יום שישי, 14 באוקטובר 2016

מלחמה - פעם שישית

כן, ישנם עוד אנשים כמו האיש ההוא עם הבלורית ויפה התואר. כלומר, אני די בטוח שהם קיימים אי שם, אבל לא במקרה הנוכחי. כאן מדובר בברנש עגלגל עם ראש ביצה, שיער צמוד קרקפת ושומני, גבות עבות שיוצרות מבט מפחיד. על מצחו הרחב והמקומט יושבות משקפי שמש מרובעות, שלא מתאימות למבנה פניו ונראות יותר כמו קולטי שמש קטנים למוחו. 
האיש יושב, או יותר נכון רובץ ליד שולחן סמוך. מולו צלחת קטנה ועליה שוכב חסר חיים וחשק, כריך חיוור, ממנו נוטפים רטבים שונים. חתיכות גבינה מפוררות מפוזרות סביבו ומתוכו מבצבצת חביתה מעוכה, ממרח עגבניות, פסטו ירקרק ועוד מיני פריטים לא מזוהים בצבעים משונים. 
מדי כמה שניות ממלמל האיש דבר מה לא ברור. מבטיו מעוותים את פרצופו הלא סימטרי גם כך. הוא עורב למונח מולו, כמו היה זה הדבר האחרון עלי אדמות. כאילו כל חייו תלויים בכריך המסכן או כמי שלא בא אל פיו דבר מזון מזה כמה ימים.
אף פעם לא ראיתי שור מורעב יושב לידי בבית קפה וסועד את כיבתו, אבל אם הייתי צריך לדמיין אחד כזה, קרוב לוודאי שזו התמונה שהייתה עולה בראשי. 
אני יודע שהמקום ציבורי ובאותה מידה הייתי יכול לקום וללכת מכאן, לבחור בית קפה אחר או להשלים עם המצב ולסבול בשקט, וכבר הייתי מוכן לשלם את המחיר האישי והכבד של ויתור, אבל ברגע שהאיש נעץ את שיניו ונגס בפראות בכריך, הבנתי שהמצב בכי רע. 
למה בשם האל, למה, היה צריך הנ"ל להפוך לשואב אבק אימתני. אפשר לאכול עם פה פתוח, גם אם זה לא נאה ומנומס, אבל מכאן ועד להוצאת קולות כמו של מדחס תעשייתי הדרך אמורה להיות ארוכה, מה שהסתבר לי כלא נכון כיוון שהאיש התברך בכישרון המפוקפק והוציא מבין שפתיו דציבלים שהזכירו לי מסוק קרב, כמו זה שראיתי באחד מסרטי פעולה. מסוק שנפגע מטיל ועמד להתרסק על כל יושביו. מנועו משתעל, נאבק להמשיך לפעול עד לפגיעה. רק מה, בסרט בא השקט אחרי ההתרסקות ובמקרה שלנו לא נראתה התרסקות קרובה, לצערי. 
אבל במלחמה כמו במלחמה נפגעים גם חפים מפשע, תמימים שנקלעו לאירוע במקרה, שרק רצו לשתות קפה בשקט, לשמוע מוזיקה סבירה ברקע ואולי לכתוב איזה סיפור קצר על בית הקפה והיושבים בתוכו. 
זמן לא מוגדר שנראה כמו נצח סיים השואב למלמל ולהתעלל בכריך ועבר לאספרסו הקצר. במשיכה אחת שאב את הנוזל הכהה, כולל כמה חתיכות חרסינה קטנות שנעתקו מהספל. 
מאפים נפלו מהמגשים שעל הדלפק. במטבח קרס מדף שלם של לחמים. העצים שמול בית הקפה, שבדרך כלל עומדים משועממים או משמשים את כלבי השכונה, התכופפו, חלקם כמעט נשברו. חלונות של בניין סמוך נרעדו קלות והטמפרטורה ירדה בכמה מעלות טובות. 
והוא, כאילו לא כלום לא קרה, כאילו לא גרם לנזק הרב, קם ויצא מבית הקפה, מותיר אחריו שדה קרב מלא שברים, רסיסים ונפגעים אין ספור, ביניהם אני. 
אולי עכשיו, בתום הקרב הקשה, נצליח לשקם את המקום, את עצמינו וסוף כל סוף יבוא שלום עלינו, ונאמר אמן... 

