יום שישי, 10 ביוני 2016

קפה - פעם ראשונה

לימין - אני בשמאל,
ולשמאל - פנאט ימין.
לדתי - אני כופר,
לחילוני - סתם מאמין.
.
לגוש דן - זה מתנחל,
לפריפריה - מתנשא.
לשוליים - הכי מיינסטרים,
אבל לאמצע - בקצה.
.
לקטן - הכי גדול,
לגבוה - קצת נמוך.
לאלכסון - אני ניצב,
לישר - כמעט הפוך.
.
לצעיר - אני זקן,
לקשיש - פשוט עולל.
למקובל - אני סוטה,
למטורף - זה הנורמל.
.
לשמן - אני רזה,
לשדוף -מלא, שמנמן.
לחבר - תמיד בוגד,
אבל לערכים - נאמן.
.
ליוצא - אני נכנס,
מבפנים - זה הבחוץ.
למושבניק - עירוני,
ולעיר – יוצא קיבוץ.
.
לחולה - תמיד בריא,
אבל כל החורף מצונן.
למצחיק - הכי עצוב,
ולעצוב - חתיכת ליצן.
.
לעשיר – פשוט דלפון,
לעני - טייקון אמיד.
למשוחרר - אני כובש,
לשולט - אני משמיד.
.
לרוחני - חומרני,
לגשמי - עף, מרחף.
בסבלנות מחכה,
ובתור תמיד דוחף.
.
לוותיק - אני חדש,
לעולה - כמעט צבר.
לעתיד - מיושן,
ולהווה - אהיה מחר.
.
לחוצפן - אני מנומס,
לאדיב - ברנש אלים.
למעניין - זה משעמם,
ולשגרה - הכי מדהים.
.
לעיוור – רואה הכל,
למחפש – אסתתר,
בכל דבר אהיה ראשון,
אבל להקדים אאחר.
.
לקרניבור - צמחוני,
אבל עושה גם על האש.
לתפוצות – חי בלבנט,
למזרח - משתכנז.
.
הכל טוב ויפה, אבל אני בסך הכל רוצה לשתות קפה בלי שיתקעו לי כדור בראש בגלל שאני יהודי...



יום שבת, 30 באפריל 2016

תקווה - פעם שביעית

אני אוהב אנשים, ללא הבדל דת, גזע או מין. כולם שווים בעיניי. אני לא שופט אף אחד. אין לי דעות קדומות וגם רושם ראשוני, שעלול להטעות, לא מזיז לי.
להיפך, טוב שיש הבדלים, שוני, מגוון שפות, מנהגים, פולקלור. כל אחד עולם ומלואו. ככה החיים מעניינים יותר. אפשר ללמוד אחד מהשני. לחלוק ידע. לתמוך, לעזור. להפרות זה את זה, כדי לגדול, להתעצם ולהתפתח. 
לצערי מה שקורה לרוב זה שבמקום לתעל את העניין, לוקחים את ההבדלים למקום פחות טוב. כל צד מסתגר ומתבצר בעמדותיו, בתוך הגבולות שהקים, מה שמגביר את המחלוקות, יוצר ריבים וסכסוכים מיותרים ומלחמות סתמיות, שפוגעות בעיקר בחפים מפשע, שרק רוצים לחיות בשקט ובשלווה ולהעביר את החיים כמה שיותר בנועם. 
אני יודע על מה אני מדבר. חוויתי זאת על בשרי ולא פעם אחת. אני יודע מה זה להיות שונה, לא מקובל. אחד שמסתכלים עליו או מצביעים לכיוונו בבוז, בסלידה ובעיקר בפחד כאילו ראו מפלצת, וכל זאת בכלל בלי שיכירו אותי. הייתי במקום הזה ואתם יודעים מה, זה בכלל לא נעים. אז החלטתי שאנהג אחרת. את ילדיי אגדל על ערכים של אהבה, כבוד לזולת. לא לפגוע או להעליב. לא להתנשא או ללעוג. לקבל את האחר ללא דעות קדומות. 
אני בטוח שאם עוד אנשים ינהגו כך העולם יהפוך למקום טוב יותר לחיות בו. אולי זה נשמע אוטופי. אולי תמים משהו, או לא מציאותי אבל ככה אני חושב. כי בסופו של דבר אם מקלפים את הקליפה החיצונית אין הבדל גדול. לכולם לב, דם אדום (חוץ מכמה פוליטיקאים אבל זה כבר סיפור אחר) עצמות, שרירים וכל יתר האיברים הפנימיים. 
אז כן, אני באמת אוהב אנשים. כולם נעימים לחיכי. ללא הבדל דת, גזע או מין. עם קצת מלח וכמה תבלינים, בבישול איטי, רצוי כל הלילה על אש קטנה, כדי שלמחרת יצא תבשיל סמיך וטעים. 
אחר כך באים כל המשפחה ואנחנו יושבים סביב שולחן העץ הגדול שבחצר, אוכלים ונהנים מכל רגע. מספרים אחד לשני איך עבר היום, מה עשינו בסופ"ש ועוד סמול טוק כאלה ואחרים ובמיוחד כמה אנחנו אוהבים אנשים. רק שלא יהיו רזים מדי כי אחרת זה לא טעים במיוחד. 

