איימה - פעם שישית

היא התיישבה עם חברתה שני שולחנות ממני. שיער ג'ינג'י אסוף בקוקו מהודק היטב. גופה הדקיק עטוף בחליפה בהירה ואופנתית שמבליטה את גזרתה החטובה. על כפות רגליה נעלי עור מבריקות כאילו זה עתה נשלפו מקופסה. ידיה עדינות וציפורניה מרוחות בלק ורוד בהיר, שמשתלב היטב עם גוון עורה. על שפתייה אודם תואם ועל פניה החלקות איפור כמעט בלתי מורגש, למראה בריא וטבעי.

יש לה עיניים ירוקות מוסתרות מעט מאחורי משקפיים בעלי מסגרת שקופה. בהחלט רואים שהקדישה זמן למראה החיצוני ואכן התוצאה די קלאסית ומתוחכמת משהו.

על מושב לידה מונח תיק מנהלים מהודר. התיק חצי פתוח ומתוכו מציצים מסמכים שונים וקלסרים צבעוניים.

בזמן שחברתה הלכה להביא את ההזמנה היא הרימה עיתון שנשכח על שולחן סמוך. העיפה מבט מהיר בכותרת הראשית. דפדפה קלות בין דפיו המקומטים והחזירה למקום. אחר כך שלפה טאבלט משוכלל, רשמה דבר מה ביומן, הדקה שוב את הקוקו ומתחה הג'אקט. כל תנועה שלה משדרת סטייל, איכות, ייצוגיות.

ואז חזרה החברה עם צלחת של קרואסונים, בורקסים וכמה מאפים שלא זיהיתי.

נו טוב, מה אגיד לכם. כנראה שהיתה לה נפילת סוכר או משהו דומה, כי אחרת אין שום הסבר הגיוני למה שקרה שם. תוך פחות מעשרים שניות חצי מכמות המאפים חוסלו, משאירים פירורים עצובים כעדות מרה למה שהתרחש. החצי השני של מה שנותר ניסה לנוס על נפשו בזמן שהייצוגית בלעה את הקפה בלגימה אחת כמעט. לא היה כל סיכוי וגם החלק הזה חוסל תוך זמן קצר ביותר. מאותו רגע היא כאילו קיבלה כוחות חדשים ופתחה את פיה. בקול גבוה וצורם שהזכיר לי קצת חריקה של בלמי משאית במדרון תלול, התחילה בתיאור מעלליה באיזו מסיבה מלפני שבוע. לא הצלחתי להבין על מה בדיוק דיברה בגלל חירשות זמנית שנגרמה לי עם תחילת דיבורה.

נראה היה שחברתה לא מתרגשת מהעניין, היא כבר מכירה היטב את התופעה ורק ישבה מולה, הנהנה בראשה וליקטה מהפירורים הבודדים שנחו מפוזרים ומובסים על השולחן ביניהן.

קולה של האיכותית המשיך לצבור תאוצה. בשלב זה היא כבר הפסיקה להשתמש בסימני פיסוק ושמרה על רצף של מלל הולך וגובר.

כמה מיושבי בית הקפה התעלפו. אחרים חשו בחילה וניסו לכסות את האוזניים. מלצרית רצה מבעד לדלת, נתקלה בסועד ששכב שם ללא הכרה ונמרחה על המדרכה שעליה עמדו עוברי אורח סקרנים. ממשרדים סמוכים ירדו אנשים לבדוק מה מקור הרעש. מול בית הקפה נוצר פקק תנועה ובשמיים מעל חלף מטוס, בתוכו תיירים ממדינה אירופית כלשהי וקבוצה של נוצרים אוהבי ישראל שדרשו מהטייס לעשות מיד פניה ולשוב חזרה למדינתם, כי מסוכן כאן מאוד.