© כל הזכויות לרשומה זו שמורות לכותב הבלוגgilad2012 



יום שישי, 5 באוגוסט 2016

קפה - פעם שנייה

היא אמרה לה שהיא מתה עליה. ככה סתם בלי הכנה מוקדמת, או הקדמה כלשהי. פשוט התקרבה ובישרה לה בקול חד וברור. אחר כך הן המשיכו לדבר על עוד כל מני דברים שקשורים פחות או יותר בחיים. 
ישבתי ליד שולחן סמוך ושמעתי את השיחה. לא שאני נוהג לצותת, אבל במקרה זה כל יושבי המסעדה יכלו להאזין להן אם רק רצו, או בעיקר אם לא.
הדמיון בין השתיים העיד על קרבה. גם העובדה שחלקו קערת שקשוקה והדרך הזהה בה טבלו את הלחם השחור ואיסוף העגבניות המרוסקות עם הבצל המטוגן וחתיכות הביצה, לא השאירו ספק ששתי אלה מאותה משפחה או לפחות מאותו שבט. הפרשי הגיל הוסיפו מידע חשוב שהבהיר לי שקרוב לוודאי אלא אימא ובת. שאם לא כן אז יש כאן צירוף מקרים נדיר. 
חוץ מזה אמירה כזו שמורה לבני משפחה ממדרגה ראשונה בדרך כלל. כי למות סתם כך על אדם זר יהיה מיותר לגמרי. 
אני בכלל לא מבין למה אנשים רוצים למות על מישהו. למען מטרה חשובה עוד אפשר להבין, אבל ככה בלי סיבה, נראה לא הגיוני במיוחד. אני מצדי מעדיף לחיות, לעזור, לעודד אם צריך, או סתם ללטף. אבל אני לא שופט אף אחד ורצונו של אדם כבודו ואם זה מה שהאימא שלה רוצה אני לא חושב שצריכים למנוע זאת ממנה. 
סיימתי כמעט את כל השניצל. נשארה לי רק חתיכה קטנה וקצת אורז. לפני הארוחה הייתי רעב, כל כך רעב שהייתי מוכן להרוג בשביל אוכל. עכשיו הרעיון נראה לי טיפשי. אז חיסלתי את החתיכה האחרונה ואת האורז והזמנתי קפה. 
גם האימא הזמינה קפה ואמרה שהיא מתה על הקפה כאן. אחרי זה שלפה בגד וסיפרה שקנתה אותו בבוקר בחנות שהיא מתה עליה ויצאה לעשן, שזה די מקרב אותה למשאלות שלה. אחרי שחזרה ציינה שמתה על מזג האוויר שבחוץ והיתה מתה לטייל בשבת ועוד כל מני כאלה שהיא מתה גם עליהם, מה שמעמיד את כל ההקרבה שלה באור קצת שונה וחסר ערך ממה שחשבתי תחילה. 
לפני שהלכו לדרכן התעורר ביניהן ויכוח קולני. אני לא מת על ויכוחים, במיוחד הקולניים האלה שמפריעים לי לחלום בהקיץ ולשתות בשקט את הקפה שלי שמגישים כאן אחרי שניצל ואורז, שאני באמת מת עליו. גם האוכל כאן לא רע ואפילו מזג האוויר נעים. בקלות אני יכול למות עליהם, חוץ מהחשבון שקיבלתי בסוף, עליו אני ממש לא מת...


