תסתכלו על הסטייק ותראו אותנו...

כל שנה אני שואל את עצמי מה הקשר בין יום עצמאות (ובקרוב אחיו הקטן יותר – ל"ג בעומר) למנגל. מאיפה התחיל מנהג הנפנוף ואיך במרוצת השנים הפך לאחת מהתנועות החברתיות שרק הולכות ומתעצמות עם הזמן. מפלגות קמו ונפלו. מנהיגים איבדו את שלטונם. משטרים התרסקו ואפילו חומות שהפרידו עמים נותצו. אבל הנפנוף נותר כשהיה.

האם בגלל המלחמות הרבות שידענו. קרבות עקובים מדם כשלאש תפקיד עיקרי בלחימה. האם זה טקס יום הזיכרון ששיאו הדלקת המשואות, סימן – היתר - הכשר למה שהפך כמעט לדת חוצה עדות ומגזרים.

או שמא הסיבה היא האש הכל כך חשובה להישרדות כשמעליה תלוי  הניצוד, נחרך בלהבות ואט אט משנה צורה מיצור חי למאכל, היא שמאחדת את השבט מימים ימימה ומתקיימת בנו כחלק מהאבולוציה.

אך מה לגבי הקורבנות התמימים, שתוך ניגוב חומוס או שתיית צבעי מאכל, נלעסים ללא רחם ומקנים לבולס תחושת עליונות כוזבת ורשות לשלול את זכויותיהן הבסיסיות של החיות המועלות על מוקד של חוסר התחשבות ומתובלות קלות בגזענות.

אנו כעם שידע זמנים קשים, גלות, עבדות, אינקוויזיציה, אנו שיודעים מה מחירו של חופש, גוזלים אותו מהחלש, מחסר האונים, מהנשלט, שללא הינד עפעף נשחט לטובת פעילות שרירי פה ומילוי קיבה.

באיזו זכות מנצלים את החלש. משפדים את הפרגית? צולים את הכבש? מעשנים את הסטייק?

אז לפני שזורקים משהו על האש, תסתכלו טוב טוב לעוף בעיניים. תלטפו לכבש את הראש ותלחשו לו מילה טובה בזמן שהגחלים לוחשות לו את דרכו האחרונה.

וניפגש בעוד כמה ימים בל"ג בעומר. או בסתם שבת.

גילוי נאות הכותב אינו צמחוני יותר (היה 21 שנה) ואכל לפני שעה שניצל.

אני כותב משמע אני...

אני חושב משמע אני קיים
אני מהרהר משמע אני נושם
אני שותה משמע אני צמא
אני אוכל משמע אני רעב
אני נוסע משמע אני מתקדם
אני מתלבש משמע שקר לי
אני ישן משמע אני עייף
אני חולם משמע אני ישן
אני מרביץ משמע אני אלים
אני נופל משמע אני נפצע
אני חוקר משמע אני סקרן

או שלא...

(אתם מוזמנים להוסיף אם בא לכם)

רכבת - פעם שניה

יש רכבת אחת מה זה ארוכה, שעוברת בתל אביב בכל לילה. באחת אחת עשרה ושבע דקות. בערך.

היא כל כך ארוכה שלא רואים מאיפה היא מתחילה ואיפה היא נגמרת.

בטח לנהג הקטר שלה קוראים יוסי או משה או חיים ויש לו שפם או משקפיים. תמיד לנהגי רכבות קוראים יוסי או משה או חיים ויש להם שפמים או משקפיים, והם אוהבים לצפור כל הזמן, בעיקר כשעוברים ליד צמתים.

אני ישבתי במכונית וחיכיתי שהרכבת תיגמר.

כשהייתי קטן לקחו אותנו, את כל הילדים מהגן, לראות רכבת ולבקר בקטר. נתנו לנו לצפור לפי התור. אחר כך כולם רצו להיות נהג קטר. אני בכלל לא רציתי. רציתי להיות כבאי, או שוטר או חייל.

אחר כך הראו לנו דגמים של רכבות ישנות, ואיש אחר שדומה ליוסי או למשה או לחיים אבל בלי שפם ומשקפיים, סיפר לנו על מסילות וקרונות וילד אחד סיפר שיש לו כזה בבית וכולם רצו להרביץ לו כי לאף אחד לא היה.

אני זוכר שהטיול היה משעמם ומטופש, חוץ מהשוקו והלחמנייה שקיבלנו, שזה לא היה מטופש.
והרכבת הארוכה עדיין לא נגמרת. יום אחד אני אתקשר לתחנה לברר מאיפה היא יוצאת ולאן היא מגיעה. אבל בטח אף אחד לא ידע כי אף אחד לא ראה את ההתחלה שלה ולא את הסוף. 
וכבר אחת עשרה ותשע דקות. בערך. 

איימה - פעם ראשונה

"אבל זה עם ג'ק ניקולסון ושלי דובאל" אני אומר לה. לא עוזר, היא פוחדת לראות את הסרט. 