אני שונא אנשים שצועקים במרחב הציבורי בחוסר אכפתיות מופגנת. גם בפרטי אני לא מת עליהם, אבל פחות מפריע לי מה שהם עושים בין כותלי ביתם, רחוק ממני. כאן זה כבר סיפור אחר וחייבים לחוקק תקנה שתגביל את רמת הדציבלים במקומות ציבוריים. מי שיחרוג מהנורמה שתיקבע יחושמל אוטומטית. בכל פינה יוצבו עמודים ועליהם מכשירי מדידה מיוחדים שיזהו את מקור ההפרעה, יחשבו את עוצמתה ויגיבו בהתאם עם קרן לייזר. אבל עד שימציאו את הפטנט המיוחל החלטתי לעזוב את בית הקפה כל עוד לא נגרם לי נזק בלתי הפיך ולכן מיד כשהגיעו כוחות הביטחון פילסתי את דרכי החוצה. אחרי כמה דקות מצאתי מקום אחר, נחמד ושקט. גם האוכל נראה לא רע. אבל ממש לפני שהספקתי להזמין דבר מה נכנסו שתי חברות כשאחת מהן עם קוקו אסוף ומהודק היטב, חליפה בהירה ואופנתית, נעלי עור, תיק מנהלים מהודר וכל היתר. דומה מאוד לאסון מבית הקפה הקודם.

בלי לחשוב פעמיים קמתי וברחתי משם כל עוד נפשי בי. מה אני צריך את כל הבלגן הזה שוב.

©   כל הזכויות לרשומה זו שמורות לכותב הבלוגgilad2012 

התחלה - פעם רביעית

האמת, לא חשבתי שזה מה שאעשה ביום שישי בצהריים. אני, שבשבילי יותר משלושה אנשים נחשב לאירוע המוני, אני, שמשתדל ככל הניתן להתרחק מהתקהלויות מיותרת, מוצא את עצמי מנסה להשתלב בתוך חבורה קולנית, מגובשת וצהובה מירושלים. גם על המגרש שולט הצבע הזה. הירוקים מראשון בקושי נוגעים בכדור. 

"יאלה בית"ר" צועק מפעיל הקהל, "יאלה נורדיה" מחזירים לו כמעט מאה ומשהו האוהדים שהגיעו למשחק חוץ אחרון לעונה ומיד מתחילים לקפוץ לצלילי תוף מחריש אוזניים וחצוצרה צווחנית. בפעם הבאה גם אני אצעק עם כולם, אני מבטיח לעצמי. כי ככה זה כשאתה אוהד אמתי והולך עם הקבוצה שלך בטוב וברע. 

כבר הרבה זמן אני מחפש קבוצה שאוכל לעודד, לשיר, לקפוץ, לקלל את היריבה וכשצריך גם את השופט. היה לי ברור שברגע שתגיע הזדמנות גם אני אגיע. 

אני פוגש את מאיר, חבר ואוהד ותיק ומסור, שסיפר לי על כל העניין ומתמקם לידו במרומי היציע - מדרגה שלישית. למרות שזה מגרש אימונים צדדי שמשמש קבוצות מליגות נמוכות, השירה שבוקעת מחבורת האוהדים לא הייתה מביישת כל מועדון בליגה בכירה יותר מזו, אם כי איש כאן לא היה עובר אודישנים לכוכב נולד או משהו דומה. 

משמאלי מאיר שר במלוא הגרון, מימיני מזוקן מזייף קשות בדציבלים שמעל המותר בחוק ומתעלל לי בעור התוף. אני מקווה שלא נגרם לי נזק בלתי הפיך. אחרי התאוששות קצרה ובירה קרה אני מוצא את עצמי מנסה לקלוט את מילות השירים הלא מוכרות, שהולבשו על מנגינות ידועות, שעובדו והותאמו ליכולות הווקאליות של המקהלה מהבירה.

לא יודע איך זה בקבוצות אחרות, זה גם לא משנה כרגע, כמו שלא ממש משנה מה קורה על הדשא. הרי גם ככה משחקים מליגות נמוכות בכלל וג' בפרט לא מסוקרות בערוצי הספורט, חוץ ממקרים בהם יש אלימות בין המחנות או נגד השופט. אבל כאן לא נראה שיש בכלל אוהדים של ראשון והשופט נכון לעכשיו די בסדר כך שהכל רגוע מבחינה זו. גם למשחק עצמו אין חשיבות רבה. מהמקום השלישי לא עולים ליגה ונותר רק עוד מחזור אחד לסיום, כך שזה נראה יותר כמו טיול שנתי. אבל אני נהנה ואפילו מצליח לזהות כמה מילים ומשפטים לא ארוכים. 