© כל הזכויות לרשומה זו שמורות לכותב הבלוגgilad2012 



יום שבת, 30 ביולי 2016

חלום - פעם שלישית

הרגע הזה, השנייה של המבט החטוף ואתה יודע שכל חייך עומדים להשתנות. משהו בעיניים שאי אפשר להסביר, אבל הלב יודע, יודע הכי טוב. הלב מרגיש שזאת אהבת חייך, פשוט ככה. 
היא מתקרבת אליך עם הג'יפ האדום והנוצץ שלה כאילו זה עתה יצא מפס ייצור אין סופי של ג'יפים אדומים ונוצצים. 
שיערה הבהיר אסוף בקוקו מהודק ומוקפד היטב, כאילו זה עתה יצא מפס יצור של תוספי שיער בגוונים שונים. 
איפורה עדין, בלתי מורגש כמעט, מרוח על פניה כאילו זה עתה יצאו מתחת ידיה של מאפרת מקצועית באחת העמדות בסופר פארם.
חיוכה רחב, מבליט שיניים צחורות, כאילו יצאו זה עתה מטיפול אצל מומחה פה ולסת בכיר.
נדיר, אם בכלל, לפגוש כך סתם מישהי איתה תרצה לפרוש לאי בודד, בלי לקחת אפילו את שלושת הדברים שתמיד תכננת להביא, במקרה שישאלו אותך את השטות הזו. 
נדיר, אם בכלל, לפגוש את האחת, בשבילה תהיה מוכן לעשות הכל. לקטוף את הירח ולהביא לה כמה כוכבים. או לפחות לסחוב את הקניות מהמכולת הקרובה, בכל פעם שתחפוץ בדבר מה, או כשיגמרו המצרכים בבית. 
מישהי איתה תהיה מוכן להתחתן בלי לחשוב פעמיים. להוליד ארבעה ילדים, שלושה בנים ובת, כולם דומים לה כמו חמש טיפות מים זכים מנחל סודי ברמת הגולן . להיכנס שותף לעסק משפחתי של אביה. לנהל בשבילו בית קפה מקומי עם מחירים מופקעים, או מפעל אזורי של קרטונים לאריזה, המיוצאים בעיקר לסין. מישהי שאיתה תהיה מוכן לפרוש לפנסיה מוגדלת עם תנאים מועדפים ובסוף למות מאושר זה בזרועות זו, אחרי חיים מלאים באהבה אין קץ. 
כמה שלמות בחבילה אחת. והנה סוף סוף זה קורה. כל סנטימטר שהיא מתקרבת הופך את החלום, שתמיד הזית בהקיץ, למציאות קורמת עור וגידים. הלב פועם חזק, מאיים לפרוץ את סורגי הצלעות ולקפוץ החוצה בשמחה עיוורת, כיאה לאהבה ממבט ראשון. 
עוד קצת, עוד שנייה. 
איזו התרגשות. 
היא כבר פותחת את החלון. 
הרגליים רועדות. אני נמס.
היא מושיטה יד ענוגה.
עוד מילימטר למגע הבלתי נמנע שישנה את עולמי לעד. 
ואז היא מושיטה לי שקל. שקל אחד קטן ומסכן. לא מטבע של חמש או שטר כמו אלה החדשים שהודפסו לאחרונה. 
אחרי כל השנים יחד. אחרי כל מה שעשיתי בשבילה, בשביל המשפחה שלה. את הנשמה נתתי, את החיים שלי וזה מה שהזונה מביאה לי. 
יאללה סעי, סעי מפה קמצנית אחת. מי צריך אותך בכלל. הרמזור התחלף וכך כמו שהופיעה היא נעלמה מחיי. איזה דכאון. שוב לבד. אבל לא להרבה זמן כי מיד צצה תקווה חדשה, יושבת מאחורי הגה של טויוטה לבנה. 
הרגע הזה, השנייה של המבט החטוף שאתה יודע שכל חייך עומדים להשתנות... 