מתוך "יומנו של קניבל אנין טעם."

© כל הזכויות לרשומה זו שמורות לכותב הבלוג gilad2012 







יום שלישי, 5 באפריל 2016

שתיקה - פעם חמישית

מה אני צריך את הבלגן הזה עכשיו. בשביל מה הייתי חייב בכלל לדבר. לוחם צדק עלק. אני והפה הגדול שלי, שלא פעם הכניס אותי לצרות צרורות. אבל שהדברים יגיעו עד לכדי כך, את זה לא העליתי בדעתי. שאם כן, יכול להיות שהייתי חורג מהרגלי ונוהג לשם שינוי אחרת, גם אם זה נוגד את מצפוני.
לאור המצב ברור לי יותר מתמיד שעשיתי טעות שבכלל התערבתי. אני לא איזה מלשן או אחד שיסגיר את החברים שלו, במיוחד שלא מדובר בכלל בחברים. חוץ מזה שאני בכלל לא מכיר אותם, מה שעושה את כל העניין הזה ממש מיותר. זה מסוג הדברים שאמירה כמו להיות במקום ובזמן לא נכונים, מתאימה מאוד. אז האם היתה זו יד הגורל? אולי. לא יודע. כרגע זה גם לא כל כך משנה. 
מסיבות ברורות לא ארחיב על המקרה. גם ככה הסתבכתי מעל הראש. מצד שני במצבי הנזיל, וזו לא מטפורה, אין לי יותר מה להפסיד. 
רק אספר שבדרך כלל אני לא פוחד ממים. הייתי שחיין לא רע, רק שמעט קשה אפילו לצוף כשלרגליי מחוברות משקולות וידיי קשורות מאחורי הגב, מצב די מגביל יש לומר. 
מהיכרותי עם האגם אני יודע שבקרוב אגיע לקרקעית, לכן אסיים את הסיפור כדי לפחות ליהנות מדקות חיי האחרונות. מה שבטוח, יותר לא אעשה את השטות ואפתח את פי כשלא צריך, במיוחד כשאין חמצן והאופציה היחידה היא לבלוע מים. 
מזל שאני אופטימי כי אחרת הייתי כבר עכשיו רואה את חצי הכוס הריקה ונכנס לפאניקה מיותרת לאור מותי הקרב. כך או כך, נראה שהלילה כבר אשן עם הדגים... 

© כל הזכויות לרשומה זו שמורות לכותב הבלוג gilad2012 








































יום רביעי, 13 בינואר 2016

כותב - פעם חמישית

היא שאלה אותי למה בכל סיפור יש לי בסוף טוויסט. האמת לא יודע. אולי צורך להפתיע, להיות מקורי, שונה, מעניין ולא שגרתי. אולי הכל יחד. נקודה חשובה למחשבה שלא נתתי עליה את דעתי עד כה בצורה רצינית, פילוסופית ומעמיקה. אפשר במקרה זה להשתמש בפסיכולוגיה בגרוש, או ספקולציות שונות ומשונות עד לקונספירציות אוניברסליות לא מחויבות המציאות. מצד שני גם בירור אצל איש מקצוע יכול לבוא בחשבון ואף טיפול בהלם חשמלי או תרופות פסיכותרפיות לטווחי זמן קצרים או ארוכים. במקרה קיצוני של התעקשות באה בחשבון גם קטיעת אונה.
עד כאן ההסבר, והסיפור שלי יכול היה להסתיים במילים אלה ללא טוויסט, אבל מאז שנרשמתי לחוג לריקודים סלוניים הרחבתי את יכולותיי והיום אני שולט גם ברומבה, סלסה ואפילו טנגו פראי וחושני. נראה לי שבפעם הבאה אסיים סיפור עם איזה ואלס קלאסי או למבדה סוערת ולא סתם טוויסט, ואז נראה מה יהיה לה לומר על זה. 