"אבל זה 'הניצוץ', נחשב קלאסיקה" אני מנסה בכל זאת. היא מתיישבת לצידי בציפייה שאעביר ערוץ. היא כבר השכיבה את הילדה לישון ואין לה יותר מה לקרוא. עכשיו פנויה לטלוויזיה.

"זה מה שרואים?" שואלת. לשנינו בשלב זה כבר ברור שלא נראה את ג'ק ומשפחתו מגיעים למלון הסגור עליו הם אמורים לשמור בעונת החורף.

אני עושה עוד נסיון "זה על פי הספר של סטיבן קינג" אולי האהבה שלה לספרים תעשה לי הנחה. 

"לא רוצה, זה מלא דם" היא אומרת.

אכלתי אותה. עכשיו אאלץ לצפות בתוכנית בישול או קשקשת משעממת. אני לא נותן לה את השלט, בינתיים. מבטה לא משתמע לשתי פנים. 'למען שלום בית...' אומרות עיניה. ברגעים כאלה הייתי רוצה עוד טלוויזיה. 'אבל סיכמנו שלא נכניס טלוויזיה לחדר שינה' מהדהד קולה בראשי. אני בבעיה.

גם בראשו של ג'ק מהדהדים קולות. אי שם, הרחק הרחק בערוץ הסרטים, הוא ממשיך לרדוף אחרי שלי אשתו. בידיו גרזן אדום. 

בחוסר חשק אני מדפדף בין הערוצים. אחד, שנים, מוסיקה, טורקיה, ספורט. אני משתהה על משחק של ברצלונה. אני חש במשב של חוסר שביאות רצון מכיוונה.

בעולם מקביל ג'ק מכה בחוזקה בדלת האמבטיה כשבמקביל הדוד הישן שבמרתף עומד להתפוצץ אם לא ישחררו את השסתום. ג'ק מציץ לתוך האמבטיה. אחד משיאיי הסרט. 

אני מעביר לה את השלט בכניעה.

היא מגיעה לערוצים שבחיים לא ידעתי על קיומם ועוצרת על החיים הטובים.

ג'ק הוזה. הוא שומע אנשים ומוסיקה. חדר האוכל מלא אורחים. צוחקים, רוקדים, שותים. גם ג'ק שותה ושותה ושותה. אני לא רואה את כל זה, במקום זאת אני עד למעשיו של טבח עצבני ותזזיתי שמכין מנה שיכולה להשתלב בקלות בסרט האיימה. על צלחת עם עלי נענע, רוטב ופוזה זה בסדר, אבל ביצירת המופת של קובריק זה נחשב לאיימה. אני אומר לה זאת וברור לי שעשיתי טעות, אחיזתה בשלט מתהדקת כדי להבהיר לי מי הבוס.

למזלי אחרי חצי שעה היא מראה סימני עייפות, אולי בכל זאת אספיק לראות את סוף הסרט. 

שלמות - פעם ראשונה

היא היתה כמעט מושלמת.

היה לה שיער בלונדיני ארוך ועיניים כחולות כמו הדוגמניות מהמגזינים.

היתה לה גזרה דקיקה ורגליים שלא נגמרות.

היה לה אבא עורך דין נחשב ואמא מורה ללשון.

היתה לה מכונית חדשה ואופנוע מהיר.

היא למדה פילוסופיה, פסיכולוגיה ומדעי המדינה ותמיד קיבלה מעולה במבחנים.

היה לה חזה שופע וזקוף. נשים קינאו בה ופלסטיקאים התגאו בעבודתם.

היא טיילה בכל המקומות היפים בעולם.

יצאה עם כל הבחורים השווים של העיר.

היא אכלה מזרחי, מערב אירופאי, אמריקאי ודרום אפריקאי וישבה במסעדות נחשבות .

היא ביקרה בתערוכות והוזמנה לכל פרמיירה.  

היא התחככה עם כל המי ומי וכל המי ומי התחכך בה.

היא דקלמה שייקספיר וציטטה ביאליק.

היא לא עישנה, לא שתתה.  

היא שרה, רקדה, ציירה, פיסלה ורקמה.

היא קנתה בחנויות יוקרה ולבשה את מיטב המותגים.

היא התראיינה בתוכניות אירוח או ישבה בקהל.

היא הייתה מנומסת, אסרטיבית, פיקחית ובעלך כושר מנהיגות.

כן, היא היתה כמעט מושלמת.

כמעט, כי היה לה זנב. זנב קטן אבל בכל זאת זנב...

הרגל, הרגלים, ערגליות.

זה כבר הופך להרגל. אני כותב - אתם קוראים.
נו טוב, על הרגלים כאלה לא צריכים לוותר.
בכל מקרה אתם מוזמנים לדף ביקורת המסעדות ולשמוע רישומים מאת מיץ' מבקר הבית שלנו.
גם בדף 'המוזיקה שלי' ניתן לקרוא סיפור אמיתי שיכול להפוך לשיר ולכבוש את מצעדי הפזמונים.   