מתוך "סיפורו של הומלס שמתאהב בקלות"

©   כל הזכויות לרשומה זו שמורות לכותב הבלוגgilad2012



יום שבת, 23 ביולי 2016

חלום - פעם שנייה

הוא ידע שיום אחד יגיע לשם. מאז שהיה קטן וראה בפעם הראשונה את האור המסתורי מהבהב מדי פעם מאחת הפסגות, הבין שזה משהו שיהיה עליו לעשות, גם אם יהיה זה הדבר האחרון בחייו. 
איש מהמבוגרים לא ידע לספר מה מקורו של האור, או שמא הסתירו ממנו את הסוד. אפילו הוריו התעלמו משאלותיו, מה שחיזק אצלו עוד יותר את הרצון לפתור את החידה. 
חלפו שנים והיום הזה הגיע. אבל דבר לא הכין אותו למה שעתיד להתרחש. 
אותו הבוקר נראה רגיל, בדיוק כמו זה שלפניו וקרוב לוודאי שכך גם יהיה למחרת, רק שהוא לא יישאר לבחון זאת, כיוון שיהיה רחוק מכאן, בדרך לאותה נקודת האור המסתורית, שקראה לו כל השנים. 
הוא אכל ארוחה קלה. שטף את הכלים, ניגב והחזיר למקום. 'חשוב לשמור על סדר וניקיון' אמרה לו תמיד אימא. היא גם תמיד אמרה שלא ישכח לקחת סוודר אם יסע רחוק. אז הוא לקח סוודר ושני כריכים, וכמה קופסאות שימורים ושלושה בקבוקי מים. 
אחר כך הכניס מעט בגדים, קיפל את שק השינה, נעל נעלי הליכה נחות, השאיר את חייו בעבר ופנה לעתיד. 
הוא יצא מגבולות המושב. כעבור זמן מה ירד מהכביש הסלול ועלה על שביל הכורכר המתפתל. בגבו נשפו בתי המושב, מולו חלום ילדות ובליבו חשש קל מהלא נודע. מה יגלה שם... מה פשרו של האור המסתורי... האם יתאכזב ממה שימצא... 
אבל כבר היה מאוחר מדי להתחרט. הוא הידק את התרמיל ובצעד נחוש ירד מהשביל המסודר ופנה לכיוון ההר, למקום בו רגלו של איש לא דרכה כנראה מעולם. 
אבנים פצעו את רגליו. שיחים שרטו את גופו הצנום. ענף אחד שבור קרע את חולצתו וכפות ידיו התמלאו נקודות אדומות של דם. אבל הוא לא וויתר. נחוש להמשיך ויהי מה. רק השמש השוקעת הכריחה אותו לחפש פיסת אדמה סבירה להעביר את הלילה המתקרב. 
הוא הניח זרדים יבשים והדליק מדורה. אחר כך פרס את שק השינה ונשכב עליו, מביט בשמיים המתמלאים במרבד כוכבים שכיסה את העולם. גצים שעלו מהמדורה בקולות מתנפצים, התעופפו מעלה, כמו גחליליות, ונבלעו בשמי הליל האין סופים. 
לפני שנרדם עוד הספיק להבחין בנצנוץ מההר, שנראה קרוב מתמיד, אם כי היה לפניו עוד חצי יום לפחות של טיפוס לא קל עד לפסגה. עם מחשבה זו הוא כנראה נרדם, כי הדבר הבא שראה זה את האור הראשון למחרת בבוקר. 
בזריזות כיבה את הגחלים שעדיין העלו עשן, אסף את מה שפוזר וחזר למסע, לדרך שהתבררה קשה הרבה יותר ממה שדמיין לעצמו. 
חלפו שעות וממש לפני שהשמש החלה להדוף את היום לכיוון לילה נוסף, הוא הגיע למקום. סוף סוף, אחרי כל השנים האלה הוא גילה מה מקור ההבהוב המסתורי שעל פסגת ההר...

מתוך "סיפורים שאין להם סוף".