© כל הזכויות לרשומה זו שמורות לכותב הבלוגgilad2012


יום ראשון, 6 בדצמבר 2015

חנוכה - פעם ראשונה

מבוסס על מקרה אמיתי
.................................



"לא מסתובב, מה תעשה לי?"
"אבל אתה סביבון..."
"נו אז?"
"אז זה מה שאתה אמור לעשות."
"וואלה?"
"וואלה."
"ואם לא בא לי?"
"מה זה לא בא לך?"
"לא בא לי, וחוץ מזה זה עושה לי סחרחורת."
"לא מבין מה הבעיה שלך."
"אין שום בעיה."
"אז מה קרה השנה?"
"סתם, נמאס לי."
"אבל זה מה שאתה אמור לעשות!"
"מי אמר?"
"ככה זה מאז ומתמיד."
"וזה אומר שזה נכון."
"כן, אתה סביבון!"
"אתה, יש לך דעות קדומות אתה."
"מה קשור דעות קדומות?"
"בטח קשור. את הלביבה אתה לא מסובב אה?"
"ברור..."
"בטח שברור, יושב כל הערב ומלטף אותה כמו איזה סוטה."
"מה סוטה? כולה לביבה."
"עכשיו אתה גם גזען."
"תגיד לי, השתגעת? בסך הכל רציתי לסובב אותך קצת. לא רוצה, לא צריך."
"בטח לא צריך. אחרי שהשפלת אותי לפני כולם אתה בורח כמו איזה פחדן."
"אתה יודע מה, תשכח מזה, הרסת לי את החג."
"אתה יודע מה, שכחתי."
"יופי."
"יופי."
"לפחות נשארה לי סופגניה אחת מתוקה."
"הלו, למי קראת מתוקה? שוביניסט..."


©   כל הזכויות לרשומה זו שמורות לכותב הבלוגgilad2012



יום שישי, 30 באוקטובר 2015

דמעות - פעם שלישית

התעוררתי עם סכין בגב. כנראה שאיבדתי את ההכרה כי לא זכרתי דבר מהאירוע. 
אף פעם לא העליתי בדעתי שזה מה שעלול לקרות לי. נכון, לקחתי על עצמי מדי פעם סיכונים, גם כאלה שהיו לעיתים מאוד קיצוניים, כמו קרבות רחוב או מעשי אלימות אחרים. אבל לקבל סכין בגב ודווקא מהקרובים אלי, זאת לא לקחתי בחשבון. 
לאורך ההיסטוריה יש מלא סיפורים על חיים שקופחו מידי חברים שבגדו, חיילים נאמנים שהפנו עורף למפקדיהם, עובדים מסורים שזיהו הזדמנות להשלטת על העסק, תוך סילוקו של המנהל, מתנקשים על רקע דתי, רעיוני, נקמני או פסיכוטי ועוד דוגמאות לרוב. אבל רק כשזה נוגע בך, ועוד מצד מכריי, אתה מבין את גודל הבגידה. עצוב שזה המצב. דמעות של כאב אבל בעיקר של עלבון חונקות את גרוני. 
אני חייב לציין שהאחראים כאן לקחו בחשבון אפשרות שדבר כזה עלול לקרות מתישהו ולזכותם יאמר שנעשו הכנות מראש כדי לפחות לנסות ולמנוע ככל הניתן את האלימות. הפרידו בין המחנות ועוד אמצעים גלויים או סמויים.
לצערי גיליתי על בשרי שכל מה שנעשה לא הספיק והתעוררתי עם סכין בגב. 

מתוך "יומנו של מזלג".

בפרק הבא: סיפורה של כפית שסובלת מסחרחורות.