מזג אוויר - פעם ראשונה

1 אני לא נושם. בחוץ אובך סמיך. רוח מזרחית חמה נושבת, חזקה, לא מתפשרת, לא מרחמת. נושאת עימה חול יבש, מייבש. 

7 הכל צהוב, מגעיל, מחניק. אני סותם את האף ומהדק שפתיים.

12 מחלון ביתי המשקיף אל הרחוב אני מבחין בכמה ילדים ארוזים בצעיפים שמכסים בקושי את דרכי הנשימה.

15 ענפים שהיו פעם ירוקים ורעננים, עפים, נופלים, מתגלגלים על הכביש המכוסה אבק.

23 סימני מצוקה נוקשים לי ברקות, מבשרים כאב מתקרב. עלי לעשות משהו לפני שיהיה מאוחר.

26 אני זז באי נוחות. אגלי זיעה מבצבצים במורד גבי, חם לי וקר לי ופניי לחים ודביקים.

26 ליבי פועם במהירות וסחרחורת קלה מרימה ראשה. האם אני מאבד הכרה?

33 לא אוכל להמשיך כך עוד זמן רב. כל הסימנים מעידים שהקץ קרוב. אין לי אוויר.

37 זהו, אני נכנע. כישלון? תבוסה? ימים יגידו.

42 זה הזמן שהצלחתי להחזיק מעמד בלי לנשום. 42 שניות שלמות. בפעם שעברה זה היה בקושי 31. נראה לי שבכל זאת אני מתקדם. המטרה להגיע לדקה שלמה.  

בחוץ מתחזקת הרוח החמה, החולית. אבל אני מה אכפת לי. בבית נעים וקריר. נראה לי שאמשיך להתאמן עוד קצת.

1 אני לא נושם...

שנמשיך?

התמקמתם? נוח לכם? רוצים להמשיך? ביקרתם כבר בחדרים אחרים בבלוג? אהבתם? שנאתם?

אם עניתם לפחות על שלוש שאלות בכן אתם מוזמנים להמשיך.

אז ככה, זה מה שהולך לקרות: בחדר 'סיפורים ועוד' תמצאו פוסט חדש שקשור למה שהיה כאן בימים האחרונים ואני לא מדבר על פוליטיקה, פיגועים או מצב כלכלי. רמז: אוי כמה מחניק...

בחדר 'ביקורת מסעדות' מבקר הבית מגיע לאחד מסניפי ארומה בתל אביב. ציטוט: גרררררר. כמעט נדרסתי...

ובקרוב גם פוסט חדש בחדר 'מוסיקה שלי'

וכמו שאומרים - אם נהניתם ספרו לחברים וגם אם לא...  

הנה הנה כבר מתחילים

חדר חשוך. מימין ספה ישנה. טלוויזיה דלוקה מרצדת בלי תמונה. משמאל שולחן כתיבה קטן ועליו מחשב מכובה. על הרצפה שטיחון מרופט. מהתקרה תלויה מנורה ומתחתיה כורסת עור ישנה עליה יושב אדם. מאחוריו חלון עם ווילון עבה, דרכו נכנס מעט אור לחדר.

ברקע רעש של מכוניות, אוטובוסים, ניידות משטרה,  רחוב.

אור נדלק במנורה. האיש לא זז. בוהה באוויר.

האיש מנער את ראשו והרעש מפסיק. האיש פוקח את עיניו.  

"אה, אתם כאן? איך נכנסתם? מי הכניס אתכם? אני יודע, אני יודע קניתם כרטיס. אז אתם חושבים שזה נותן לכם את הזכות להציץ לי לתוך החיים? לחדור לי למוח? לגנוב לי את המחשבות?"

האיש קם. מהורהר. עושה סיבוב בחדר. מסדר משהו על השולחן. מושך מתחת למיטה מגירה גדולה, מוציא ממנה תרמיל גדול ומתחיל לארוז.

"אקח את זה. ואת זה אם יהיה קר. גם את זה"

פתאום הוא מפסיק, קם וחוזר לשבת.

"יש לי רעיון. בואו איתי. בואו נצא ביחד למסע. אז לא התכוננתם, אין לכם יעד מוגדר, נו אז מה. כבר קניתם כרטיס ובזמן הקרוב אין לכם משהו אחר לעשות ואני מוכן לפתוח בפניכם את הראש שלי"

(מתוך ספר או מחזה שהתחיל להיכתב לפני כמה שנים ומאוד מתאים לכאן ועכשיו)

כרית - פעם ראשונה

כשאני מתעורר מהר כל החלומות נופלים לי על הכרית

ומתערבבים עם כל שאר החלומות מהלילות הקודמים.

אחר כך אני חולם בלגן. אבל זה בסדר כל עוד לא ישנו

לי על הכרית, כי אז מתבלבלים לי החלומות עם חלומות 

זרים וזה באמת בלגן  שלם...