© כל הזכויות לרשומה זו שמורות לכותב הבלוגgilad2012 


יום שני, 18 ביולי 2016

דילמה - פעם ראשונה


הקפה היה קר מדי והקרואסון חם מדי. אני אוהב את זה בדיוק להיפך. יש כאן בעיה, כלומר חצי בעיה. הקרואסון יתקרר בסופו של דבר אבל הקפה לא יתחמם מעצמו. אז מה לעשות? להתנחם בחצי צרה? לראות את חצי הכוס המלאה והקרה במקרה זה?
אולי אכניס את הקרואסון לתוך הקפה כך שבטח תהיה איזו נקודה סבירה באיזון בין שניהם, אבל אז המרקם של המאפה והטעם של המשקה יינזקו. מצד אחד השגתי את מבוקשי מצד שני פגמתי בהנאתי הרגעית. בעיה. 
בזמן שאני מנסה לפתור את הפלונטר שנקלעתי אליו הקרואסון התקרר והוא כבר ראוי למאכל. זה מה שחשבתי. הביס הראשון עוד היה בסדר, בשני התעוררו בי ספקות ובשלישי הכל נעשה ברור. המאפה לא אכיל בעליל. יבש, לא טרי ובעל מרקם של נייר זכוכית. אפילו הבחנתי בנקודות קטנטנות וכחלחלות, שבגבינה צהובה ובמדינות מסוימות היו מתקבלות בברכה, אבל בטח שלא על הדבר הזה שמונח מולי.
מצד אחד יכולתי להחזיר אותו, לקבל חדש עם תקווה שיהיה טרי ומוצלח יותר מקודמו, או לפחות להזדכות על כל העסק. מצד שני יש לי לעיתים קרובות מין רצון מטופש ולא הגיוני לנסות להסתדר בכל זאת ולהוכיח בעיקר לעצמי טענה מיותרת שבסופה פרס בדמות קלקול קיבה. כך מצאתי את עצמי נוגס בבצק הקשה שהפך לדביק וטפח עם כל ניסיון לפרק אותו כמה שניתן, כדי שלא יפצע לי את מערכת העיכול. 
כעבור כשעתיים, תוך שאני מטייל להנאתי בשכונה, הרגשתי פעימה חלשה בתחתית הבטן. מיד אחריה הופיעו עוד כמה. כשהקצב הלך וגבר היה לי כבר ברור שחששותיי התממשו – יש לי קלקול קיבה. 
מצד אחד הייתי יכול לנסות להתאפק, לרוץ בשיא המהירות לביתי, להיכנס לשירותים המוכרים ולהתפנק עם עיתון או ספר טוב. מצד שני היה לי ברור שלא אספיק להגיע הביתה ובגינה הראשונה שנראתה לי מתאימה, רוקנתי את מעיי, כמו שאומרים. 
חשתי הקלה. אך לא להרבה זמן כי בדיוק כשסיימתי את העניינים נפתחה דלת של בית סמוך וממנה יצא בצעקות בעל הבית, אוחז בידו שתי שרשראות כשבקצה כל אחת מהן מחובר רוטווילר עצבני וכל החבורה עושה את דרכה לכיווני. 
מצד אחד הייתי יכול לברוח כל עוד נפשי, בתקווה שהכלבים ישארו קשורים לבעליהם. מצד שני אכן נסתי על נפשי בלי לבדוק מה מצב הכלבים.
לבסוף הגעתי הביתה. מצד אחד אני יכול להמשיך בסיפור, מצד שני אפשר לסיים אותו עכשיו.

