יום שבת, 30 באפריל 2016

תקווה - פעם שביעית

אני אוהב אנשים, ללא הבדל דת, גזע או מין. כולם שווים בעיניי. אני לא שופט אף אחד. אין לי דעות קדומות וגם רושם ראשוני, שעלול להטעות, לא מזיז לי.
להיפך, טוב שיש הבדלים, שוני, מגוון שפות, מנהגים, פולקלור. כל אחד עולם ומלואו. ככה החיים מעניינים יותר. אפשר ללמוד אחד מהשני. לחלוק ידע. לתמוך, לעזור. להפרות זה את זה, כדי לגדול, להתעצם ולהתפתח. 
לצערי מה שקורה לרוב זה שבמקום לתעל את העניין, לוקחים את ההבדלים למקום פחות טוב. כל צד מסתגר ומתבצר בעמדותיו, בתוך הגבולות שהקים, מה שמגביר את המחלוקות, יוצר ריבים וסכסוכים מיותרים ומלחמות סתמיות, שפוגעות בעיקר בחפים מפשע, שרק רוצים לחיות בשקט ובשלווה ולהעביר את החיים כמה שיותר בנועם. 
אני יודע על מה אני מדבר. חוויתי זאת על בשרי ולא פעם אחת. אני יודע מה זה להיות שונה, לא מקובל. אחד שמסתכלים עליו או מצביעים לכיוונו בבוז, בסלידה ובעיקר בפחד כאילו ראו מפלצת, וכל זאת בכלל בלי שיכירו אותי. הייתי במקום הזה ואתם יודעים מה, זה בכלל לא נעים. אז החלטתי שאנהג אחרת. את ילדיי אגדל על ערכים של אהבה, כבוד לזולת. לא לפגוע או להעליב. לא להתנשא או ללעוג. לקבל את האחר ללא דעות קדומות. 
אני בטוח שאם עוד אנשים ינהגו כך העולם יהפוך למקום טוב יותר לחיות בו. אולי זה נשמע אוטופי. אולי תמים משהו, או לא מציאותי אבל ככה אני חושב. כי בסופו של דבר אם מקלפים את הקליפה החיצונית אין הבדל גדול. לכולם לב, דם אדום (חוץ מכמה פוליטיקאים אבל זה כבר סיפור אחר) עצמות, שרירים וכל יתר האיברים הפנימיים. 
אז כן, אני באמת אוהב אנשים. כולם נעימים לחיכי. ללא הבדל דת, גזע או מין. עם קצת מלח וכמה תבלינים, בבישול איטי, רצוי כל הלילה על אש קטנה, כדי שלמחרת יצא תבשיל סמיך וטעים. 
אחר כך באים כל המשפחה ואנחנו יושבים סביב שולחן העץ הגדול שבחצר, אוכלים ונהנים מכל רגע. מספרים אחד לשני איך עבר היום, מה עשינו בסופ"ש ועוד סמול טוק כאלה ואחרים ובמיוחד כמה אנחנו אוהבים אנשים. רק שלא יהיו רזים מדי כי אחרת זה לא טעים במיוחד. 

מתוך "יומנו של קניבל אנין טעם."

© כל הזכויות לרשומה זו שמורות לכותב הבלוג gilad2012 







אין תגובות:

פרסום תגובה