©   כל הזכויות לרשימה זו שמורות לכותב הבלוגgilad2012 


יום שני, 19 באוקטובר 2015

דמעות - פעם שנייה

קיבלתי מלא כדורים. בחיים לא חשבתי שאצטרך כל כך הרבה. כדורים בכל מני צבעים וצורות. לבנים, כחולים, צהבהבים או ירוקים. כדורים גדולים, קטנים או קטנים מאוד. מאורכים, ביצתיים או עגולים. שטוחים, שמנמנים, מחוספסים או חלקים. בעלי שמות ארוכים, קצרים, מסובכים, פשוטים, מתחכמים או מטופשים. כל כדור למחלה אחרת. כל אחד ותפקידו לטפל בסימפטום כזה או אחר. לרפא, לתחזק או להגן על גוף חולה.
היה לי ברור שאקבל תרופות אבל לא תיארתי לעצמי שזו תהיה הכמות. 
אני בכלל נגד זה ולא ממש אוהב כדורים. במידת הצורך אעדיף קודם כל לנסות להתגבר לבד. אם אין ברירה אלך על משהו לא קונבנציונלי, הומיאופתי או תוספי מזון ורק במקרים קיצוניים כמו הנוכחי, וכדי שהעסק 'ימשיך לתפקד', אסכים לקחת את כל מה שהביאו לי. 
אז עכשיו אני מוצף בתרופות וכבר הודיעו לי שאקבל עוד בימים הקרובים, שיהיה במלאי ולא יחסר פתאום. אני חושב שאין לי אפילו מקום לכול הקופסאות. מכה רצינית.
מזל שאני מרגיש היום טוב ויכולתי לבוא לעבודה. לבכות ולהתלונן לא יקדם אותי לשום מקום ודמעות לא יעזרו במקרה הזה. הרי מישהו צריך לעשות את העבודה השחורה ולסדר את כל הסחורה על המדפים. רציתי בית מרקחת וזה חלק מהעניין. אם הייתי פותח חנות בגדים או נעליים או אפילו דוכן אביזרים לסלולרים, שכל כך נפוץ בימים אלה, אולי היה לי קל יותר. אבל רציתי בית מרקחת, רציתי להיות שונה. אז זה מה יש...

© כל הזכויות לרשומה זו שמורות לכותב הבלוגgilad2012





יום רביעי, 7 באוקטובר 2015

רכבת - פעם ראשונה

בדרך לירושלים, מצד ימין, איפה שנמצא היום אזור תעשייה גדול, יש מפעל קטן שמייצר עשן רכבות. עשן לבן, מסולסל וסמיך כמו של פעם.
לא הרבה מכירים את המקום, אבל אז, לפני שנים, לפני שבנו רכבות חשמליות בלי ארובות, שמו של המפעל דהר לפניו. מכל רחבי תבל כמעט הגיעו הזמנות לעשן נקי, טהור ואמיתי והמפעל הקטן בקושי הצליח לעמוד בהספק. מאז עברו הרבה מסילות מתחת לקרונות. הכל הפך לחשמלי וההזמנות פסקו. 
גיליתי את המקום ממש במקרה. יום אחד עליתי לירושלים. לא שהיה לי מה לעשות שם. סתם ככה, החלטה של רגע ספונטאני ומצאתי את עצמי נוסע בכביש מספר אחד. 
היה זה יום בהיר ושמשי. מכוניתי הישנה משכה בקושי בעליות, כמו סוסה זקנה ונאמנה שהובילה את העגלון המנומנם. ברדיו השמיעו שירים לא מוכרים. אבל זה כבר סיפור אחר ולכן אעשה פניית פרסה ואשוב לעניינינו. 
עם הזמן הדרך לבירה הורחבה ונוספו לה שני מסלולים רגילים ואחד מהיר. גם אזור התעשייה הישן שינה את פניו. עסקים רבים הוקמו במקום. מגדלי משרדים מבריקים צמחו לגובה ובתי חרושת משוכללים נמתחו לרוחב והמפעל הקטן שמייצר עשן רכבות לבן מסולסל וסמיך כמו של פעם, נבלע בתוך כל אלה.
אבל אם מאטים קצת, או יורדים לשוליים ועוצרים בצד, אפשר עדיין להבחין בארובה הדקה והארוכה, מסרבת להיכנע לתכתיבי הזמן וממשיכה לפלוט עשן של רכבות. למען המסורת, למען ההיסטוריה ולמען הדורות שלא הכירו קטרים ישנים שנסעו על פחם. 
לאחרונה שמעתי שליד המפעל הקטן שוכן בית מלאכה, בו מייצרים רהיטים ישנים בעיקר מעץ, בסגנון ויקטוריאני. מאחורי בית המלאכה ישנה מעבדה קצת הרוסה, שם מתקנים שואבי אבק ובחצר מאחור יש חדר סודי עם מכשיר מיוחד שיכול למחוק את הצבע מסרטים, כדי להפוך אותם לקלאסיים. 
יום אחד אסע לשם ואם תבטיחו לי לשמור סוד אולי אספר לכם בפעם הבאה מה ראיתי...