© כל הזכויות לרשומה זו שמורות לכותב הבלוגgilad2012 


יום שישי, 10 ביוני 2016

קפה - פעם ראשונה

לימין - אני בשמאל,
ולשמאל - פנאט ימין.
לדתי - אני כופר,
לחילוני - סתם מאמין.
.
לגוש דן - זה מתנחל,
לפריפריה - מתנשא.
לשוליים - הכי מיינסטרים,
אבל לאמצע - בקצה.
.
לקטן - הכי גדול,
לגבוה - קצת נמוך.
לאלכסון - אני ניצב,
לישר - כמעט הפוך.
.
לצעיר - אני זקן,
לקשיש - פשוט עולל.
למקובל - אני סוטה,
למטורף - זה הנורמל.
.
לשמן - אני רזה,
לשדוף -מלא, שמנמן.
לחבר - תמיד בוגד,
אבל לערכים - נאמן.
.
ליוצא - אני נכנס,
מבפנים - זה הבחוץ.
למושבניק - עירוני,
ולעיר – יוצא קיבוץ.
.
לחולה - תמיד בריא,
אבל כל החורף מצונן.
למצחיק - הכי עצוב,
ולעצוב - חתיכת ליצן.
.
לעשיר – פשוט דלפון,
לעני - טייקון אמיד.
למשוחרר - אני כובש,
לשולט - אני משמיד.
.
לרוחני - חומרני,
לגשמי - עף, מרחף.
בסבלנות מחכה,
ובתור תמיד דוחף.
.
לוותיק - אני חדש,
לעולה - כמעט צבר.
לעתיד - מיושן,
ולהווה - אהיה מחר.
.
לחוצפן - אני מנומס,
לאדיב - ברנש אלים.
למעניין - זה משעמם,
ולשגרה - הכי מדהים.
.
לעיוור – רואה הכל,
למחפש – אסתתר,
בכל דבר אהיה ראשון,
אבל להקדים אאחר.
.
לקרניבור - צמחוני,
אבל עושה גם על האש.
לתפוצות – חי בלבנט,
למזרח - משתכנז.
.
הכל טוב ויפה, אבל אני בסך הכל רוצה לשתות קפה בלי שיתקעו לי כדור בראש בגלל שאני יהודי...



יום שבת, 30 באפריל 2016

תקווה - פעם שביעית

אני אוהב אנשים, ללא הבדל דת, גזע או מין. כולם שווים בעיניי. אני לא שופט אף אחד. אין לי דעות קדומות וגם רושם ראשוני, שעלול להטעות, לא מזיז לי.
להיפך, טוב שיש הבדלים, שוני, מגוון שפות, מנהגים, פולקלור. כל אחד עולם ומלואו. ככה החיים מעניינים יותר. אפשר ללמוד אחד מהשני. לחלוק ידע. לתמוך, לעזור. להפרות זה את זה, כדי לגדול, להתעצם ולהתפתח. 
לצערי מה שקורה לרוב זה שבמקום לתעל את העניין, לוקחים את ההבדלים למקום פחות טוב. כל צד מסתגר ומתבצר בעמדותיו, בתוך הגבולות שהקים, מה שמגביר את המחלוקות, יוצר ריבים וסכסוכים מיותרים ומלחמות סתמיות, שפוגעות בעיקר בחפים מפשע, שרק רוצים לחיות בשקט ובשלווה ולהעביר את החיים כמה שיותר בנועם. 
אני יודע על מה אני מדבר. חוויתי זאת על בשרי ולא פעם אחת. אני יודע מה זה להיות שונה, לא מקובל. אחד שמסתכלים עליו או מצביעים לכיוונו בבוז, בסלידה ובעיקר בפחד כאילו ראו מפלצת, וכל זאת בכלל בלי שיכירו אותי. הייתי במקום הזה ואתם יודעים מה, זה בכלל לא נעים. אז החלטתי שאנהג אחרת. את ילדיי אגדל על ערכים של אהבה, כבוד לזולת. לא לפגוע או להעליב. לא להתנשא או ללעוג. לקבל את האחר ללא דעות קדומות. 
אני בטוח שאם עוד אנשים ינהגו כך העולם יהפוך למקום טוב יותר לחיות בו. אולי זה נשמע אוטופי. אולי תמים משהו, או לא מציאותי אבל ככה אני חושב. כי בסופו של דבר אם מקלפים את הקליפה החיצונית אין הבדל גדול. לכולם לב, דם אדום (חוץ מכמה פוליטיקאים אבל זה כבר סיפור אחר) עצמות, שרירים וכל יתר האיברים הפנימיים. 
אז כן, אני באמת אוהב אנשים. כולם נעימים לחיכי. ללא הבדל דת, גזע או מין. עם קצת מלח וכמה תבלינים, בבישול איטי, רצוי כל הלילה על אש קטנה, כדי שלמחרת יצא תבשיל סמיך וטעים. 
אחר כך באים כל המשפחה ואנחנו יושבים סביב שולחן העץ הגדול שבחצר, אוכלים ונהנים מכל רגע. מספרים אחד לשני איך עבר היום, מה עשינו בסופ"ש ועוד סמול טוק כאלה ואחרים ובמיוחד כמה אנחנו אוהבים אנשים. רק שלא יהיו רזים מדי כי אחרת זה לא טעים במיוחד. 