הזמן עובר, פה ושם הצהובים מנסים להבקיע את החומה המקומית הירוקה. החמצה, ועוד אחת. דחיפה בתוך הרחבה, מעט חילופי דברים ולחיצת יד, זו בערך כל ההתרחשות על הדשא, אבל כאן, ביציע הקטן הפסטיבל בעיצומו. 

מפעיל הקהל, בחור חייכן בסך הכל, אבל אחד שלא בטוח אם היית רוצה לפגוש בסמטה ירושלמית חשוכה כשאין לו מצב רוח, מחלק הוראות. השיתוף פעולה מלא ונראה שכולם נהנים. כל כך נהנים שכמעט פספסנו את השער הראשון. 

התקפה של הצהובים. בלבול ברחבה. מסירה לצד ובעיטה לא חזקה במיוחד. השוער המקומי לא זז. מבטו מלווה בעצב את הכדור המתגלגל ונעצר עמוק בתוך הרשת. הוא רגיל לזה. קבוצתו סוגרת את הטבלה וחוותה הפסדים אין ספור פעמים העונה. אני שם בצד צרות של אחרים ומתמקד בחבורה העליזה. כולם מכירים את כולם ונראים כמו משפחה ירושלמית אחת גדולה.

מאיר עושה לי הכרות עם חלקם. אני בקושי שומע אותו בגלל הרעש, אבל מהנהן בהסכמה. כנראה שהתגובה היתה נכונה כי הוא מחייך וחוזר לקפוץ. 

אוהדת צהובה בשמלה תואמת עוברת בין השורות, אוחזת בקבוק ערק וכוסות פלסטיק. הבקבוק מתרוקן והלב מתמלא. אדי האלכוהול באוויר, כך גם השער השני. לפני שהיא מסיימת סיבוב חלוקה נוסף, הפעם עם פירות יבשים, התוצאה כבר שתיים-אפס. 

כאן אין הילוך חוזר. המשחק מתחדש. לעזאזל הריפליי אני פותח עוד בקבוק בירה. 

כבר לא כל כך אכפת לי מהרעש. גם לא מהעובדה שלא תמיד יש קשר בין התיפוף לשירים. אני אפילו מדקלם שורות עם חרוזים שלא היו עוברים את אישור האקדמיה ללשון. אבל האקדמיה לא פה, החגיגה כן, במיוחד אחרי עוד שער. גם שער מצמק של השמנמנים מראשון לא משבית את השמחה. 

"צעיפים למעלה" מכריז המפעיל. אני לוקח את הצעיף של מאיר ומנפנף בו יחד עם כולם. אולי ארכוש אחד לעצמי. אולי אפילו חולצה עם הציטוט של ז'בוטינסקי על הגב. 

השערים ממשיכים להיכבש. חומות ראשון התמוטטו מזמן. גם שחקניה נופלים מהרגליים. הצידנית עם הבירות כבר ריקה. חלק מהאוהדים די שתויים, אחרים סתם שיכורים מהאווירה. 

אי שם שריקה חרישית מסיימת את המשחק, אבל לא את העידוד שממשיך במלוא המרץ. 

אפילו השחקנים שבאו להודות על התמיכה לא מפריעים. אותם אפשר להחליף, את כולם אפשר, אך לא את הקבוצה, את המועדון, את הסמל. הרוח לעולם תישאר. כי ככה זה אצלנו, האוהדים השרופים.

אז יאללה בית"ר, יאללה ירושלים, יאללה נורדיה. 

אני נפרד מהמשחק, מהאוהדים וממאיר. נתראה בשבוע הבא אני אומר לו ובאמת מתכוון לזה. 

© כל הזכויות לרשומה זו שמורות לכותב הבלוגgilad2012