© כל הזכויות לרשומה זו שמורות לכותב הבלוגgilad2012

יום רביעי, 23 בספטמבר 2015

סליחה - פעם שלישית

איזה קשה היה כיפור השנה. ממש קשה. הרבה יותר משנים קודמות. תמיד זה עבר בקלות יחסית אבל כמו שהרגשתי הפעם, לא קרה לי מעולם.
ניסיתי לא לחשוב על זה יותר מדי, להתעלם, לא לספור כמה זמן עוד נשאר עד צאת החג. ויתרתי על כל פעילות גופנית לא הכרחית, כמו לצאת לצומת ולהסתובב עם כל השכונה הלוך ושוב, כמנהג המקומיים, שלא אתעייף יותר מדי. נשארתי בבית, במזגן. ניסיתי אפילו להירדם, שהשעות יעברו יותר מהר. כלום לא עזר. 
סיימתי לערוך חשבון נפש. פתרתי כמה תרגילים עם שני נעלמים. שיננתי את לוח הכפל, אפילו חישבתי מרחקים מכאן לכוכבים רחוקים בגלאקסיה. אבל הקושי נשאר. 
לקחתי ספר הרפתקאות, שכבר קראתי בעבר ותכננתי בהזדמנות ראשונה לחזור אליו. לא הצלחתי להתרכז. הדלקתי מחשב וכתבתי סיפור קצר וחמשיר וכמה בדיחות, שבהתחלה הצחיקו אותי ואחר כך הרבה פחות. גם זה לא הועיל.
אז ראיתי מלא סדרות שהורדתי מאינטרנט לפני כמה ימים ושלושה סרטים ללא תרגום שמצאתי בערוצים זרים. נכון, גם זה לא עזר והקושי רק הלך והתגבר. 
בכל יום כיפור היו רגעים כאלה אבל לא כמו השנה. אולי זה בגלל מזג האוויר החם מהרגיל. אולי הגיל עושה את שלו והמערכות בגוף פועלות אחרת מבעבר. בחיי שאני לא מבין מה הסיבה לכך וזה רק הוסיף לתסכול והקשה עוד יותר, בעיקר בשעות האחרונות. 
השמש החלה לשקוע וחשתי חולשה, מלווה בסחרחורת. הייתי חייב לשכב, לנשום, להירגע ולאסוף את עצמי מחדש. עוד מעט זה ייגמר, אפשר כבר לראות את הסוף, של החג אני מתכוון. 
אחרי שהתאוששתי מעט שתיתי כוס מים ואחר כך קפה ועוגה קטנה וכריך עם פסטרמה ומיץ תפוזים סחוט וטרי שמצאתי במקרר. ככה למעשה החזקתי מעמד עד הסוף. 
לסיכומו של עניין. למרות כל הקשיים, הצלחתי לא לצום. אבל בפעם הבאה נראה לי שיהיה הרבה יותר פשוט וקל לצום כמו כולם. 

.
© כל הזכויות לרשומה זו שמורות לכותב הבלוגgilad2012




יום שני, 7 בספטמבר 2015

שגעון - פעם שמינית

אני בחור מדליק, כולם אומרים לי את זה. כל מי שמכיר אותי וגם כאלה שלא, שרק שמעו עלי, כולם פה אחד אומרים ככה. מאז שאני זוכר את עצמי אני כזה. 
אף פעם לא הלכתי עם הזרם, תמיד עשיתי דברים בדרכי. זה הרגיז לא מעט אנשים. הייתי אחר, שונה, מיוחד, מקורי הרבה יותר מאחרים. 
לא היה קל. לא כולם קיבלו את מעשיי, אבל נשארתי נאמן לעצמי, לדרכי, לטוב ולרע. 
עכשיו אני גדול, עצמאי, יודע את מקומי. עם השנים השלמתי גם עם החסרונות. אני מקבל את עצמי כמו שאני ואין לי בעיה להודות בזה שאני מדליק. 
יש לי אפילו אסמכתא על כך מבית משפט. השופט ששלח אותי להסתכלות אמר שאני מדליק. במחלקה הסגורה כמובן שקיבלו את זה שאני מדליק. הם אפילו רשמו בתיק האישי שלי וציינו שאני פירומן בעל אישיות גבולית ועוד כל מני שמות מוזרים שלא הבנתי, בעיקר את אלה שהסתיימו בפט. 
לילה אחד התגנבתי לתחנת האחיות, פתחתי את התיק האישי ובמו עיניי ראיתי מה כתבו עלי. אז שרפתי את התחנה, וגם את חדר הרופאים, וגם את המחסן עם הציוד וקצת מחדר האוכל. עכשיו אין להם תיק אישי עלי ואני סתם בחור מדליק, כמו שאני אוהב. 


© כל הזכויות לרשומה זו שמורות לכותב הבלוגgilad2012