מתוך "יומנו של קניבל אנין טעם."

© כל הזכויות לרשומה זו שמורות לכותב הבלוג gilad2012 







יום שלישי, 5 באפריל 2016

שתיקה - פעם חמישית

מה אני צריך את הבלגן הזה עכשיו. בשביל מה הייתי חייב בכלל לדבר. לוחם צדק עלק. אני והפה הגדול שלי, שלא פעם הכניס אותי לצרות צרורות. אבל שהדברים יגיעו עד לכדי כך, את זה לא העליתי בדעתי. שאם כן, יכול להיות שהייתי חורג מהרגלי ונוהג לשם שינוי אחרת, גם אם זה נוגד את מצפוני.
לאור המצב ברור לי יותר מתמיד שעשיתי טעות שבכלל התערבתי. אני לא איזה מלשן או אחד שיסגיר את החברים שלו, במיוחד שלא מדובר בכלל בחברים. חוץ מזה שאני בכלל לא מכיר אותם, מה שעושה את כל העניין הזה ממש מיותר. זה מסוג הדברים שאמירה כמו להיות במקום ובזמן לא נכונים, מתאימה מאוד. אז האם היתה זו יד הגורל? אולי. לא יודע. כרגע זה גם לא כל כך משנה. 
מסיבות ברורות לא ארחיב על המקרה. גם ככה הסתבכתי מעל הראש. מצד שני במצבי הנזיל, וזו לא מטפורה, אין לי יותר מה להפסיד. 
רק אספר שבדרך כלל אני לא פוחד ממים. הייתי שחיין לא רע, רק שמעט קשה אפילו לצוף כשלרגליי מחוברות משקולות וידיי קשורות מאחורי הגב, מצב די מגביל יש לומר. 
מהיכרותי עם האגם אני יודע שבקרוב אגיע לקרקעית, לכן אסיים את הסיפור כדי לפחות ליהנות מדקות חיי האחרונות. מה שבטוח, יותר לא אעשה את השטות ואפתח את פי כשלא צריך, במיוחד כשאין חמצן והאופציה היחידה היא לבלוע מים. 
מזל שאני אופטימי כי אחרת הייתי כבר עכשיו רואה את חצי הכוס הריקה ונכנס לפאניקה מיותרת לאור מותי הקרב. כך או כך, נראה שהלילה כבר אשן עם הדגים... 

© כל הזכויות לרשומה זו שמורות לכותב הבלוג gilad2012 








































יום רביעי, 13 בינואר 2016

כותב - פעם חמישית

היא שאלה אותי למה בכל סיפור יש לי בסוף טוויסט. האמת לא יודע. אולי צורך להפתיע, להיות מקורי, שונה, מעניין ולא שגרתי. אולי הכל יחד. נקודה חשובה למחשבה שלא נתתי עליה את דעתי עד כה בצורה רצינית, פילוסופית ומעמיקה. אפשר במקרה זה להשתמש בפסיכולוגיה בגרוש, או ספקולציות שונות ומשונות עד לקונספירציות אוניברסליות לא מחויבות המציאות. מצד שני גם בירור אצל איש מקצוע יכול לבוא בחשבון ואף טיפול בהלם חשמלי או תרופות פסיכותרפיות לטווחי זמן קצרים או ארוכים. במקרה קיצוני של התעקשות באה בחשבון גם קטיעת אונה.
עד כאן ההסבר, והסיפור שלי יכול היה להסתיים במילים אלה ללא טוויסט, אבל מאז שנרשמתי לחוג לריקודים סלוניים הרחבתי את יכולותיי והיום אני שולט גם ברומבה, סלסה ואפילו טנגו פראי וחושני. נראה לי שבפעם הבאה אסיים סיפור עם איזה ואלס קלאסי או למבדה סוערת ולא סתם טוויסט, ואז נראה מה יהיה לה לומר על זה. 

© כל הזכויות לרשומה זו שמורות לכותב הבלוגgilad2012