סוד - פעם ראשונה

בעיר העתיקה יש חנות אחת, לא גדולה ולא קטנה שמגיעים אליה דרך סמטה צרה. בסוף הסמטה פונים ימינה, חולפים על פני הקיוסק של הפוזל שמוכר את המיץ הכי טעים בעולם, יורדים במדרגות האבן השחוקות, עוברים את הפח השבור והחתול הצולע ששרוע דרך קבע לידו, ואחרי כמה צעדים מגיעים ליעד.

במבט ראשון החנות נראית רגילה, בעצם גם במבט שני, שלישי וכל מבט אחר. על מדפים עמוסים מונחים ללא סדר או הגיון מזכרות ועוד שטויות שאף אחד לא צריך. בפינת החנות יושב המוכר, איש קטן וחסר תנועה כמעט, שמשתלב היטב עם החפצים שמסביבו. רק האדים העולים מספל התה המתוק שעל השולחן מולו מעידים שלא מזמן הייתה כאן פעילות כלשהי.

לא הרבה נכנסים לחנות ועוד פחות מזה רוכשים דבר מה מההיצע הדל. אבל אף אחד לא יודע שזו לא סתם חנות. מאחורי הארון החום יש דלת סתרים שמובילה לחדר סודי. החדר הסודי מואר בעששיות שמרקידות צללים כהים על הקירות המתקלפים.

במרכז החדר מונח ארגז עץ ובתוכו ארוזים היטב היטב חלומות שונים. כן, האיש מוכר חלומות. הוא לא היחיד בעיר שעוסק במקצוע הסודי הזה אבל הוא, ואני אומר את זה במלוא האחריות, מוכר את החלומות הכי טובים. הסחורה שלו תמיד עונה על הדרישות והוא בכלל לא יקרן. ואפילו אם למישהו אין כסף הוא נותן חלומות קטנים או שאריות של חלומות בחינם, אבל רק ללקוחות הקבועים.

כשאהיה גדול, אולי בן שמונה או תשע, גם אני אפתח חנות כזו. בינתיים אני עוזר לו לנקות את האבק מהחלומות הישנים ומסדר אותם לפי אלף בית בארגז וכשמביאים לו חלומות משומשים אני עוזר לו לשפץ אותם, למרוח קצת צבע, לשייף את הפינות, למרוח לק ולארוז.

אחר כך אנחנו עולים למעלה ושותים תה מתוק ולא זזים כמעט.

©   כל הזכויות לרשומה זו שמורות לכותב הבלוגgilad2012