמה מרוויחים אלה, ובגלל קיצוצים במערכת פוטר מהעבודה. עכשיו הוא מובטל.

הירוק הגיע. המשכתי לנסוע. מחר אתן למזוקן מטבע של חמישה שקלים, שיהיה, מי יודע, גם הוא בטח היה פעם מישהו. 

מונית - פעם ראשונה

מונולוג של נהג מונית בדימוס.

פעם, לפני שנים, שלום היה נוסע איתי כל הזמן. ממש לא יצא לי מהמונית. אחריו באו פוליקר וקורין ויהודית ואפילו שלמה. חופשי היו נוסעים אצלי. בלילות היו אלה קראוס או אריק ולפעמים מאיר, מאיר אריאל כמובן.

בקיץ באו הרבה הבנאים. מאיר, אהוד, אבייתר. תמיד שקטים ומהורהרים. רק יובל הביא את החברים ממשינה. עם להקה מקומית נסעתי מסביב לשכונה, אף פעם לא הרחקנו מעבר לזה. עם תיסלם נוצר קליק ורוקפור, נו טוב, איתם הייתי מוכרח לנסוע עם חלונות פתוחים.

בתקופות הקלאסיות ניצח אצלי זובי שחלק את הנסיעה עם השמנה שהמשיכה והמשיכה לשיר ולא נתנה לנו לצאת מהחנייה עד שמתה.

אבל הכי כיף היה לנסוע עם אלה מחו"ל שקניתי מהרצל בכרמל, למרות שלא תמיד היו מקוריים או באיכות טובה. חלקם היה נתקע ומפסיק לנגן או כמו במקרה של סטינג ודילן שהמונית פתאום התחילה לנסוע לאחור.

עם סיימון וגרפינקל זרמנו בהרמוניה מושלמת אל השקיעה. קלפטון שפך במונית כמויות של צלילים שלקח לי המון זמן לגרד מהרצפה, אבל היה שווה כל תו. גם ג'וני מיטשל בקולה הצרוד והמלטף ליוו אותי ברגעים עצובים. והיו רגעים עצובים. כן, גם לנהג מונית יש לב ונשמה. גם נהג מונית כואב כשעליו להיפרד מחברים. ככה הלך ממני סטיבנס. הוא היה יורד בפתחו של מסגד קטן בדרך לירושלים. בהתחלה הייתי מחכה לו ומחזיר אותו עד שיום אחד הודיע שהוא נשאר שם.

גם את אלביס איבדתי. הוא היה מעמיס ארגזים של בקבוקים שרכש אצל חינאווי ויחד עם מוריסון הטביעו את עצמם במשקה. ג'ניס והנדריקס תמיד שילמו מראש על נסיעה לרמלה, או ללוד, או לצד האפל של הירח.

אבל הכי כאבתי את אובדנו של פרדי. הורדתי אותו בכניסה לאיכילוב. הוא נראה חיוור וחלש ומאז לא שמעתי אותו יותר.  

הרבה קילומטרים זרמו מתחת לגלגלי המונית. אין ספור מספרים במונה. אבל כשמגיע הרגע הנכון חייבים להתקדם הלאה. פרשתי, מכרתי את המונית ואת החברים שלי מהקסטות הישנות חילקתי לנהגים בתחנה, שיסעו ברדיו-טייפים שלהם.

עכשיו יש לי המון זמן פנוי לגלות דברים חדשים. אני הולך לצרוב לי דיסק של גולן או של נרקיס.

שלכם מנשה בדימוס.

נ.ב

פנוי באלנבי, עוד חמש דקות.