יום שבת, 31 במרץ 2012

איימה - פעם ראשונה



"אבל זה עם ג'ק ניקולסון ושלי דובאל" אני אומר לה. לא עוזר, היא פוחדת לראות את הסרט. 
"אבל זה 'הניצוץ', נחשב קלאסיקה" אני מנסה בכל זאת. היא מתיישבת לצידי בציפייה שאעביר ערוץ. היא כבר השכיבה את הילדה לישון ואין לה יותר מה לקרוא. עכשיו פנויה לטלוויזיה.
"זה מה שרואים?" שואלת. לשנינו בשלב זה כבר ברור שלא נראה את ג'ק ומשפחתו מגיעים למלון הסגור עליו הם אמורים לשמור בעונת החורף.
אני עושה עוד נסיון "זה על פי הספר של סטיבן קינג" אולי האהבה שלה לספרים תעשה לי הנחה. 
"לא רוצה, זה מלא דם" היא אומרת.
אכלתי אותה. עכשיו אאלץ לצפות בתוכנית בישול או קשקשת משעממת. אני לא נותן לה את השלט, בינתיים. מבטה לא משתמע לשתי פנים. 'למען שלום בית...' אומרות עיניה. ברגעים כאלה הייתי רוצה עוד טלוויזיה. 'אבל סיכמנו שלא נכניס טלוויזיה לחדר שינה' מהדהד קולה בראשי. אני בבעיה.
גם בראשו של ג'ק מהדהדים קולות. אי שם, הרחק הרחק בערוץ הסרטים, הוא ממשיך לרדוף אחרי שלי אשתו. בידיו גרזן אדום. 
בחוסר חשק אני מדפדף בין הערוצים. אחד, שנים, מוסיקה, טורקיה, ספורט. אני משתהה על משחק של ברצלונה. אני חש במשב של חוסר שביאות רצון מכיוונה.
בעולם מקביל ג'ק מכה בחוזקה בדלת האמבטיה כשבמקביל הדוד הישן שבמרתף עומד להתפוצץ אם לא ישחררו את השסתום. ג'ק מציץ לתוך האמבטיה. אחד משיאיי הסרט. 
אני מעביר לה את השלט בכניעה.
היא מגיעה לערוצים שבחיים לא ידעתי על קיומם ועוצרת על החיים הטובים.
ג'ק הוזה. הוא שומע אנשים ומוסיקה. חדר האוכל מלא אורחים. צוחקים, רוקדים, שותים. גם ג'ק שותה ושותה ושותה. אני לא רואה את כל זה, במקום זאת אני עד למעשיו של טבח עצבני ותזזיתי שמכין מנה שיכולה להשתלב בקלות בסרט האיימה. על צלחת עם עלי נענע, רוטב ופוזה זה בסדר, אבל ביצירת המופת של קובריק זה נחשב לאיימה. אני אומר לה זאת וברור לי שעשיתי טעות, אחיזתה בשלט מתהדקת כדי להבהיר לי מי הבוס.
למזלי אחרי חצי שעה היא מראה סימני עייפות, אולי בכל זאת אספיק לראות את סוף הסרט. 

אין תגובות:

פרסום תגובה